במלחמה הקרה הראשונה נחלק העולם המוסלמי בין המשטרים המלוכניים, שתמכו ברובם בארה”ב, למשטרים הרפובליקניים החילוניים שהתקרבו לברה”מ. על אף התחזקות הגורם הדתי, טשטשה המלחמה העולמית בטרור בסופו של דבר את הגבול בין לאומיות ערבית ודתיות מוסלמית. מה מאפיין את הכוחות האנטי-אמריקנים באזור כיום? מה מאחד את בנות בריתה?

ב-23 ביולי 1952, הודח מכיסאו המלך פארוק, המלך האחרון של מצרים. מאחורי המהפכה עמדה תנועת הקצינים החופשיים, שהוקמה ארבע שנים קודם לכן על ידי גמאל עבד אל נאצר. בואו של נאצר בישר על עידן חדש לעמי האזור הערביים. הוא הציע להמונים אידיאולוגיה מהפכנית אשר שילבה בין עקרונות מערביים וערביים. בבסיסה של האידיאולוגיה עמדו שלוש עקרונות: לאומיות ערבית, אנטי-קולוניאליזם וחילוניות סוציאליסטית.

נאצר סלד מהחברה המסורתית הערבית וראה בה מנוונת. על פי תפיסתו, הניוון גרם להתבטלות הערבית בפני מעצמות המערב, שנותרו בעמדת השפעה גם לאחר יציאתן מהאזור. נאצר סבר כי מיצובה של תפיסה לאומית ערבית הכרחית על מנת להשיב את האומה הערבית אל תקופות הפאר ההיסטוריות שלה. לשם כך, ניסה מספר פעמים להקים איחוד של מדינות ערביות, דוגמת “הקהילה הערבית המאוחדת” ביחד עם סוריה, אך נכשל.

במסגרת ההתנגדות שלו למערב, היה נאצר ממקימי ארגון “המדינות הבלתי מזדהות”, לצדם של ראש ממשלת הודו, נהרו ומנהיגה של יוגוסלביה, טיטו. למרות עמדה זו, נאצר דבק בעמדה אנטי-מערבית בכל האמור לסביבתה הקרובה של מצרים. כך, הוא הלאים את תעלת סואץ, והתעמת צבאית עם ישראל, אותה החשיב גרורה מערבית באזור. בפן החברתי, אימץ נאצר עקרונות סוציאליסטיים. הוא פעל להענקת חינוך חינם, פיתח את מערכת הבריאות ובנה תשתיות אזרחיות רבות. הדבקות בחילוניות הובילה את נאצר להתנגשות עם תנועת “האחים המוסלמים”, שלימים היוותה מקור השראה לחלק גדול מארגוני הטרור המוסלמיים-סונים [1].

יציאתן של המעצמות הקולוניאליות מהמזרח התיכון הותירה שורה של משטרים מלוכניים בעלי זיקה מערבית. מצרים, עיראק, ירדן, ערב הסעודית, מרוקו, לוב ונסיכויות הנפט במפרץ הפרסי, הפכו למונרכיות. בשורת הנאצריזם ערערה את יסודות המשטרים הללו, והפילה את חלקם. במדינות בהן נהנו השליטים מייחוס משפחתי מכובד, הוסיפו המנהיגים להחזיק בכיסאם. כך בירדן ומרוקו, שם טענו משפחות המלוכה לזיקה לנביא מוחמד ובנסיכויות המפרץ, שם התהדרו השליטים באילן יוחסין שהגיע לטענתם עד לישמעאל. בערב הסעודית, לעומת זאת, עלתה משפחת המלוכה לשלטון והוסיפה להחזיק בו באמצעות כוח הזרוע. המשטרים המלוכנים האחרים, לא יכלו לנאצריזם.

בעיראק, חוסל המלך פייסל השני ב-1958, במהלך המהפכה בהנהגתו של בריגדיר גנרל קאסם, שפעל בגיבוי תנועת הקצינים החופשיים. קאסם תפס אל השלטון והחזיק בו חמש שנים, עד שהופל בהפיכה צבאית נוספת. ב-1968 הוקמה ממשלת הבעת’ ממנה צמח הנשיא העתידי של עיראק, סדאם חוסיין. בסוריה הייתה השפעת הנאצריזם משמעותית במיוחד.

