גרמניה תקועה

מרקל מתקשה להרכיב קואליציה

יובל בוסתן, אלון לוין


גרמניה, הגדולה והעשירה שבמדינות האיחוד, המציאה עצמה מחדש לאחר מלחמת העולם השנייה כמי שסולדת מגילויי קיצוניות במערכת הפוליטית. אולם משבר הפליטים חיזק את הגורם שהס היה מלהזכירו עד לאחרונה – הימין הרדיקלי, שכעת מאיים להפוך ללשון המאזניים בבונדסטאג, כפי שהיו מפלגות דומות במדינות אחרות באיחוד. הגרמנים מתקשים להקים קואליציה יציבה ובחירות נוספות עשויות להוסיף לכוחו של הימין ובכך להעמיק את המשבר הפוליטי

גרמניה מוצאת עצמה מאז הבחירות בספטמבר האחרון במשבר הפוליטי החמור ביותר ב-70 השנים האחרונות. האיזון העדין במערכת הפוליטית נשמר עד היום באמצעות אחוז חסימה גבוה יחסית ושיטת בחירות שמקשה על תנועות קטנות לחדור לפרלמנט; חינוך לסובלנות, חקיקה נוקשה נגד קיצוניות פוליטית ומסורת של הצבעה למפלגות הגדולות.

שתי מערכות הבחירות הראשונות שנערכו במערב גרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה, בשנים 1949-1953 היו בסימן של ריבוי מפלגות כשהגרמנים ההמומים עוד מנסים לשרטט את גבולות השדה הפוליטי בארצם. בשנים 1957-1980 במשך שבע מערכות בחירות, נכנסו לפרלמנט ארבע מפלגות בלבד, ואותן המפלגות בדיוק. כך פעלה המערכת הפוליטית עם שתי מפלגות גדולות – המפלגה הנוצרית-דמוקרטית השמרנית והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית מהמרכז-שמאל עם שתי מפלגות מרכז-ימין קטנות. ב-1983 נכנסה מפלגה חמישית לפרלמנט, מפלגת הירוקים, וב-1990, מערכת הבחירות הראשונה בגרמניה המאוחדת, הצטרפה מפלגת שמאל חדשה, שבגלגולה הנוכחי מכונה בפשטות השמאל – "די לינקה".

מאז ועד לבחירות האחרונות ב-2017 היו אלה החברות בבונדסטאג הגרמני, עת נכנסה לראשונה חברה שביעית, מפלגת "האלטרנטיבה לגרמניה" ולראשונה בהיסטוריה הגרמנית הפוסט-מלחמתית, יש סיעה בעלת אידיאולוגיה ימנית יותר באופן משמעותי מהמפלגת השמרנית.

לצד העלייה במספר המפלגות בבונדסטאג, ישנה תופעה של נטישת בוחרים את שתי המפלגות הגדולות כמו שהתרחש במקומות אחרים כולל בישראל. בשנים 1949-1972 עלתה התמיכה בשתי המפלגות הגדולות מ-54.4% ל-81%. מאז ועד 2009 ירדה התמיכה המצרפית ל-50.3%. ב-2013, לאור הפופולאריות של מרקל, חל שיפור ניכר עם 59.8%, אך ב-2017, לראשונה ב-70 שנה, ירדה התמיכה אל מתחת ל-50% עם 47.3%. היחלשותן של שתי המפלגות הגדולות הביאה ב-2005 וב-2013 להקמת ממשלת אחדות בין שתיהן, לאור הכישלון לכונן קואליציית מרכז-ימין יציבה.

כניסת אלטרנטיבה לגרמניה התאפשרה על רקע משבר הפליטים הגדול ביותר ביבשת האירופית מאז תום מלחמת העולם השנייה, בעקבות האביב הערבי, ובעיקר על רקע המתחולל בסוריה, לוב ועיראק. תמיכתה של הקנצלרית מרקל במתן מקלט ל-1.2 מיליון פליטים כשהסוציאל-דמוקרטים תומכים בתוכניות דומות ואף מרחיקות לכת יותר לטובת פליטים, הבריחו בוחרי ימין רבים אל המפלגה היחידה שהציגה סדר יום אנטי-הגירה ושלא נתפסה כניאו-נאצית, אם כי מבקריה של אלטרנטיבה לגרמניה טוענים שהיא אכן כזאת.

