סין ומדינות אפריקה ציינו בנובמבר 2006 יובל שנים לכינון היחסים ביניהן. סין, אשר פועלת בשנים האחרונות להעמקת שיתוף הפעולה עם מרבית מדינות היבשת, מקפידה לקיים עימן קשרים המיטיבים עם שני הצדדים. למרות זאת, החסות הכלכלית שפרסה בייג’ינג על אפריקה מגבירה את חששותיהם של אלו הטוענים כי סין מנצלת את תושבי ומשאבי היבשת השחורה, לא פחות משעשו המעצמות המערביות בעבר.

בסוף שנות השבעים של המאה שעברה החלה בסין רפורמה כלכלית במטרה להפוך לכלכלת שוק. כתוצאה מכך החל המשק הסיני לצמוח בקצב מהיר ובשיעורים חדים. מאז ועד היום גדל התוצר הסיני פי עשרה ויותר. בשנת 2006 לבדה צמח המשק בשיעור של כ- 11.1%. לשם השוואה, במהלך 2006 צמחה רוסיה ב-6.7% וארה”ב צמחה ב-3.3%. ממוצע הצמיחה באיחוד האירופי עמד במהלך 2006 על 2.8% [1].

הצמיחה המהירה מביאה את סין לחפש חומרי גלם מכל הסוגים והמינים בכל קצוות תבל. במרכז אסיה, במפרץ הפרסי, באמריקה הלטינית ובאפריקה, חותמים נציגי הממשלה הסינית הסכמים במטרה להבטיח כי פחם, נפט, גז טבעי, אוראניום, כותנה, יהלומים ומתכות מסוגים שונים יזרמו לסין בקצב שיספק את הביקוש הגדל.

הממשלה הסינית פועלת בשנים האחרונות להבטיח, במידת האפשר, כי העלייה בביקוש לחומרים לא תיצור יחסי תלות של סין במדינות המייצאות אליה. הדוגמא הבולטת ביותר בהקשר זה, מבחינת היקף הסחר ומבחינת היעדר התלות הסינית, היא יבשת אפריקה, שם מקיימת סין יחסים דיפלומטים עם 48 מדינות מתוך 53 מדינות היבשת.

הקשרים הראשונים בין סין לבין מדינות אפריקניות נקשרו בשנות החמישים של המאה שעברה. קשרים אלו התבססו בעיקרם על שותפות ערכית, של אחווה בין מדינות מתפתחות המנסות להשתחרר מזיכרון הכיבוש הקולוניאלי הקשה שעברו. לעתים הושפעה המדיניות הסינית באפריקה ממאבקים פוליטיים עם ברה”מ כמו במלחמת האזרחים באנגולה, אך היה זה בבחינת היוצא מהכלל שאינו מעיד על הכלל.

לאורך השנים השקיעה סין משאבים בכמות הולכת וגדלה בפיתוח תשתיות אזרחיות באפריקה דוגמת סלילת כבישים, בניית אצטדיונים, בתי ממשל, מפעלים ואוניברסיטאות ואף שדרוג מקיף של מערכת הבריאות ביבשת. בחמישים השנים הראשונות ליחסים עם אפריקה שלחה סין 15,000 אנשי רפואה ליבשת והקימה מאות בתי חולים ומרפאות אזוריות בהם טופלו 170 מיליון חולים [2].

סוף הקולוניאליזם האירופי, התרסקותה של ברית המועצות והעוינות הגוברת כלפי ארה”ב לאור טיפולה הכושל במלחמת האזרחים בסומליה וברצח העם ברואנדה, הכשירו את הקרקע לכניסתו של גורם חדש לאפריקה החל מאמצע העשור הקודם. סין, אשר שמרה לאורך השנים על קשרים קרובים עם כמה ממדינות היבשת, הרימה ברצון את הכפפה, לנוכח ההזדמנות למצוא פתרון לרעב הגדול שלה לחומרי גלם.

נשיא סין, הוּ ג’ינטאו, מבקר באפריקה. צילום: הפורום ליחסי סין-אפריקה

חגיגות היובל

ב-3 בנובמבר 2006 נפתחה בבייג’ינג הועידה הבינלאומית הגדולה ביותר שאירחה סין מאז הקמתה. “ועידת אפריקה-סין לשיתוף פעולה” כונסה לציון חמישים שנים לכינון יחסים דיפלומטים בין סין לבין מדינות אפריקה, והיא ריכזה אליה כארבעים מנהיגים מקרב מדינות היבשת.

