המנהיג החזק בעולם?

מהלך יוצא דופן בסין

יובל בוסתן, אלון לוין


נשיא סין, שי ג’ינפינג, קיבע החודש את מעמדו כאחד משלושת המנהיגים החזקים בתולדות הרפובליקה העממית של סין, לצידם של מאו שאיחד את המדינה ודנג שהוביל את הרפורמות הכלכליות הגדולות. להבדיל משני אלו שניהלו סין מתפתחת, מוביל שי סין שהיא מעצמה עולמית, אך גם מדינה עם בעיות פנימיות קשות. נוכח אלו, ואולי בגללן, הוא עשוי לתרגם את העוצמה האישית שלו למדיניות חוץ אגרסיבית מתמיד.

הקונגרס הלאומי של המפלגה הקומוניסטית בסין מתכנס באופן סדיר אחת לחמש שנים מאז סוף שנות ה-60. בקונגרס זה נבחנים מצב המדינה והמפלגה ונבחרים נציגיה לחמש השנים הבאות. מאז תחילת שנות ה-90, נבחרו בסין נשיאים לשתי כהונות בנות חמש שנים כל אחת, כאשר הקונגרס השני בכהונת הנשיא נוצל על מנת לסמן את הנשיא שיוכתר בקונגרס הבא.

להפתעת רבים, בקונגרס שהתכנס באוקטובר, לא הוכתר יורש כזה, מה שהתפרש בעיני רבים כאיתות של שי כי ינסה להישאר נשיא גם לאחר הקונגרס הבא. לכך נוספה העובדה כי המשנה האידיאולוגית שהציג שי בקונגרס תחת הכותרת “הרהוריו של שי ג’ינפינג על סוציאליזם עם מאפיינים סיניים לעידן החדש” צורפה לחוקת המפלגה. זוהי הפעם הראשונה מאז ימי מאו שמשנה אידיאולוגית הנושאת את שמו של המנהיג מצורפת לחוקת המפלגה עוד בחייו – התיאוריה הכלכלית של דנג צורפה רק לאחר מותו.

מהלכיו של שי בקונגרס, ביחד עם מהלכים אחרים לחיזוק מעמדו בשנים האחרונות הביאו את התקשורת המערבית להתחרות בסופרלטיבים לתאר את מעמדו החדש של הנשיא הסיני: “הקיסר החדש”, “יושב הראש של הכל” ויש המכנים אותו אפילו “המלך של סין” כפי שטען טראמפ. כשאותו טראמפ ביקר בסין את שי, המגזין טיים תיאר כך את הפגישה: “הנשיא טראמפ פוגש את האדם החזק בעולם בבייג’ינג”.

כיצד הגיע שי למעמד חזק כל כך? ב-5 שנותיו בשלטון, שי לקח לעצמו סמכויות רבות שהיו בשליטת אחרים, הוא הוביל רפורמה בצבא, הידק את אחיזתו במפלגה, ואת אחיזת המפלגה במדינה, בתקשורת ובאקדמיה. מבחינת שי, המפתח מבחינתו טמון בחיזוק שלטונה של המפלגה הקומוניסטית. בסין זוכרים היטב את תחילת הקריסה של ברה”מ והתפוררותה של המפלגה הקומוניסטית שם: “היה שם כאוס אידיאולוגי, המפלגה הייתה נטולת השפעה והצבא לא נשמע לה” אמר שי בנאום ב-2013. אמר, ומאז הוא פועל למנוע מצב כזה בסין. התערבותו בנעשה בצבא נועדה למנוע מצב כזה בדיוק: “שי השיג שליטה פוליטית על הצבא ברמה גבוהה יותר ממה שהשיגו מאו או דנג”, אמר לניו יורק טיימס תאי מינג צ’ונג, פרופסור באוניברסיטת קליפורניה.

מרבה נכסים מרבה דאגות

לצד החגיגות, האתגרים הם רבים: בנאומו בפני הקונגרס, התייחס שי לבעיות שמטרידות את החברה הסינית המתפתחת ובהם פערי מעמדות שנוצרו בעקבות הצמיחה הכלכלית, התמודדות עם זיהום אוויר ומים, אוכלוסייה מזדקנת וגישה מוגבלת לשירותי בריאות וחינוך ברחבי סין.