משבר במו"מ הקואליציוני

לקראת בחירות 2017 הודיעה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית שלא תשב הפעם עם מרקל בקואליציה אם תפסיד. תוצאות הבחירות ובהן ההצלחה המדהימה של האלטרנטיבה לגרמניה, הותירו בפני מרקל אופציה אחת – הקמת קואליציה עם המפלגה הדמוקרטית החופשית שהיא מפלגה ליברלית ותיקה ושותפה טבעית למרקל ועם מפלגת הירוקים שהיא מפלגת שמאל. במשך כחודשיים נערכו השיחות בין הנוצרים-דמוקרטים לבין שתי המפלגות הקטנות, אולם לבסוף הגיעו השיחות לפיצוץ. עמדת הירוקים ביחס למכסת המהגרים-פליטים שיורשו להיכנס לגרמניה וכן עמדתם בסוגיית המעבר לאנרגיה נקייה, הובילו את המפלגה הליברלית שהציגה עמדות נוקשות והפוכות לעמדת הירוקים לפרוש מהשיחות. מרקל הודיעה מיד שלא תקים ממשלת מיעוט עם הירוקים אלא תעדיף ללכת לבחירות. אולם מאוחר יותר כבר נשמעו קולות אחרים מכיוונה של מרקל לגבי ממשלת מיעוט, שנתפסת כעדיפה על פני בחירות נוספות.

העמדה הזאת יצרה מערכת לחצים חדשה. במצב הנוכחי קשה לדעת מי ירוויח מבחירות חדשות. קרוב לוודאי שתהיה זו מכה נוספת למפלגות הגדולות והצלחה נוספת לאלטרנטיבה לגרמניה, מה שרק יחריף את המשבר הפוליטי. מרטין שולץ, מנהיג הסוציאל-דמוקרטים שהצהיר כי לא יישב עם מרקל, מצא עצמו תחת מכבש לחצים לא פשוט ואמר שיסכים לשיחות קואליציוניות לאור המצב החדש שנוצר, ביודעו שכישלון בשיחות יוביל לבחירות חדשות. הסיבה ששולץ התנגד לישיבה משותפת היא התוצאה הנמוכה בהיסטוריה המפלגתית בקלפי, 20.5% מהקולות עבור מפלגה שהגיעה בשיאה לכמעט 46% ב-1972, תוצאה שלהערכתו התקבלה בשל השותפות הקואליציונית עם מרקל ב-2013 בקואליציה.

לדברי יוליה קלוקנר, בכירה במפלגת השלטון, השיחות עם הסוציאל-דמוקרטים יתחילו רק בתחילת השנה הבאה ויש להניח שיחלפו שבועות רבים בטרם ימצו את עצמם ועד אז לא תהיה בגרמניה ממשלה חדשה, וייתכן שאז יוכרזו בחירות חדשות. גם ממשלת אחדות גרמנית לא מצטיירת כדבר שיעבור חלק. לאור העובדה שאלטרנטיבה לגרמניה היא המפלגה השלישית בגודלה בגרמניה, היא תהפוך במצב שכזה למפלגת האופוזיציה הגדולה ביותר. למרות שאין מעמד חוקתי מיוחד למפלגת האופוזיציה הגדולה ביותר, המסורת הגרמנית מעניקה את תפקיד יו"ר ועדת התקציב לראש המפלגה הגדולה ביותר באופוזיציה, ועדה שמשפיעה רבות על עיצוב התקציב הפדרלי, ומכסא זה ניתן לעשות צרות רבות לקואליציה. מאחר שמבחינה אידיאולוגית אלטרנטיבה לגרמניה היא אכן האופוזיציונית ביותר לדרך החיים הפוליטית הנוכחית בגרמניה, יש להניח שחבריה יבקרו בקולניות רבה את הממשלה ויוכלו להשיג נקודות רבות על חשבון שאר המפלגות.