ב-1958 הקימו מצרים וסוריה את הקהילה הערבית המאוחדת. האיחוד פגע במעמד העליון בסוריה, אך אנשי מפלגת הבעת’ שמרו על כוחם. האיחוד עם מצרים הסתיים ב-1961 ושנתיים לאחר מכן תפסה מפלגת הבעת’ את השלטון. ב-1964 הציגה חוקה זמנית לסוריה, שהוכרזה כ”מדינה דמוקרטית עממית סוציאליסטית”. ב-1970 ביצע חאפז אל אסד הפיכה בתוך המפלגה, והיה למנהיג הבלתי מעורער עד יום מותו, בשנת 2000. בלוב, הודח המלך אידריס מהשלטון ב-1969, במהפכה בהנהגת הקולונל מועמר קדאפי. טוניסיה ואלג’יריה הצטרפו למשפחת הרפובליקות המוסלמיות ב-1956 וב-1962 בהתאמה, לאחר שקיבלו עצמאות מצרפת.

ב-1979 הופיע גורם חדש באזור – האיסלאם הפונדמנטליסטי. באיראן הייתה זו המהפכה הח’ומייניסטית ובאפגניסטן היו אלו המוג’הידין שנלחמו נגד השלטון האפגני ומאוחר יותר נגד ברה”מ שחשה לעזרתו. גישת המעצמות כלפי השינויים האלה הייתה פונקציונאלית. ארה”ב ראתה באיראן אויב ואף תמכה בסדאם חוסיין במלחמת איראן-עיראק בשנות השמונים. באפגניסטן, חיזקו האמריקנים את המוג’הידין שנלחמו בסובייטים. ברה”מ, שהתמודדה עם איראן הפרו-אמריקנית עד המהפכה הח’ומייניסטית, תמכה אף היא סדאם חוסיין. כניסתו של גורבצ’וב לקרמלין הביאה לשינוי ביחסה של מוסקבה לטהרן, והיחסים בין השתיים הוסיפו והתהדקו מאז.

השפעת התרסקות ברה”מ

בתקופת המלחמה הקרה הראשונה, נחלקו המשטרים הערביים לשתי קבוצות מגובשות באופן יחסי – המשטרים המלוכניים היו בעלי זיקה למערב בכלל ולארה”ב בפרט, בעוד המשטרים הרפובליקניים, שנוצרו בהשראת הנאצריזם, נטו לכיוון הסוציאליזם וברה”מ. קריסתה הותירה את בנות בריתה ברחבי העולם ללא הסיוע אליו הורגלו. מצרים זכתה לתמיכה אמריקנית עוד קודם, מאז הסכם השלום עם ישראל. שאר המשטרים הרפובליקניים במזרח התיכון חיפשו מקור חדש של תמיכה בכדי להבטיח את המשך הישרדותם.

עיראק הייתה לקורבן המוחשי הראשון לחולשתה של לברה”מ, כשהותקפה ב-1991 על ידי קואליציה בינלאומית. המתקפה הביאה לנסיגת עיראק מכווית, פוררה את הצבא וריסקה את המשק. סוריה נטלה חלק בקואליציה הבינלאומית נגד עיראק במלחמת המפרץ הראשונה, כחלק ממאמץ להתפייס עם ארה”ב. לאחר המלחמה, היא פתחה בתהליך שלום עם ישראל, אך לא הראתה נכונות להתפשר. התנהלותה בשנים אלו מעלה את הסברה כי הבחירה הסורית הייתה טקטית בלבד, עד להופעתו של פטרון חדש [2].

לוב, שהיה נתונה במשך שנים רבות לסנקציות כלכליות בשל מעורבותה באירועי טרור, הסכימה לבסוף לפצות את קורבנות הפיגועים. בדצמבר 2003 הכריזה על ביטול תוכניות הפיתוח של נשק להשמדה המונית שהיו לה, וחתרה לנורמליזציה עם המערב. אלג’יריה ניסתה לבחור בדרך של בחירות דמוקרטיות, בדצמבר 1991. למרות התקוות לעידן החדש, ניצחון המפלגה האסלאמית המקומית בבחירות דחף את הצבא והאליטות הישנות למנוע את חילופי השלטון, ומלחמת אזרחים עקובה מדם פרצה. על פי ההערכות, במהלך המלחמה נהרגו כ-200,000 בני אדם.

אווירת השינוי והחדשנות ההיסטורית שפשטה בעולם עם סיום המלחמה הקרה הראשונה לא פסחה גם עלה העולם המוסלמי. המשטרים הרפובליקניים עמדו בפני אתגר גדול. מנהיגיהם המבוססים החליפו את הלהט המהפכני של שנות ה-50 וה-60 בגישה שמרנית. ברקע, התחזקו כוחות האופוזיציה, אשר קידמו אג’נדה איסלאמית ברוב המדינות.

