מאלי, מהמדינות הגדולות במערב אפריקה, מארחת בשנה האחרונה שלא בטובתה, את אחת המערכות החשובות ביותר שידע העולם בשנים האחרונות. מה שהחל כמרידה של מיעוט הטוארג, הפך לעימות חזיתי בין המערב לזרוע הצפון אפריקנית של אל קעידה. השתלטות של האיסלאמיסטים על מאלי תשנה באופן דרמטי את מאזן הכוחות בכל היבשת, ותעניק לגורמי הטרור מדינת חסות חדשה במקום אפגניסטן ועיראק.
הטוארג הם עם נוודים ברברי בצפון אפריקה. עם צמיחתן של מדינות אפריקה הצעירות בסיום עידן הקולוניאליזם, מצאו עצמם הטוארג פרוסים בשטחן של כמה מדינות, ובעיקר מאלי, ניז’ר, לוב ואלג’יריה. בשתי הראשונות מרדו הטוארג בשלטון המקומי מספר פעמים לאורך השנים. במאלי, מהווים הטוארג כ-10% מהאוכלוסייה המונה כ-14.5 מיליון בני אדם. באמצע שנות ה-90 נחתם שם הסכם שלום שהחזיק למעלה מעשור, עד ניסיון מרידה כושל נוסף ב-2007.
בינואר 2012, פרץ סיבוב נוסף של קרבות. כשהם נישאים על אירועי האביב הערבי ובפרט על חלקם בהדחת קדאפי בלוב, יצאו הטוארג לנסות שוב להשיג עצמאות ממאלי. מי שהוביל את המאבק הייתה “התנועה הלאומית לשחרור אזאווד” (NMLA), על שם האזור בו מתגוררים הטוארג בצפון מאלי. הפעם נלחמו לצידם גם גורמים איסלאמיסטים קיצוניים המסונפים לאל קעידה.
מאלי הצליחה לקיים דמוקרטיה יציבה באופן יחסי מאז תחילת שנות ה-90 ואף זכתה לכתף חמה מארה”ב בתמורה. הצבא שלה, לעומת זאת, נותר חלש ומיושן. הוא לא היווה יריב של ממש למיליציות המזויינות שהסתערו מצפון, מצויידות במיטב התחמושת שזלגה מלוב שאחרי קדאפי. המורדים שהגיעו מצפון התקדמו במהירות וכמעט באין מפריע דרומה.
הלחץ בבירה באמאקו גבר והוביל בסופו של דבר להפיכה צבאית בסוף מרץ תחת הנהגתו של קפטן אמאדו סאנוגו [1]. הקהילה הבינלאומית נרעשה – ארה”ב הודיעה על השעיית הסיוע למאלי ואיימה ביחד עם צרפת להטיל סנקציות; רוסיה, סין, ונצואלה ואחרות הביעו חשש ליציבות השלטונית במדינה; האיחוד האפריקני השעה את מאלי מחברות בארגון. במאלי עצמה דווקא נרשמה תמיכה לא מבוטלת בהפיכה, על רקע החששות הכבדים והמשך ההתקדמות של המורדים בצפון המדינה [2].
מי שהשפיע יותר מכל על החונטה שתפסה את השלטון במאלי היו השכנים – מנהיגי הקהילה הכלכלית של מדינות מערב אפריקה (ECOWAS). תחילה, הם הכריזו כי הם מעמידים כוחות צבא בכוננות לקראת התערבות אפשרית. לאחר מכן, הציבו אולטימטום לסאנוגו לוותר על השלטון [3] משלא נענו, סגרו את הגבולות עם מאלי, הקפיאו את חשבונותיה של המדינה בבנק המרכזי של מדינות מערב אפריקה, עצרו את ייבוא הנפט של מאלי מחוף השנהב והטילו הגבלות תנועה על מנהיגי החונטה [4].
לסאנוגו לא נותרה ברירה – הלחץ הכלכלי היה בשיאו, מועצת הביטחון הצטרפה למגנים וקראה להשבת הסדר הישן והמדינות השכנות נערכו להתערבות צבאית גם נגד מנהיגי החונטה וגם נגד המורדים מצפון.
