לפני כמה שנים קיבלה סין החלטה אסטרטגית – להגביר את צריכת הגז הטבעי במשק שלה, על חשבון מזהמים כפחם ונפט. כיום, למרות היותה אחת מחמש יצרניות הגז הגדולות בעולם, היא צריכה לייבא יותר מרבע מהתצרוכת שלה, והתחזית היא שצריכת הגז שלה תזנק פי 4 עד 2030. כדי לקדם את פני האתגר הזה, רוכשים הסינים גז מכל מי שהם יכולים – רוסיה, מדינות מרכז אסיה ובורמה, כשבקנה שורה ארוכה של עסקאות נוספות, כולל רכישת גז נוזלי מאוסטרליה ואולי אף מארה”ב. החדירה הסינית למרכז אסיה, אזור השפעה רוסי באופן מסורתי, יוצרת חיכוכים בינה ובין שותפתה האסטרטגית רוסיה, ועשויה להשפיע על דפוס היחסים בין שתי המעצמות בשנים הבאות. כדי לרכך את החיכוך, חתמו הסינים בחודש מרץ על חוזי אספקה גדולים של גז ונפט מרוסיה.
אחת הבולטות שבין ספקיות הגז בעתיד לסין, היא אוזבקיסטן שמבקשת לרכוש לעצמה מעמד של מעצמה אזורית ולהתנתק מהחיבוק הרוסי ארוך השנים. האוזבקים רואים במאגרי הגז שהתגלו בארצם בשנים האחרונות את המנוף שיביא אותם לשם. בשל הרצון להתרחק מרוסיה, הופכת סין ללקוחה הראשית של הגז האוזבקי ובכך, באופן טבעי, לבעלת השפעה על מדיניות החוץ האוזבקית.
מעצמת אנרגיה אחרת, ונצואלה, חוותה זעזוע קשה מבחינתה עם מותו של מנהיגה ב-14 השנה האחרונות – הוגו צ’אבז. צ’אבז השכיל למנף את אוצרות הטבע של ארצו כדי לרכוש השפעה בזירה הבינלאומית ולהביא להפחתת ההשפעה האמריקנית באמריקה הלטינית באופן דרמטי. שר החוץ ניקולס מאדורו, מקורבו של צ’אבז, נחשב לבעל הסיכוי הגבוה לזכות בתפקיד הנשיא, והוא ייבחן בדרך שבה יוליך את המדינה בעלת עתודות הנפט הגדולות בעולם – האם ימנף את אוצרות הטבע כדי לפתח את התשתיות במדינה, או יעשה שימוש בתמלוגים כדי להשקיע ביחסים עם מדינות אחרות?
בטורקיה חשו גאווה לאומית כשנודע כי ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, התקשר לעמיתו הטורקי ארדואן כדי להביע צער על אירועי המרמרה ומותם של תשעה אזרחים טורקים. בכך נטל נתניהו הימור מסוכן – לראשונה מאז תחילת אירועי האביב הערבי בחר נתניהו באחת המדינות המעורבות ובכך צייר את ישראל כמי שמשתייכת לאותו גוש. שאלת התמורה שקיבלה ישראל תמורת הפיוס עם הטורקים נותרה פתוחה.
קריאה נעימה.