במסגרת הצורך להבטיח את יציבות השלטון, אימצו כמה מהשליטים הרפובליקניים את אחד הסממנים המלוכניים הבולטים – העברת השלטון בירושה. במצרים מתנהל, למעשה מאז מהפכת הקצינים, מאבק בין השלטון החילוני לתנועה האסלאמית. בבחירות 2005 זכו האחים המוסלמים בכמעט חמישית מהמושבים בפרלמנט. התמודדותם התאפשרה הודות לרפורמות דמוקרטיות שביצעו בלחץ אמריקני, אך אלו צפויות להישאר מוגבלות [3].

הנשיא מובארק ובנו דחו אומנם פעמים רבות בעבר את האפשרות כי ג’מאל יהפוך לנשיא המצרי הבא, אך נראה כי דיבורים לחוד ומעשים לחוד. בשנים האחרונות קודם בנו של מובארק, גמאל “ג’ימי”, אשר נקרא על שמו של נאצר, לתפקידי מפתח. מובארק הצעיר נמצא בעמדה מרכזית לרשת את אביו בבוא היום. בעיראק, הכשיר סדאם חוסיין את בניו, עודאי וקוסאי, להחליפו, אולם משטרו הופל על ידי ארה”ב. בלוב הכשיר קדאפי, אביהם של 7 בנים ובת, כמה מילדיו לשלטון.

תופעה זו של ירושה במדינה רפובליקנית, כונתה גומלוכּיה (גומהוריה – רפובליקה, ממלוכיה – הממלכה). תופעה זו זכתה לביקורת רבה בעולם הערבי. למעשה, המדינה הרפובליקנית-ערבית היחידה בה עבר השלטון בירושה הייתה סוריה, בה פעל הנשיא חאפז אל אסד בכדי לשמר את השלטון החילוני בהנהגת העדה העלווית.

עלייתו של בשאר

בשאר אל אסד נולד בדמשק ב-11 בספטמבר 1965. אז, אביו כבר היה מפקד חיל האוויר הסורי והשתייך לקבוצת קצינים בעת’יסטים ממוצא עלווי שניהלו הלכה למעשה את סוריה. בשאר לא יועד לעסוק בפוליטיקה, ובחר במסלול של רפואת עיניים. הוא נסע להתמחות בלונדון, אך הוזעק חזרה בינואר 1994 לאחר שאחיו הבכור, באסל, נהרג בתאונת דרכים.

בעוד שבאסל עבר את מסלול ההכשרה האולטימטיבי מגיל צעיר, שכלל שירות צבאי, שירות בכוחות המיוחדים ומעורבות עמוקה בפוליטיקה הסורית, בשאר נחת בדמשק בגיל 28 נטול ידע כלשהו בתורת ניהול המדינה. במשך שש השנים שחלפו ממותו של באסל למותו של אסד האב, עבר באשר מסלול הכשרה מזורז, שכלל לימודים באקדמיה הצבאית בחומס, ובתוך חמש שנים כבר זכה לדרגת קולונל. במסלול האזרחי הספיק אסד לעמוד בראש אגודת המחשבים הסורית, במסגרתה החל בהחדרת האינטרנט למדינה. באופן לא רשמי, הוטל עליו “התיק הלבנוני”, תפקיד רב משמעות בסיטואציה הפוליטית-כלכלית באזור [4].

ב-10 ביוני 2000, אחרי שלושה עשורים בשלטון, מת חאפז אל אסד. חודש לאחר מכן, נכנס בשאר באופן רשמי לתפקידו. חצי השנה הראשונה לשלטון אסד הבן התאפיינה באווירה חדשה, ליברלית יותר, בסוריה. אסירים מתנועת “האחים המוסלמים”, תנועה שידעה את נחת זרועם של השלטונות בשנות ה-80, שוחררו, כמו גם אסירים מהמפלגה הקומוניסטית. בית הכלא “אל מאזה” בדמשק, בו נכלאו מתנגדי משטר רבים, נסגר. חופש הדיבור בסוריה הפך לדבר מובן מאליו. אינטלקטואלים רבים התבטאו באופן חופשי באשר לרפורמות הדרושות לסוריה במאה ה-21. עיתונים סאטיריים, עצומות להרחבת חופש הביטוי, התחייבות נשיאותית לחיבור כל אזרחי סוריה לאינטרנט, מאמרי מערכת ביקורתיים על שרי הממשלה והקלות במשק הריכוזי הסורי, זיכו את המציאות באותם ימים בכינוי “האביב של דמשק” [5].