הטוארג – המאבק לעצמאות נוצל על ידי ארגונים איסלאמיסטים. צילום: גרונדו, ויקיפדיה
ההפיכה שנכשלה
ב-6 באפריל נפל הפור. בצפון, כבשו הטוארג את העיר דונטזה (Douentza), אותה כינו “הגבול של אזאווד”. מיד לאחר מכן, הכריזו על עצמאות ממאלי ועל סיום הפעולות המזויינות. הכרזת העצמאות זכתה לגינוי רחב של כל הגורמים, כולל שכנותיה של מאלי, האיחוד האפריקני, האיחוד האירופי וארה”ב [5].
מאוחר יותר באותו יום, הגיעו מנהיגי החונטה להסכם עם מנהיגי ה-ECOWAS על העברת השלטון וחזרה למסלול דמוקרטי בתמורה להסרת הסנקציות [6]. דובר האסיפה הלאומית, דיונקונדה טראורה מונה לנשיא הזמני, עד לעריכת בחירות. שייח’ מודיבו דיארה, שהיה יו”ר מייקרוסופט אפריקה עד סוף 2011, מונה לראש הממשלה הזמני.
הלחץ הבינלאומי הוסר, אך הקרבות בצפון הותירו את הזירה הפנימית סוערת. ב-21 במאי, חודש וחצי לאחר ההסכם שמינה אותו לנשיא, פרצו כמה מתומכי החונטה ללשכת הנשיא, הפשיטו ותקפו את טראורה, שאיבד את הכרתו. שמועות נפוצו על מותו אך מצבו הפיזי היה תקין יחסית. למרות זאת, הוא נמלט בצרפת ונותר שם במשך כחודשיים [7].
ראש הממשלה דיארה מונה כאמור ביחד עם טראורה על מנת להוביל את המדינה בתקופה הסוערת, אך גם הוא לא הצליח להשתחרר מצילה של החונטה. השרים הבכירים בממשלתו היו מקרב תומכי ההפיכה ההיא, ובסופו של דבר, הוא עצמו אולץ להתפטר לאחר שהביע תמיכה ביוזמת האו”ם וה-ECOWAS לשלוח כ-3,300 חיילים לצפון מאלי ולהילחם במורדים [8]. בתחילת דצמבר, לאחר שחיילים שנשלחו על ידי מנהיג ההפיכה סאנוגו לעוצרו [9], התפטר דיארה מראשות הממשלה ובמקומו מונה במהירות ג’אנגו סיסוקו [10]. ב-20 בדצמבר, אישרה מועצת הביטחון את הכוח ההתערבות שהציעה ה-ECOWAS [11].
הפעם, הקהילה הבינלאומית הסתפקה בהתנגדות רפה, כמו ביקשו לצאת ידי חובה. האמירות היו אותן אמירות של חשש מהתרחקות מהדמוקרטיה, אך ניכר היה כי עיקר העניין של כל הצדדים לא היה כבר בבאמאקו הבירה, וגם לא במאבק של הטוארג לעצמאות. הסכנה הגדולה שהתעצמה בקצב מסחרר הייתה מצד הכוחות האיסלאמיסטים שהשתלטו כמעט ללא הפרעה על המרחב הצפוני, שטח בגודל כפול משטחה של גרמניה, והעמידו את האזור כולו תחת איום.
קפטן אמאדו סאנוגו – נאלץ להיכנע לתכתיבי השכנות. צילום: מרטין ווגל
צרפת יוצאת למלחמה
במשך חודשים ארוכים התחבטו במערב ובקרב המדינות השכנות כדי להתמודד עם האיום החדש שנוצר. במערב, מטבע הדברים, לא ששו להתערבות צבאית חדשה. מדינות ה-ECOWAS הציעו אחרי גרירת רגליים ארוכה לשלוח כמה אלפי חיילים לאזור בניסיון לבלום את ההתקדמות דרומה.