“האוכלוסייה המשותפת של סין ומדינות אפריקה שווה ליותר משליש מהאנושות. בלי שלום ופיתוח בסין ובאפריקה, לא יהיה שלום ופיתוח בעולם” הצהיר נשיא סין, הוּ ג’ינטאו, בנאום שנשא במסגרת הועידה. בנאומו, התחייב ג’ינטאו להכפיל את הסיוע למדינות אפריקה בתוך שלוש שנים ולהעניק הטבות כלכליות בדמות מחיקת חובות, מתן הלוואות והעמדת ערבויות, בשווי כולל של למעלה מ-10 מיליארד דולר.

בנוסף הודיע ג’ינטאו על הסרת המכס ממאות מוצרים שמקורם באפריקה, על תוכנית להכשרתם בסין של 15,000 מומחים אפריקנים בתחומים שונים, על הכפלה במספר מלגות הלימודים שמעניקה ממשלת סין לסטודנטים אפריקנים ועל מימון הקמתם של 100 בתי ספר כפריים, 30 בתי חולים ו-30 מרכזים רפואיים למלחמה במלריה [3].

בחודש שעבר חתמה סין על הסכם עם ממשלתה של הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, במסגרתו תלווה סין חמישה מיליארד דולר לשם שדרוג התשתיות המתפוררות במדינה. בין היתר, יוקצה הכסף לסלילת כבישים, להנחת פסי רכבת באורך של למעלה מ-3000 ק”מ כל אחד, לבניית 31 בתי חולים, 145 מרכזים רפואיים ושתי אוניברסיטאות. בתמורה יזכו חברות סיניות לגישה למכרות נחושת, זהב וניקל במדינה, ולרווחים מאגרת השימוש בדרכים ובמסילות הרכבת שעתידות להיבנות בעזרת ההלוואה המדוברת [4].

היקף המסחר השנתי בין סין ומדינות אפריקה עמד בשנות השמונים של המאה שעברה על 12 מיליון דולר. בשנת 2000 הוא נאמד כבר ב-10 מיליארד דולר ובשנה שעברה זינק ל-55.5 מיליארד דולר – כמעט כפול מהיקף הסחר של סין עם רוסיה.

בנאומו בוועידה הציב הנשיא ג’ינטאו יעד שאפתני של 100 מיליארד דולר להיקף המסחר השנתי בין סין לאפריקה ב-2010.

האינטרס האפריקני

בניגוד לנוכחות הזרה בעבר ולקשרים עם המעצמות הדמוקרטיות היום, הידוק קשרים עם בייג’ינג אינו מלווה בהטפות מוסר ובכפיית שינויים בסדרי השלטון. המדינות הסינית כלפי אפריקה מקדשת את ערכי הכנות, החברות והשוויון ונמנעת מלהתערב בעניינים פנימיים של מדינות היבשת.

המדינות האפריקניות שאינן דמוקרטיות שואבות השראה מהמודל הכלכלי הסיני. הצלחתה של סין שוברת את התזה הדמוקרטית-קפיטליסטית הגורסת כי הדמוקרטיה היא תנאי הכרחי לשגשוג כלכלי. שליטים רבים באפריקה משוכנעים כי בעזרת ייעוץ סיני הם יצליחו לשפר את מצבם, מבלי להסתכן ברפורמות שיערערו את יציבות שלטונם.

אחד הקולות הנלהבים המשמעותיים ביותר שנשמעו בהקשר היחסים בין אפריקה לסין היה זה של פול וולפוביץ’, נשיא הבנק העולמי דאז, שראה ביחסים הסינו-אפריקנים גורם חשוב בעידוד הצמיחה באפריקה: “אמרתי פעם אחר פעם שאפריקה צריכה לחקות את הפעולות שננקטו בדרום מזרח אסיה, שם 400 מיליון בני אדם התרוממו מעל קו העוני ברבע המאה האחרונה, 70-75% מאלו הם סינים, וזוהי דוגמא מעוררת השראה למדינות העניות באפריקה. בעצם הצלחתה, הראתה סין כי אין זה משנה כמה נורא היה העבר הקולוניאלי שלך, עליך לקחת את גורלך בידך” [5].

רופא סיני במרפאה אפריקנית. צילום: הפורום ליחסי סין-אפריקה

חזית אחידה

באופן רשמי, דורשת סין מבעלות בריתה דבר אחד – “סין אחת”. כלומר, כל מדינה החפצה ביחסים עם הרפובליקה העממית של סין חייבת שלא להכיר בקיומה של הרפובליקה הסינית, היא טיוואן.