העובדה כי חי שנתיים בבריטניה, ואווירת הליברליזציה שאחזה בסוריה בחודשיו הראשונים של אסד הצעיר בתפקיד, פיתחו תקוות במערב כאילו סוריה עומדת להיפתח אל המערב. עם זאת, בפברואר 2001, כחצי שנה לאחר כניסתו של בשאר לתפקיד, נכזבו התקוות. נראה כי הפתיחות הרבה יחסית אותה גילה המשטר הבעת’יסטי, יצרה תופעות מאיימות על המשטר. פעילי אופוזיציה נעצרו, עונו ואף נכלאו לתקופות ארוכות לעתים. עיתונים בעלי אופי ביקורתי הוגבלו בהיקף התפוצה המותרת שלהם ונדרשו לשלם מסים גבוהים. חלומות הליברליזציה נגוזו.

באשר אל אסד – הוזעק לתפקיד. צילום: טלוויזיה

המלחמה העולמית בטרור

ב-11 בספטמבר 2001, ביצעו מחבלי אל-קעידה את מתקפת הטרור הגדולה בארה”ב. ההשלכות למתקפה הורגשו בעולם המוסלמי יותר מכל אזור אחר בעולם. בחלוף חודש, תקפה ארה”ב באפגניסטן, ומקץ שנה וחצי נוספות, בעיראק. בנות הברית המסורתיות של האמריקנים באזור – מצרים, ירדן, מרוקו, נסיכויות המפרץ ומעל כולן ערב הסעודית, הביעו אמפתיה למטרה האמריקנית ואף התמודדו עם פעילות טרור בשטחן.

מנגד, הכוחות הרדיקליים בעולם המוסלמי הועמדו בפני בחירה. מספר ימים לאחר מתקפת הטרור בארה”ב, הציבו האמריקנים בפני נשיא פקיסטן, פרווז מושארף, שתי ברירות – שיתוף פעולה או מלחמה [6]. מושארף בחר באפשרות הראשונה, וסייע במאבק באל קעידה ובשרידי משטר הטאליבן. בדצמבר 2003 הכריז שליט לוב, קדאפי, על נטישת כל התוכניות לבניית נשק לא-קונוונציונלי, והתפייס עם המערב. כך, נותרו שתי מדיניות מוסלמיות בחזית האופוזיציה לאמריקנים – איראן וסוריה.

אסד הביט על המתרחש באפגניסטן ובעיראק וחשש כי הוא יהיה הבא בתור. החבירה הסורית למשטר הרדיקלי בטהרן הציגה שילוב בין מדינה מוסלמית-שיעית לא ערבית, עם מדינה בעלת משטר המוּנע מלאומיות חילונית ומושתת על שלטון המיעוט העלאווי. שתי המדינות הקצינו את עמדותיהן מול ארה”ב ובנות בריתה באזור. לפיכך, העצימה סוריה את מעורבותה בטרור. היא הגבירה את תמיכה בטרור הפלשתיני ואת השפעתה בלבנון ואפשרה להתארגנויות טרור להתבסס בשטחה, בדרכן לפעולות בעיראק [7]. דיווחים רבים אף טענו כי חלקים ממאגרי הנשק של סדאם חוסיין הוחבאו בסוריה [8].

ב-2 בספטמבר 2004, יזמו ארה”ב וצרפת החלטה במועצת הביטחון שקראה להשיב לממשלת לבנון את הריבונות המלאה על שיטחה. ההחלטה, מספר 1559, דרשה מכל המיליציות המקומיות להניח את נשקן, מכל הכוחות הזרים המוצבים בלבנון לעזוב ולהפסיק את המעורבות בפוליטיקה הלבנונית.

ההחלטה תבעה אמנם גם מהנוצרים, הדרוזים והפלשתינים להניח את נשקם, אך בראש ובראשונה היא התמקדה בסוריה, המדינה היחידה שהחזיקה צבא בלבנון באותה עת, ובחיזבאללה שנהנה מחסותה. אולם הסורים נשארו בלבנון, ואנשי חיזבאללה נותרו חמושים. מספר חודשים לאחר מכן, ב-28 בינואר 2005, קיבלה מועצת הביטחון החלטה נוספת, מספר 1583, אשר קראה לצבא לבנון לממש את ריבונותו בדרום לבנון לאורך “הקו הכחול”, קו הגבול עם ישראל. אולם החלטה זו הייתה הצהרתית ולא אופרטיבית, ולא קידמה את היציאה הסורית מלבנון.