המצב באזור היה מפחיד – במקומות שבהם השתלטו, הכילו האיסלאמיסטים את חוקי השריעה. קטיעת גפיים, סקילה ומלקות שוט הפכו לעונשים נפוצים. לו היו מתבצרים באזור אותו תפסו, ייתכן ובנות בריתה של מאלי היו מוסיפות עוד זמן רב לדון בדרכים לפתרון מבלי לבצע פעולה כלשהי. אך כשהאיסלאמיסטים יצאו בימים הראשונים של ינואר למתקפה מחודשת דרומה, נדמה היה כי הקו האדום נחצה – כמעט 1,000 חמושים, רכובים על בין 50 ל-200 כלי רכב, הסתערו מעבר לקו שנקבע ב-6 באפריל 2012, אל תוך השטח שעד אז נמצא היה בשליטה של ממשלת מאלי. זו נזעקה ופנתה לקהילה הבינלאומית בקריאה דחופה לעזרה.
קרב המפתח התחולל בעיר קוֹנה (Konna), כ-600 ק”מ מהבירה. ב-10 בינואר, בתום קרב מהיר נסוגו כוחות הצבא דרומה בהותירם את העיר לשליטת המורדים. למחרת, תקפו כוחות צרפתיים עמדות של המורדים בעיר והביאו לנסיגה של חלק מהם בחזרה צפונה [12]. ב-18 בינואר, הכריזה ממשלת מאלי כי הושלם שחרורה של העיר [13].
“כוחות צרפתיים הגיעו אחר הצהריים לתמוך בכוחות הצבא של מאלי במלחמתם נגד גורמי טרור” הכריז נשיא צרפת, פרנסואה הולנד עם תחילת הפעולות. כך, מצאה עצמה צרפת שולחת כוחות בפעם השנייה בתוך פחות משנתיים לעזרת קולוניה לשעבר – באפריל 2011 השתתפו כוחות צרפתיים במאבק למען הנשיא הנבחר בחוף השנהב, לאחר שהנשיא המודח סרב לקבל את תוצאות הבחירות [14]. התקיפה הצרפתית זכתה לתמיכה גורפת במערב. ראש הממשלה נתניהו התקשר לנשיא הצרפתי ושיבח אותו על “הפעולה האמיצה נגד טרור איסלאמיסטי קיצוני” [15].
מן העבר השני, שיחררו המורדים מהצפון איומים כלפי צרפת: “צרפת נפלה למלכודת יותר מסוכנת מעיראק, אפגניסטן או סומליה… ההתערבות פתחה את שערי הגיהנום לצרפת” התרברב אחד ממנהיגי האיסלאמיסטים בראיון לרדיו אירופי [16].
כניסתה של צרפת ל”מבצע סרוואל” (על שם החתול האפריקני), שינתה את יחסי הכוחות באזור ובלמה את התקדמות האיסלאמיסטים דרומה. בנות בריתה של צרפת הזדרזו להצהיר כי יסייעו לוגיסטית למאמץ, אך סרבו להתחייב על שליחת כוחות צבאיים – ארה”ב נמנעה אמנם מהתערבות פומבית בנעשה במאלי בשלב הראשון, אבל פרסה בשנה האחרונה מערך מודיעיני משוכלל באזור, על מנת לסייע לכוחות האפריקנים כשיצאו לקרב. במידת הצורך, יהיה לאמריקנים מידע מודיעיני איכותי שיאפשר להם לשגר תקיפות מל”טים נגד הנהגת המיליציות, דפוס פעולה דומה לזה שנקטו בפקיסטן, תימן וסומליה [17]. עם תחילת הפעולה הצרפתית, הכריזה ארה”ב כי תסייע לצרפת בדמות רכבת אווירית לשינוע כוחות שיריון וחיילים צרפתיים ממקומות שונים, שיתוף של חומר מודיעיני וגם מטוסי תדלוק למטוסי הקרב הצרפתיים [18].
צרפת החלה לפעול בעיקר מהאוויר, ובהמשך שילבה פעילות קרקעית בנקודות בעלות חשיבות אסטרטגית. במקביל, היא לחצה על בנות בריתה של מאלי כצ’אד, טוגו וניגריה להאיץ את לוח הזמנים לשליחת כוחות שיצטרפו לכוח הלוחם שעתיד לצאת לקרב על שחרור הצפון.