רעיון נוסף שעלה מכיוון הסוציאל דמוקרטים הוא של תמיכה מבחוץ בממשלת מרקל-ירוקים בהצבעות החשובות בתמורה לכל מיני הטבות תקציביות. בכך תידחה לפי שעה סוגיית הבחירות החדשות, המפלגות הוותיקות ילקקו את פצעיהן וגרמניה תשמור עמדת המנהיגה היציבה של האיחוד האירופי בעיצומו של המשבר הקשה שהוא עובר על רקע הברקזיט.

לצד המשבר הפוליטי בגרמניה שתודלק על ידי המחאה נגד גל ההגירה מהמזה"ת, ישנו משבר שמדיר שינה מעיני האירופאים לא פחות והוא יציאתה המתוכננת של בריטניה מן האיחוד, מהלך שכבר עתה גורר חיכוכים רבים בין הבריטים לאיחוד האירופי על רקע המתווה המוסכם ליציאה הבריטית. העובדה שגרמניה מתמקדת כעת בפתרון בעיותיה הפנימיות צפויה להשפיע על העמדה האירופית ועל התפקוד האירופי בסוגיית הברקזיט ולא באופן חיובי מבחינת האיחוד האירופי. לאור העובדה שגרמניה ובריטניה הן שתי הכלכלות הגדולות של האיחוד האירופי, ניתן להבין עד כמה המשבר הפוליטי הגרמני הפך זה מכבר לסוגיה אירופית. דוגמה לכך חשף שולץ כשאמר שראש ממשלת יוון ציפראס הוא אחד האנשים שלוחצים עליו להצטרף לקואליציה עם מרקל.

מערכות הבחירות האחרונות באירופה

המשבר הפוליטי באירופה סביב סוגיית הפליטים אינו עניין ייחודי לגרמניה כמובן. במרץ 2017 נערכו בחירות בהולנד שבהן הגיעה מפלגת החירות של חירט וילדרס, מפלגת אנטי-הגירה מובהקת, למקום השני. הפעם הצהירו פחות או יותר כל המפלגות בהולנד שלא יישבו עם וילדרס. ראש הממשלה ההולנדי מארק רוטה שבר את השיא ההולנדי למו"מ קואליציוני עם 225 ימי דיונים עד ליצירת קואליציה שנשענת על 76 מתוך 150 מושבים בפרלמנט ההולנדי. אמנם כשהאופוזיציה מפולגת הממשלה אמורה להיות יציבה, אך מפלגת השלטון השמרנית קטנה יחסית והיא צריכה לרצות מספר רב של שותפות קואליציוניות.

באוסטריה, הפך הפרלמנט לתלת-ראשי מאז הבחירות באוקטובר האחרו. שלוש המפלגות הגדולות אוחזות ביותר מ-90% מהמושבים בפרלמנט לעומת 76% בבחירות שלפניהן. השלוש הן המפלגה השמרנית שזכתה בבחירות הללו, המפלגה הסוציאל דמוקרטית ומפלגת החירות הימנית-רדיקלית שזהה כמעט בגודלה למפלגה הסוציאל דמוקרטית. במצב שכזה ייתכנו רק שתי קואליציות באוסטריה, ממשלת אחדות או ממשלת ימין. הקנצלר החדש סבסטיאן קורץ בחר בממשלת ימין אוסטרית ונראה שמפלגת החירות תזכה למחצית מהתיקים. מפלגת החירות בעבר תחת הנהגת יורג היידר הייתה אנטישמית אך מנהיגה הנוכחי שטראכה פועל רבות לשינוי הדימוי הזה ואף ביקר בארץ ורכש חברים רבים בקרב הימין הפוליטי בישראל.