מהפכת הארזים

ב-14 בפברואר 2005, 17 ימים לאחר החלטת מועצת הביטחון, רעדה האדמה בלבנון. שיירתו של ראש הממשלה לשעבר ראפיק אל חרירי, נפגעה בפאתי ביירות ממטען במשקל טון חומר נפץ. חרירי נהרג, ביחד עם 21 בני אדם נוספים. רציחתו של חרירי, שהתפטר ארבעה חודשים קודם לכן במחאה על המעורבות הסורית בפוליטיקה הלבנונית, הייתה הקש ששבר את גב הגמל עבור רוב הציבור הלבנוני.

שורה של הפגנות רחבות, שזכו לכינוי “מהפכת הארזים”, הציגו התגייסות אזרחית חסרת תקדים כמעט בהיסטוריה הלבנונית – 800,000 הפגינו נגד סוריה ומנגד 500,000 הפגינו בעדה. אסד, שראה כיצד התפטרה הממשלה הפרו-סורית בלבנון בסוף חודש פברואר, הצהיר כי הכוחות הסורים יצאו מלבנון “תוך חודשים ספורים” [9]. חודשיים וחצי לאחר מכן, ב-26 באפריל 2005, הסיגו הסורים את כוחותיהם.

הנסיגה הסורית, והקמתה של ממשלה אנטי-סורית בלבנון בראשותם של סעד חרירי הסוני וואליד ג’ומבאלט הדרוזי, הגבירה את הלחץ על השיעים ועל המיליציה הצבאית שלהם, החיזבאללה. אנשי הארגון הבינו כי עליהם להוכיח חיוניות לביטחון הלאומי הלבנוני אם ברצונם לשמר את מעמדם המיוחד בספירה הלבנונית. ב-21 בנובמבר 2005, פתחו תקפו מחבלי הארגון את ישראל, במטרה לחטוף חיילים. ערנותם של חיילי צה”ל שארבו במקום, סיכלה את ניסיון החיזבאללה.

היציאה הסורית מלבנון ריצתה את הקהילה הבינלאומית, אך בכך לא תמו דרישותיה מדמשק. מועצת הביטחון דרשה לחקור את רצח חרירי, שעל פי החשד תוכנן בדמשק. המשך הרציחות של דמויות אנטי-סוריות בלבנון מאז הנסיגה, הוסיף ללחץ. ב-29 במרץ 2006, קיבלה מועצת הביטחון את החלטה 1664 שקראה להקמת בית דין בינלאומי שיחקור ויביא לדין את האשמים ברצח חרירי. בסוף מאי 2007 התקבלה החלטה 1757 להקמת בית הדין. ב-21 בדצמבר 2007, הודיע הולנד כי תארח את בית הדין ליד העיר האג.

הדמוקרטיה במזרח התיכון

הפצת הדמוקרטיה. אחת ממטרות-העל של האמריקנים במלחמה העולמית בטרור. “זוהי מדיניותה של ארצות הברית לחפש ולתמוך בצמיחתן של תנועות ומוסדות דמוקרטיים בכל אומה ותרבות, במטרה להביא לקץ העריצות בעולמנו” הכריז הנשיא בוש בנאום ההשבעה השני שלו, בינואר 2005. בוש רשם כמה הישגים בתחום זה, לצד מספר כישלונות.

באפגניסטן ובעיראק התקיימו בחירות חופשיות בהם נרשם שיעור הצבעה גבוה. בבחירות בעיראק בדצמבר 2005 אף השתתפו מרבית הסונים, שעד אז החרימו כמעט לחלוטין את הפעילות האמריקנית במדינה. לחץ אמריקני הוביל גם לרפורמות במצרים, ועל אף שהבחירות שהתקיימו ב-2005 לא נתפסו כחופשיות לחלוטין, רשמה תנועת האחים המוסלמים הישגים משמעותיים, לאחר שנים שהייתה מחוץ לחוק הנסיגה הסורית מלבנון שינוי הגישה הלובי כלפי היחסים עם המערב, נתפסים גם הם כפועל יוצא של המעורבות האמריקנית במזרח התיכון.

הכישלון הגדול ביותר למדיניות האמריקנית נרשם בינואר 2006, בבחירות ברשות הפלשתינית. בבחירות, שיש הטוענים שהיו החופשיות ביותר בתולדות העולם המוסלמי, זכתה תנועת החמאס הדתית-קיצונית, שסירבה להכיר בישראל. התדהמה במערב הייתה רבה, וארה”ב וישראל פעלו להחרים את משטר החמאס בעולם.