בפועל, פחות משבוע ימים חלף מרגע תחילת התקיפות ועד שהצרפתים חצו את הקו שנקבע ב-6 באפריל לכיוון צפון. בזו אחר זו שוחררו הערים. שחרור שדה התעופה בעיר גאו (Gao), הנמצאת כ-1,000 ק”מ צפון-מזרחית לבירה באמאקו, היה לאחד ההישגים המשמעותיים בשבועות הראשונים של הלחימה. למחרת, כבר הכריזו במאלי רשמית על שחרור העיר כולה. באל ג’זירה שודרה בתגובה הודעה מטעם ארגון אל קעידה של המאגרב שבו הם הודו כי נסוגו “זמנית” מכמה ערים, אך איימו “לשוב עם עוצמה רבה יותר” [19]. סקר שערכה אותה אל ג’זירה, אגב, מצא כי 96% מאזרחי מאלי תומכים בהתערבות הצרפתית במדינה.
מפת התקדמות הכוחות הצרפתיים וצבא מאלי צפונה, נכון לסוף ינואר 2013. מקור: אוריוניס, ויקיפדיה
הקליקו על המפה להגדלה
הקשר האלג’יראי
אחת ממדינות המפתח בסכסוך היא אלג’יריה, לה גבול של כ-2,000 ק”מ עם מאלי. תחילת הפעולה הצרפתית התאפשרה לאחר שאלג’יריה אישרה לצרפת שימוש במרחב האווירי שלה בדרך לתקיפות. ימים ספורים לאחר תחילת המבצע, כמה עשרות חמושים איסלמיסטיים, שככל הנראה חצו את הגבול מצפון מאלי, השתלטו על אתר הגז אין אמנאס של BP במזרח אלג’יריה ולקחו כבני ערובה מאות מקומיים וכמה עשרות מערביים.
ממשלת אלג’יריה הכריזה כי החוטפים דרשו לשחרר כ-100 פעילי אל קעידה הכלואים במדינה. על פי דיווח אחר, דרשו החוטפים גם את שחרורו של עומאר עבדל רחמן, המרצה מאסר עולם בארה”ב על תכנון הפיגוע הראשון במרכז הסחר העולמי ב-1993. כך או אחרת, ממשלת אלג’יריה סירבה לכל מו”מ ובחרה במקום זאת באופציה הצבאית. שעות ארוכות אחרי ההסתערות, עדיין לא נודעו תוצאותיה המדוייקות.”עלינו להכין עצמנו לחדשות רעות” הצהיר ראש ממשלת בריטניה, דיוויד קמרון. חלק גדול מבני הערובה הצליחו להימלט, אך כמה עשרות נהרגו, ובהם אזרחיים מערביים. למעלה מ-10 חמושים נהרגו.
בבת אחת, הפך הסכסוך באזור לסיפור מרכזי בסדר היום העולמי. מה שלא עשתה שנה של התפשטות איסלאמיסטית במאלי, עשו תקיפה צרפתית בצפון מאלי ולהבדיל פיגוע קשה שביצעו איסלאמיסטים באלג’יריה, פיגוע שתוכנן ככל הנראה עוד לפני שצרפת יצאה למתקפה במאלי [20].
כוחות צרפתיים עולים למטוסי תובלה של ארה”ב וקנדה בדרך למאלי. צילום: חיל האוויר האמריקני
השלב הבא
ההתקדמות המהירה של הכוחות הצרפתיים ושל כוחות הצבא של מאלי צפונה, הובילה בסוף ינואר למפנה דרמטי בלחימה – הטוארג, אותו מיעוט שיצא למרידה ומצא עצמו שלא בטובתו ככלי שרת בתוכנית השתלטות איסלאמיסטית, החליף צדדים והחל לשתף פעולה במלחמה נגד האיסלאמיסטים – אנשי ארגון ה-MNLA, הארגון המרכזי של הטוארג, לכדו שני מנהיגים – את מוחמד מוסא א-מוחמד, המנהיג שאחראי להחלת חוקי השריעה בטימבקטו ואת אומייני אולד אחמד, מנהיג אחת מקבוצות הטרור הפועלות בצפון מאלי.