מלחמת האזרחים של סין הסתיימה בשנת 1949. עם סיומה, הכריז מאו דזה-דונג על הקמתה של הרפובליקה העממית של סין. בתגובה נמלטו כשני מיליון סינים אל האי טיוואן (פורמוזה), שם נותרה לה הרפובליקה הסינית המקורית מצומקת. שתי המדינות אינן מכירות האחת בשנייה עד היום וקבלתה לאו”ם של סין התאפשרה רק לאחר סילוקה של טיוואן, ב-25 באוקטובר 1971.

השגשוג הכלכלי של סין הפך אותה לבת ברית מפתה למרבית מדינות העולם, המעדיפות אותה על פני טיוואן. נכון לשנת 2007 מכירות בטיוואן רק 24 מדינות, כולן קטנות. יוצאים מן הכלל הם האמריקנים, אשר סוחרים עם טיוואן בהיקף של 60 מיליארד דולר בשנה, כולל סחר נשק בכדי לייצר מאזן כוח כלשהו עם הסינים.

בתמורה לתמיכה הכלכלית ולהחרמת טיוואן, זוכות מדינות אפריקה המקיימות יחסים עם סין לגיבוי פוליטי במוסדות בינלאומיים. סין, בתור חברה קבועה במועצת הביטחון של האו”ם מסכלת בשנים האחרונות החלטות נגד בעלות בריתה באפריקה. הדוגמא הבולטת ביותר בהקשר זה היא סודן.

מזווית הראייה של מדינות הגוש הדמוקרטי, סודן היא אחת המדינות המצורעות באפריקה. ב-1993 היא תויגה על ידי ארה”ב כמדינה תומכת טרור וארבע שנים מאוחר יותר נאסר על חברות אמריקניות לקיים עימה קשרים. כתוצאה מכך, וכמו שקרה לא פעם במדינות עליהן ביקשה ארה”ב ללחוץ, גורם אחר תפס את מקומו של הדוד סם. מה שלא היה טוב עבור החברות האמריקניות היה מצוין עבור החברות הסיניות, שהפכו בתוך מספר שנים למובילות בתעשיית הנפט הסודנית.

מבחינתם הסודנים ההחלפה הכפויה של נוכחות אמריקנית בסינית היטיבה עם המשק הסודני. בעוד שבאמצע שנות ה-90 לא ייצרה סודן מספיק נפט לצרכיה ונאלצה לייבא נפט ממדינות אחרות, הצליחה סודן בתוך כעשור להפוך ליצואנית נפט מצליחה, הנהנית מהכנסה שנתית של שני מיליארד דולר.

ב-2003 החלו התנגשויות מזוינות בחבל דארפור שבמערב המדינה, והלחץ הבינלאומי על סודן התגבר. אל מול הלחץ הזה התייצבה סין, שמהווה כיום יעד לשבעים אחוזים מכלל הייצוא הסודני. במשך שנים חסמה סין החלטות אנטי-סודניות במועצת הביטחון. החלטה 1706 של מועצת הביטחון שהתקבלה ב-2006 וקראה להקמת כוח בינלאומי לפתרון המשבר, התמוססה בשל ההתנגדות הסודנית והגיבוי הסיני.

החלטה התואמת את הרצון האמריקני-אירופי, הקוראת לשליחת 19,000 חיילים ושוטרים לדארפור, התקבלה רק ב-31 ביולי 2007. הסינים ניאותו לאפשר קבלתה של החלטה זו רק לאחר שהושמט ממנה סעיף המאיים על סודן בסנקציות.

סין היא אמנם זו המחזיקה בזכות וטו במועצת הביטחון, אך גם היא נהנית מהברית עם מדינות אפריקה בכל האמור לגיבוי במוסדות בינלאומיים שונים. הרוב המכריע של 48 המדינות האפריקניות המקיימות עימה יחסים מצביעות ביחד איתה במליאת האו”ם ובארגונים בינלאומיים אחרים. המדינות האפריקניות שיחקו תפקיד מכריע בקבלתה של סין לאו”ם בתחילת שנות השבעים ובדחיית הצעות אנטי-סיניות שהועלו במהלך השנים בוועדה להפרת זכויות אדם של האו”ם. זכייתה של בייג’ינג באירוח אולימפיאדת 2008 ושל שנחאי באירוח אקספו 2010 התרחשו אף הן בעזרת תמיכה אפריקנית.