המעורבות האמריקנית להובלת מערכות בחירות דמוקרטיות במזרח התיכון סייעה להתחזקות תנועות דתיות-רדיקליות. ככל הנראה, היה זה הביטוי האותנטי ביותר לרצון אזרחי המרחב המוסלמי בהנהגה דתית. נסיגת צה”ל מלבנון בשנת 2000 נזקפה לזכות תנועת החיזבאללה הדתית-שיעית, והנסיגה הישראלית מעזה בקיץ 2005, נתפסה כהצלחה של החמאס, אשר הובלטה מול מיעוט ההישגים של הפת”ח החילוני והמתון יותר. אין זה פלא איפה כי על החוגים הלאומניים בעולם הערבי השתלטה ההכרה כי הלאומיות כאידיאולוגיה לא הצליחה להשיג דבר מול ישראל והעולם המערבי. לעומת זאת, לזכותן של התנועות הדתיות נרשמו הצלחות של ממש, כנגד אותן אלו שנתפסו בעבר הלא רחוק כבלתי מנוצחות.

לפיכך, על רקע המלחמה העולמית בטרור, התהוו שתי אלטרנטיבות ברורות לעמי האזור. מחד, האלטרנטיבה הרדיקלית בהנהגת איראן וסוריה. זו תמכה בכוחות האנטי-אמריקניים ברחבי המזרח התיכון, ובפרט בתנועות דתיות. מנגד, התבססה האלטרנטיבה החילונית המתונה, זו שגינתה את הדרך הרדיקלית וביקשה לקיים קשרים תקינים עם המערב. על קבוצה זו נמנו בעלות בריתה של האמריקנים, ובראשן מצרים וערב הסעודית.

מהפכים הארזים בלבנון. צילום: EternalSleeper / ויקיפדיה

המלחמה הקרה השנייה

מזווית הראייה של המלחמה הקרה השנייה, ועל בסיס האבחנה בין שתי האלטרנטיבות, התהוו במזרח התיכון שלוש זירות מאבק.

הזירה הראשונה, היא זירת המלחמה בעיראק. שם ניצבות מצד אחד ארה”ב ובנות בריתה המערביות, המעוניינת בהשבת הסדר למדינה השסועה. ערב הסעודית תופסת עצמה כמגינה על הסונים בעיראק. לנוכח ההתחזקות השיעית והתרחבות בעיית הפליטים הסוניים, לחצה על האמריקנים להישאר בעיראק. מצרים תומכת במדיניות זו [10]. מנגד, ניצבות איראן וסוריה אשר תומכות בגורמים רדיקליים שונים בעיראק, במטרה לערער את הסדר הפנימי. אחת הזרועות האיראניות, היא המיליציה בהנהגתו של מוקטדעה סאדר, אשר תחת הנהגתו פועלים עשרות אלפי לוחמים.

הזירה השנייה, היא זירת לבנון. המדינה השסועה, שהצליחה לגרש את הסורים באפריל 2005, נגררה למלחמה על ידי המיליציה השיעית, החיזבאללה, בקיץ 2006. לאחר המלחמה, שבה ועלתה המתיחות בין שני המחנות העיקריים במדינה. מצד אחד, ניצב הציר הסורי-איראני התומך במיעוט השיעי, הגדול והעני מקרב המיעוטים בלבנון. זה מיוצג על ידי ארגון החיזבאללה, הפועל כאופוזיציה לכוחות התומכים בעצמאות מסוריה. מן העבר השני ניצב הציר האמריקני-צרפתי-סעודי, שממשיך לתמוך בקואליציה האנטי-סורית בלבנון בה חברות העדה הסונית והעדה הדרוזית. ברקע, מוצאות עצמן העדות הנוצריות מפולגות בין שני המחנות הגדולים.

לאחר נסיגת צה”ל מלבנון בשנת 2000, חוותה תנועת החיזבאללה משבר זהות. על אף שהצליחה לבסס את כוחה בדרום לבנון הודות לואקום שיצרה הנסיגה הישראלית, היא עמדה תחת לחץ לבנוני ובינלאומי להתפרק מנשקה ולפנות לפעילות פוליטית בלבד. טענת החיזבאללה כי לבנון עדיין מאוימת על ידי ישראל, וכן שעליה להגן על העדה השיעית, הוצגה כסיבה להמשך החזקתה בנשק רב.

התגברות הלחץ הפנימי על החיזבאללה דחפה את נסראללה להרפתקה צבאית. מה שהחל כפעולה לחטיפת חיילי צה”ל ב-12 ביולי 2006, התרחב לכדי מלחמה כוללת בין ישראל לחיזבאללה. המלחמה נמשכה 34 ימים, במהלכה נהרגו 163 אזרחים וחיילים ישראלים. בצד הלבנוני, נהרגו למעלה מ-1,000 אזרחים וכ-600 לוחמי חיזבאללה [11]. החלטת מועצת הביטחון 1701 שסיימה את המלחמה, הציבה כוח יוניפי”ל מוגדל בין גבולה הצפוני של ישראל לנהר הליטאני. החיזבאללה נפרס מצפון לנהר.