דובר ב-MLNA המשיך והפתיע כשהכריז כי הטוארג מבקשים זכויות, חופש וייצוג פוליטי משמעותי יותר. אם אלו יענו, ייתכן כי יסכימו לגנוז את שאיפת העצמאות בשלב זה. “מה מאלי מציעה בתמורה?” תהה הדובר [21].
על רקע ההצלחות, הגיע נשיא צרפת לביקור במאלי ודיבר על המשך המערכה. הוא התחייב להשאיר את הכוחות “ככל שיידרש” ולסייע בשיקום ובניית מאלי לאחר סיום הלחימה. “ארגוני הטרור נחלשו, אך לא נעלמו” הזהיר הולנד [22].
וזוהי הנקודה המרכזית. כפי שלמדו האמריקנים ובנות בריתם האירופאים באפגניסטן, “שחרור השטח” לעיתים מרמה. במאבק בטרור מעטים הם הנכסים הבולטים שניתן להשמיד. גם בעיראק, שאטו האמריקנים קדימה רק כדי להיות חשופים לטרור בכל עיר אותה חשבו ששיחררו. הדעת נותנת כי גם במאלי עשוי דפוס פעילות דומה לחזור על עצמו, הגם אם בעצימות נמוכה יותר.
כך או אחרת, ההתערבות הצרפתית במאלי שולחת גם מסר ברור לשאר הארגונים באזור שיצאו מנקודת הנחה כי איש במערב לא יזדרז להתערב בזירות חדשות.
הערות
1. עוד על האירועים באותם ימים, במאמר “בשם הדמוקרטיה”, בגיליון מרץ 2012 של סיקור ממוקד
2. “Mali Tuareg rebels seize key garrison town of Gao”, BBC News, 01/04/2012
3. “Ecowas gives Mali leaders ultimatum to relinquish power”, BBC News, 30/03/2012
4. “Mali coup leader calls for transition talks”, Al Jazeera, 04/04/2012
5. Bate Felix, “AU, U.S. reject Mali rebels’ independence declaration”, Reuters, 07/04/2012
6. “Mali junta agrees power handover deal with neighbours”, Reuters, 06/04/2012
7. Baba Ahmed and Martin Vogl, “Interim president of Mali injured, witness says”, AP, 21/05/2012
8. “ECOWAS unveils Mali intervention plan”, Reuters, 11/11/2012
9. “Mali PM Cheick Modibo Diarra resigns after army arrest”, BBC News, 11/12/2012
10. “Django Sissoko named Mali prime minister”, BBC News, 12/12/2012
11. “UN Security Council approves Mali intervention force”, Reuters, 22/12/2012
12. “French Gunships Stop Mali Islamist Advance”, AFP, 12/11/2013
13. Pauline Bax and Franz Wild, “Mali Army Secures Central Town of Konna as Troops Land”, Bloomberg, 19/01/2013
14. Aislinn Laing, “Ivory Coast: UN and French helicopter gunships attack Laurent Gbagbo residence”, The Telegraph, 10/04/2011
15. Philip Podolsky, “Netanyahu lauds French intervention in Mali”, The Times of Israel, 17/01/2013
16. Steven Erlanger, Alan Cowell and Adam Nossiter, “French Pledge More Troops for Mali as Airstrikes Continue”, New York Times, 15/01/2013
17. Craig Whitlock, “U.S. expands secret intelligence operations in Africa”, Washington Post, 13/06/2012
18. “US to provide French air transport in Mali”, Al Jazeera, 18/01/2013
19. Lydia Polgreen and Scott Sayare, “French Capture Strategic Airport in Move to Retake North Mali”, New York Times, 26/01/2013
20. Mark Hosenball, “Algeria attack planned before French strike in Mali-officials”, Reuters, 17/01/2013
21. Steven Erlanger, “Mali Rebels, Now Aiding French, Say They’re Holding Militants”, New York Times, 04/02/2013
22. “French President Hollande pledges to help rebuild Mali”, BBC News, 02/02/2013