אמנם, בניגוד לגרמניה והולנד, אוסטריה לא מוצאת עצמה במשבר פוליטי פנימי, אולם היא בהחלט תמצא עצמה במשבר מול שותפותיה באיחוד האירופי לאור השותפות עם שטראכה, שנחשב לסדין אדום במקומות רבים ביבשת האירופית. בכל אופן, ממשלת קורץ-שטראכה שעשויה להיות הידידותית ביותר עבור ישראל מקרב ממשלות אוסטריה עד היום, אינה חדשות טובות עבור האיחוד האירופי. אוסטריה היא אחת מהמדינות שנושאות בנטל הכלכלי של האיחוד האירופי והכיוון של הממשלה החדשה הוא לרופף את היחסים עם האיחוד. קורץ עשוי למצוא עצמו תחת מכבש לחצים אדיר לפרק את הקואליציה שלו, דבר שיוביל כמובן למשבר פוליטי גדול גם באוסטריה.

בדנמרק, פועלת ממשלת מרכז-ימין כממשלת מיעוט שתלויה בקולות של מפלגת העם הימנית כדי להשיג רוב בפרלמנט, כך שלמעשה היציבות הפוליטית או ערעורה מונחים בכיס המפלגה, שאף היא מתנגדת חריפה להגירה ותומכת בהחלשת הקשר לאיחוד האירופי ככל שניתן. זו גם המפלגה השנייה בגודלה בפרלמנט הדני היום.

גם בשבדיה הימין הרדיקלי הוא לשון המאזניים בפוליטיקה המקומית. מפלגת הדמוקרטים השבדים שזכתה ל-14% מהמושבים ב-2014 אינה משויכת לאף אחד מהמחנות הפוליטיים בשבדיה ואף מוחרמת על ידי המפלגות. כך נוצרו שלושה גושים בשבדיה – גוש המרכז-שמאל ששווה בסקרים כ-40%, גוש המרכז-ימין ששווה כ-40% בסקרים והמפלגת הדמוקרטים השבדים שזוכה ל-17.5% בסקרים האחרונים ומונעת למעשה קואליציה מכל אחד מהגושים. בשבדיה אכן מונהגת ממשלת מיעוט  מרכז-שמאל שמתקשה לשלוט ועוברת ממשבר למשבר.

מדינות האיחוד האירופי מוצאות עצמן, ככל שמשבר ההגירה והזהות באירופה מחריף, מול מפה פוליטית חדשה שבה הימין הרדיקלי הוא לשון המאזניים. לנוכח המציאות הזו ישנן שלוש אפשרויות – ממשלת אחדות בין הימין והשמאל, עניין שעד לפני עשר שנים היה נדיר ביותר באירופה; ממשלת מיעוט ימנית או ממשלת מיעוט שמאלנית; או ממשלת ימין רחבה שבה הימין הרדיקלי הוא גורם משפיע ביותר.

כתוצאה מהשינוי הזה ביחסי הכוחות, גם הרעיונות האידיאולוגיים של הימין הרדיקלי נודדים לכיוון הימין השמרני ובכך מבשרים על שלושה תהליכים בעלי משמעות פוליטית ארוכת טווח. התהליך האחד הוא התרופפות הקשרים בין המדינות השונות ובין מנגנון האיחוד האירופי, עם הדגש על המדינות התורמות; התהליך השני הוא השפעה גוברת והולכת של הימין הרדיקלי על המרחב הפוליטי-חברתי בכל מדינה באירופה עם דגש על מדיניות הגירה נוקשה, מלחמה חריפה בפשיעה בעיקר של מהגרים, וחיזוק הזהות הלאומית; והתהליך השלישי הוא שורה ארוכה של משברים פוליטיים פנימיים כתוצאה מחוסר היכולת להקים ממשלת רוב יציבה ברבות ממדינות מערב אירופה.

כל אלו, ביחד ולחוד, לא מבשרים טוב ליציבות האיחוד האירופי ולשמירה על פתיחותו.


מאמרים נוספים