על אף שהלחימה הישירה לא הייתה בין שתי מדינות אלא בין מדינה לארגון טרור, הייתה המלחמה לזירה קלאסית במלחמה הקרה השנייה. מצד אחד הייתה זו ישראל, שנתמכה על ידי מדינו הגוש הדמוקרטי, ומנגד היה זה ארגון החיזבאללה שנתמך על ידי שניים מהמשטרים הרדיקאליים בגוש הריכוזי – איראן וסוריה.

תוצאות המלחמה היו שנויות במחלוקת. בצד הישראלי, נתפסה המלחמה על פי רוב כמפלה צורבת. יעדי המלחמה לא הושגו, האמון בצבא התערער והרמטכ”ל התפטר. ועדת חקירה שהוקמה לאחר המלחמה מתחה ביקורת נוקבת על תהליכי קבלת ההחלטות.

מנגד, הסגתם של כוחות החיזבאללה אל מעבר לליטאני, הפכה את הגבול לשקט ובטוח יותר מאשר לפני המלחמה. בצד הלבנוני, התמקד הדיון סביב החלטתו של נסראללה לצאת למלחמה מלכתחילה. במהלך המלחמה ומיד עם סיומה זכה נסראללה לפופולאריות רבה, אך זו התפוגגה ככל שהזמן נקף וגלי ההריסות טרם פונו. הודאתו הפומבית כי לא היה יוצא לפעולה שכזו לו העריך כי כך תהיה התגובה הישראלית, לא הוסיפה לו נקודות בדעת הקהל הלבנונית.

ב-8 בנובמבר 2006, קבוצת מפלגות שהורכבה מהחיזבאללה ואמל השיעים ומהתנועה הפטריוטית החופשית בהנהגתו של הרמטכ”ל לשעבר, מישל עאון הנוצרי, פרשה מהממשלה. ההחלטה התקבלה לאחר שדרישות הקבוצה לקבל זכות וטו על החלטות ממשלתיות, נדחתה.

מיד לאחר הפרישה החלה האופוזיציה לכונן הפגנות ענק ומשמרות מחאה, שאף הובילו להתנגשויות אלימות בין הצדדים. שבועיים לאחר מכן, ב-21 בנובמבר 2006, נרצח השר הלבנוני פייר ג’ומאייל, בן לאחת מאצולות הפוליטיקה הותיקות של לבנון. בהלווייתו של ג’ומאייל השתתפו על פי ההערכות כ-800,000 בני אדם או אחד מכל חמישה לבנונים, באירוע שהתפתח עד מהרה למחאה לבנונית כנגד סוריה.

שבוע לאחר ההלוויה ארגנה האופוזיציה הפגנת ענק, בה השתתפו כ-800,000 איש. ההפגנות וההתנגשויות בין המחנות השונים נמשכו עוד כמה חודשים והותירו בראש סדר היום את החשש ממלחמת אזרחים חדשה. באפריל 2007, חמישה חודשים לאחר תחילת המחאה וההפגנות האופוזיציוניות, הודיע מנהיג החיזבאללה, חסן נסראללה, לנוכח כתריסר הרוגים ומאות פצועים במהלך ההפגנות, כי במאמץ להימנע מהתדרדרות המצב הפוליטי לכדי מלחמת אזרחים, הוא מוכן להפסיק את ההפגנות ולהמתין לכינון מערכת הבחירות במועדה המקורי, קרי בשנת 2009. בינואר 2008 צף החשש מחדש לאחר תקופה של מתיחות שקטה, כשמפגינים שיעים בביירות התעמתו עם כוחות הביטחון בשל כעסם על הפסקות החשמל התכופות בעיר. שבעה בני אדם נהרגו, והגבירו את החשש מפני התרחבות המהומות [12].

הקיפאון הפוליטי הפנימי בלבנון מנע מהלבנונים לבחור נשיא חדש למדינה. המשרה השמורה לבן העדה הנוצרית במדינה, אוישה במשך תשע שנים בידי אמיל לחוד, בן ברית ותיק של סוריה. ב-24 בנובמבר 2007, סיים לחוד את תפקידו באופן סופי. בין ה-25 בספטמבר 2007, ותאריך הבחירות הנוכחי, ה-11 בפברואר 2008, נדחה מועד הבחירות לא פחות מ-13 פעמים [13].