שי הצהיר כי ישים סוף לעוני המחפיר באזורים הכפריים עד 2020, שם עדיין עשרות מיליונים מתקיימים מפחות מ-95 סנט אמריקאי ליום: “יש לסיים אחת ולתמיד את המצב האומלל של סין הישנה שנפלה קורבן לתוקפנות זרה מאז מלחמת האופיום ב-1840, ולפתור לחלוטין עוני וחולשה”. עם זאת, הצהרות לחוד ומציאות לחוד – השפעתה של הממשלה הסינית על אזורי הכפר מוגבלת יחסית וניסיונות קודמים לרפורמות כולל בעידן שי זכו להצלחה מוגבלת.

לצד הבעיות האלו, החוב הלאומי מתחיל להכביד על ההתנהלות השוטפת – לפי סוכניות הידיעות רויטרס, היחס חוב-תוצר של סין ברבעון הראשון של 2017 חצה את רף ה-250%, קצת מעל ליחס האמריקאי ומתחת ליחס הממוצע באיחוד האירופי. מבחינת הסינים, היחס חוב-תוצר כמעט והכפיל את עצמו בעשור האחרון. בארה”ב, לעומת זאת, נרשמה עליה מתונה בלבד של כ-15% בעשור האחרון.

שי שנהנה כעת מהילה של מנהיג חזק יידרש להקדיש את הכהונה השנייה שלו לעמוד בציפיות הגדולות שנבנו סביבו. הצלחה בהן תהיה המפתח להבטחת המשך שלטונו גם מעבר לקונגרס הבא שיתכנס בעוד 5 שנים.

הגיעה השעה למדיניות חוץ חדשה

במהלך הצמיחה הכלכלית המדהימה שלה בשלושת העשורים, הקפידה סין לנהל מדיניות חוץ מאופקת ולא מאיימת, משני טעמים – הראשון, למתג את עצמה כאלטרנטיבה אטרקטיבית למערב והשני, לא לדחוף את ארה”ב לתגובת נגד חריפה נגד סין המתחזקת בטרם זו תהיה חזקה מדי.

במשך כמעט 30 שנה של צמיחה מהירה זה עבד מצוין – סין רקמה קשרים כלכליים ענפים ברחבי העולם השלישי. הקלף המרכזי ששיחק לטובתה היה ההבחנה בינה לבין האימפריאליזם המערבי – הם לא היו האירופאים שניצלו באופן מחריד את המדינות החלשות ולא האמריקאים שהחליפו ניצול מסוג אחד בתכתיבים לרפורמות והטפות מוסר. סין הייתה “אחת משלהם”, מדינה מתפתחת שפורצת קדימה, שסבלה מאימפריאליזם בדיוק כמוהם וחיפשה לרקום קשרים לטובת רווחה הדדית.

בנאום אחר נאום נמנעו מנהיגי סין מלצאת בהכרזות מרחיקות לכת שעשויות היו להתפרש כהפגנת עוצמה מיותרת. גם כשדחפה לשינוי סדר היום האזורי אחרי המשבר הכלכלי באסיה ב-1997/8 והתחזקה על חשבון יפן, וגם כשהובילה יצירת אלטרנטיבה לדולר האמריקאי אחרי המשבר העולמי ב-2008, עשתה סין שימוש מושכל במוסדות כלכליים בינלאומיים והקפידה להציג מאחורי כל מהלך רציונל של פעולה לא מאיימת לטובת הכלל. גם הקמת בסיס צבאי ראשון של סין באפריקה לוותה בהצנעת הכותרות כדי למנוע מתיחות.

כעת, כאשר העוצמה הכלכלית של סין שקולה בהיבטים רבים לזו האמריקאית, ואתגרים מורכבים ברמה הלאומית דורשים טיפול אך גם מחייבים להסית את דעת הקהל למקומות אחרים, יכולת פוגשת רצון. ועם מנהיג חזק האוחז במושכות, נראה כי השעה קרבה לשינוי משמעותי במדיניות החוץ הסינית.

רמז ראשון הגיע בנאומו של שי בפני הקונגרס, בו תיאר את סין כ”מעצמה חזקה” או “גדולה” לא פחות מ-26 פעמים. זהו שינוי דרמטי ברטוריקה שעשוי לבשר על הבאות. אמנם מדיניות חדשה אין פירושה כי סין תצא למלחמה מחר בבוקר, אך קרוב לוודאי שנצפה באסרטיביות גוברת שלה בכל החזיתות ובסבלנות מוגבלת לגורמים שיפעלו נגדה, כולל לפעילות אמריקאית במזרח אסיה.