קולוניאליזם?

סין מעלה על נס את “הכנות, החברות והשוויון” ביחסה עם אפריקה, אך ניכר כי מעל הכל היא מבקשת להבטיח כי אספקת חומרי הגלם מאפריקה תימשך בכל מקרה.

במסגרת מדיניות זו נוהגים הסינים “לשמן” את מנגנוני השלטון מן העבר האחד, ולפעול ליצירת נתיבים עוקפי-שלטון לחומרי הגלם מן העבר השני. כך הקימו הסינים בתים חדשים עבור מפקדי הצבא בגינאה ביסאו והתחייבו לבנות ארמון חדש לנשיא סודן. במקביל, פועלות חברות סיניות להשגת גישה ישירה לאוצרות הטבע ביבשת באמצעות רכישת זיכיונות לחיפוש נפט ולהפעלת שדות נפט ומכרות ברחבי היבשת.

מבקריה של סין, בין אם מקרב המעצמות הדמוקרטיות ובין אם מקרב גורמי אופוזיציה אפריקנים, טוענים כי המדיניות הסינית הינה קולוניאליזם נצלני במסווה.

סין היא שותפת הסחר השלישית בגודלה של אפריקה, אחרי ארה”ב וצרפת. היא נוהגת לרכוש ממדינות אפריקה חומרי גלם ולמכור בעיקר טקסטיל ומכונות. בפועל, הסינים מציפים את השווקים האפריקניים בסחורות זולות ודוחקים מדינות אחרות, חברות מקומיות ואפילו פועלים מקומיים, מהמשקים האפריקנים. בכך, מבטיחים לעצמם הסינים כי הממשלות האפריקניות תזדקקנה גם בעתיד למענקים, הלוואות וסיוע סיני בבניית תשתיות.

בה בעת, ההשתלטות השיטתית על מקורות האנרגיה ומרבצי המינרלים השונים באפריקה, מבטיחה את המשך זרימת חומרי הגלם לסין גם בשנים הבאות, כל זאת תמורת תשלום תמלוגים מופחתים עבורם למדינות אפריקה.

התחרות הסינית יוצרת בעיית אבטלה בענפים שונים באפריקה. במדינות בהן ישנם ארגוני עובדים חזקים דוגמת דרום אפריקה נוצר לחץ על הממשלה להגביה את שיעורי המכס על סחורות המגיעות מסין בכדי להיטיב עם הסחורה המקומית. הבעיה מחריפה במקומות בהם ארגוני העובדים חלשים יותר והמשכורות נמוכות יותר. בזימבבוואה, שם עלותם של הפועלים הסינים אינה גבוהה ביחס לפועלים האפריקנים, מועסקים סינים רבים בענף המכרות. בבוצוואנה הפך ענף הבנייה המקומי למונופול סיני ובאנגולה יוקם בקרוב מפעל רכב ראשון במימון סיני מלא [6,7]

דיון הנמשך זה זמן מה בקרב הציבור וההנהגה האפריקנית מציב על כף המאזניים את מערכת היחסים המתהדקת של אפריקה עם סין.

בצד החיובי נשקלת התרומה הסינית האדירה לתשתיות ביבשת, משדרוג מערכות הבריאות והתחבורה ועד שדרוג תעשיית חומרי הגלם עצמה, באופן שמגדיל את הרווחים למדינות אפריקה עצמן. התמיכה הכלכלית הסינית מיועדת ברובה לרווחת האזרחים, וזאת בניגוד ליחסיה של אפריקה בעבר עם מדינות אירופה, שהקפידו לדאוג לרווחת השליטים האפריקנים. בשנת 2005 צמחה יבשת אפריקה בשיעור של 5.2%, נתון חסר תקדים עבור היבשת, המיוחס לא מעט לעזרה הסינית.

בצד השלילי נשקלות מדיניות הסחר הסינית אשר מציפה את אפריקה בסחורות זולות ובכך פוגעת בענפים מסורתיים כמו החקלאות והטקסטיל והעדפתם של חברות סיניות “לייבא” פועלים סינים לאפריקה באופן שדוחק את רגליהם של פועלים מקומיים. אולי חמור מכל, המדיניות הסינית שלא להתערב בעניינים פנימיים, ונכונותה של בייג’ינג לתמוך במשטרים מפרי זכויות אדם פוגעת פגיעה קשה במאבק הפנים-אפריקני המתמשך בשחיתות ובמשטרים המתעמרים באזרחיהם.