הזירה השלישית, היא הרשות הפלשתינית. נסיגת ישראל מעזה בקיץ 2005, נזקפה כאמור לזכות החמאס והובילה לניצחונו בבחירות בינואר 2006. החרם הבינלאומי שהוטל על משטר החמאס לאחר הבחירות, יצר זיקה חזקה יותר בין הפלשתינים ובין הציר האיראני-סורי, שבימיו של ערפאת היה בעל גישה מוגבלת לנעשה ברשות. חטיפתו של החייל גלעד שליט לעזה ביוני 2006 הידקה את הלחץ הישראלי והבינלאומי על הרצועה.

הלחץ הוביל לסדרת התנגשויות בין תומכי הפת”ח והחמאס, עד שזו האחרונה הצליחה להשתלט על רצועת עזה במאי 2007. מאז, מתקיימת רצועת עזה תחת הנהגת החמאס ובתמיכת איראן, ואילו שטחי הרשות הפלשתינית ביהודה ושומרון נותרו בשליטה של הפת”ח בהנהגת יו”ר הרשות הפלשתינית אבו מאזן, אשר נהנה מסיוען של ארה”ב, ישראל, מצרים וערב הסעודית.

ירי הקסאמים המתמשך מעזה על העיר שדרות שבנגב, הוביל להגברת הלחץ הישראלי פעם נוספת על עזה. בינואר 2008, פרצו אנשי החמאס את הגבול עם מצרים, ומאות אלפי עזתים, אשר היו נתונים למשטר סנקציות קשה מצד ישראל, צבאו על יישובים בסיני ורכשו אספקה. מצרים, שגררה רגליים בכל האמור לפיקוח על הגבול עם עזה מאז הנסיגה הישראלית מעזה, נאלצה להידבר עם החמאס בכדי להשיב את הסדר על כנו.

המזרח התיכון החדש

המזרח התיכון חולק במשך שנים בין “הקשת השיעית” – איראן, עיראק, לבנון וסוריה העלווית לבין הרוב הסוני המתון במצרים, ערב הסעודית וכו’. תמיכתם של פלשתינים-סונים בקשת השיעית, והזדהותם של צעירים סונים מרחבי העולם המוסלמי במאבק האנטי-מערבי שניהלו המדינות השיעיות, הביאו לשינוי בחלוקה. המלחמה העולמית בטרור, אם כן, הביאה לחלוקה שונה במקצת מזו שהייתה מקובלת באזורים האחרונים.

כעת נחלק המזרח התיכון בין החלק הצפוני, הכולל את איראן, סוריה, “חאמסטן” ברצועת עזה, וכן תנועות שיעיות רדיקליות בעיראק ובלבנון, לבין החלק הדרומי, הכולל את המדינות הפרו-אמריקניות דוגמת מצרים, ירדן, ערב הסעודית ומדינות המפרץ. בהקשר של המלחמה הקרה השנייה, נחלקות אותן המדינות בין אלו המתנגדות לכל נוכחות מערבית באזור, לבין אלו המעוניינות ברמה כזו או אחרת של יחסים עם מדינות הגוש הדמוקרטי.

הערות

1. Rory McCarthy, “We would share power, says exiled leader of Syrian Islamist group”, The Guardian, 26/01/2006

2. Thomas L. Friedman, “Syria’s Move Toward Peace Talks: Is It Primarily to Improve U.S. Ties?”, New York Times, 17/07/1991

3. “Egypt’s leader orders election reform”, Al Jazeera, 28/02/2005

4. עוד על הכשרתו של בשאר – אוריה שביט , “שחר של יום ישן”, עמ’ 107-103, הוצאת כתר, 2003

5. שם, עמ’ 200-194

6. ‘Musharraf’s controversial memoir released”, AP, 25/09/2006

7. Joel Brinkley, “American Envoy Says Syria Assists Training of Terrorists”, New York Times, 13/09/2005

8. Con Coughlin, “Saddam’s WMD hidden in Syria, says Iraq survey chief”, Telegraph, 24/01/2004

9. “Assad pledges Lebanon withdrawal”, BBC News, 02/03/2005

10. “Egypt backs US strategy on Iraq”, BBC News, 15/01/2007

11. “Lebanon Sees More Than 1,000 War Deaths”, AP, 28/12/2006

12. “At least 7 killed in Beirut riots”, AP, 27/01/2008

13. “Lebanon’s presidential election postponed again to Feb. 11”, Xinhua, 20/01/2008