לסין אין שום אינטרס לפתור את הסכסוך עם צפון קוריאה. פיונגיאנג מהווה חיץ פיזי חשוב בין סין לבין דרום קוריאה הפרו-מערבית. בנוסף, העימות הבלתי נגמר של צפון קוריאה עם ארה”ב מצר את צעדיה של זו האחרונה באזור ומשרת את האינטרסים הסינים, בתנאי שהוא לא יוצא משליטה. על מנת להבטיח זאת, נוהגים הסינים מדי פעם להצטרף לסנקציות על צפון קוריאה (שהשפעתן מוטלת בספק) ולהעביר מסרים לקים ג’ונג און מהמערב.

גם במקומות אחרים, דוגמת הסכסוך הרדום עם יפן על איים שנויים במחלוקת בין שתי המדינות, והסכסוך הרדום פחות עם שכנותיה של סין בים סין הדרומי, צפויים הסינים להפגין מדיניות קשוחה יותר. רק לאחרונה, איום סיני הביא את וייטנאם לבטל יוזמה לחפש נפט בים סין הדרומי, על אף צעדים קודמים שביצעה למגינת ליבם של הסינים באזור.

לצד ניהול סכסוכים בילאטרליים, סין עשויה להגביר מעורבותה במסגרות רב-לאומיות באזורה ובכלל. בהקשר הזה, משחק לידי הסינים הקו החדש שמוביל טראמפ להימנע ממסגרות מולטילאטרליות, ובפרט מה-TPP המושמץ שאמור היה להציב לכלכלה הסינית אתגר משמעותי. נדמה כי בכל מקום ממנו יצאו האמריקאים, הסינים ייכנסו בשמחה.

מה תעשה ארה”ב?

מול ההתפתחויות האלו, ארה”ב תצטרך לקבל בקרוב החלטה כיצד להתמודד עם ההתחזקות הסינית. האם להניח לסין לפעול כרצונה או להתייצב נגדה, ואם להתייצב – היכן לעשות זאת ובאיזה מחיר. המפתח להצלחה יהיה לדעת לבחור את הקרבות הנכונים, ולוותר על מה שבר ויתור. הבעיה מבחינת האמריקאים היא שטראמפ לא נראה עד היום כמישהו שמסוגל לעשות הבחנה כזו או לוותר על קרבות. ההתנהלות הזו של טראמפ עשויה לשחק לידיו של שי, שיקבל בברכה הזדמנויות להפגין שרירים.

מוקדם יותר החודש, ערך טראמפ מסע דילוגים במזרח אסיה שכלל ביקור בסין. במהלכו, נחתמו עסקאות ב-250 מיליארד דולר. ההשפעה הכלכלית של עסקאות כאלו, אם אכן כולן תצאנה לפועל, תהיה מוגבלת על הגרעון המסחרי של ארה”ב. עם זאת, מבחינת טראמפ, מו”מ על עסקאות הוא מטרה בפני עצמה. את מסיבת העיתונאים בין שני המנהיגים דאגה התקשורת בסין לצייר כמפגש בין שני מנהיגים שווים, כשזה הסיני משווק לקהל שלו חזון של “התחדשות לאומית”, שמזכיר ביותר מדבר אחד את “Make America Great Again” של טראמפ.

טראמפ מצידו ניסה לנצל את הביקור לדחוף את סין לטפל בצפון קוריאה, אך כאמור אין לו לנשיא האמריקאי קלף מיקוח שווה מספיק שיזיז את סין מעמדתה. לאחר הביקור של טראמפ דווח על משלחת סינית שיצאה לפיונגיאנג, קרוב לוודאי עם מסר מטראמפ. עם זאת, קשה לחשוב על תרחיש ריאלי שיביא לשינוי מהותי בסטטוס קוו באזור.

סיכומו של דבר, לנשיא הסיני כל הסיבות להוביל מדיניות אסרטיבית יותר ומתפשרת פחות בשנים הקרובות, ומנגד הנשיא האמריקאי כבר מוביל קו כזה. כתוצאה מכך, המתיחות בין ארה”ב לסין תעלה ואולי אף תגיע לרמות חסרות תקדים.


מאמרים נוספים