פליטים בדארפור משוועים לעזרה. צילום: המרכז לבקרת מחלות

תגובת המעצמות הדמוקרטיות

בארה”ב ובאיחוד האירופי מבינים היטב כי כניסת סין ליבשת אפריקה יוצרת לענק הסיני שורה ארוכה של הזדמנויות להתפתח כלכלית וצבאית. העובדה כי מדינות אפריקה מהוות יותר מרבע מהחברות באו”ם, מבטיחה לסינים גם שדרוג פוליטי.

במאמץ לשמר השפעתה ביבשת, הכריזה ארה”ב בקיץ 2006 על הקמתו של פיקוד צבאי חדש, באפריקה. החלטה זו הונעה משתי סיבות עיקריות – האחת היא התחזקותם של גורמי הטרור העולמיים באפריקה, התחזקות שנבלמה במידת מה לאחר ניצחונה המהיר של אתיופיה על המיליציה האסלאמית בסומליה, והשנייה היא הרצון להבטיח דריסת רגל מתמשכת לאור המעורבות הסינית הגוברת ביבשת. הקמתו של הפיקוד תאפשר ניהול יעיל יותר של משימות הומאניטאריות ביבשת דוגמת הקמת בתי ספר ובתי חולים [8].

את מדיניות האיחוד האירופי ביבשת מוביל כיום נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי, ובמידה פחותה יותר ראש ממשלת בריטניה, גורדון בראון. השניים יזמו את החלטה 1769 של מועצת הביטחון שאישרה שליחת כוח צבאי משמעותי לדארפור. סרקוזי עצמו יצא בקיץ 2007 למסע דילוגים בכמה מדינות אפריקניות לשם הידוק הקשרים [9].

מאבק מתקרב

חלקה הגובר והולך של סין במשק הנפט באפריקה, במדינות כסודן, ניגריה, גבון ומדינות מזרח אפריקניות, יוצר בעיה של ממש מבחינת האמריקנים. כעשירית מהנפט שמייבאת ארה”ב מקורו באפריקה. על פי תחזיות שונות, חוסר היציבות המתמשך במזרח התיכון יביא את ארה”ב להעדיף את השוק האפריקני. נתחו של זה צפוי לגדול ל-25% מהנפט שתייבא ארה”ב בשנת 2010.

בדומה ליעד האמריקני, גם בבייג’ינג מאמינים כי רבע מהנפט שיגיע לסין ב-2010 יופק באפריקה. באם תתממשנה התחזיות, הרי שהמעצמות הגדולות צפויות להשקיע משאבים עצומים בפיתוח שדות נפט חדשים, תוך מאבק מתגבר על הגישה למשאבים האלה.

האם סין תנסה לפתות מדינות הקשורות בהסכמים עם ארה”ב וצרפת להעדיף אותה? האם שליטים מושחתים, חדשים כישנים, יעדיפו לנטוש הסכמים עם המעצמות הדמוקרטיות לטובת החסות הסינית? האם מדיניותו החדשה של סרקוזי מבשרת על בואו של שינוי?

מבחינת האפריקנים, ובעיקר הדברים אמורים לגבי יצרניות הנפט המובילות, עשויה לצמוח ברכה גדולה בדמות זינוק ברווחים. עם זאת, בסערת המאבקים, מדינות אפריקניות רבות עשויות למצוא עצמן משמשות פעם נוספת בהיסטוריה כמגרש המשחקים של המעצמות הזרות.

הערות

1. “World Economic Outlook Update”, IMF, 25/07/2007

2. “China-Africa cooperation fruitful over past 50 years”, Xinhua, 31/10/2007

3. “President Hu’s speech at China-Africa summit”, Xinhua, 04/11/2006

4. Joe Bavier, “China to lend Congo $5 billion in latest Africa foray”, Reuters, 18/09/2007

5. “Paul Wolfowitz: Beijing Summit is a terrific idea”, People’s Daily Online, 01/11/2006

6. Paul Mooney, “China’s African Safari”, Yale Global , 03/01/2005

7. “Chinese-funded car plant to open in Angola”, Reuters, 10/07/2007

8. עוד על המלחמה במיליציה האסלאמית בסומליה, במאמר “הכרעה בקרן אפריקה” בגיליון זה

9. עוד על מסעו של נשיא צרפת, במאמר “מדיניות הבלימה של סרקוזי” בגיליון זה