השתלטות החיזבאללה על לבנון בסוף 2010, הייתה אמורה להיות מימוש כל מאווי הארגון והעדה השיעית, אך בשל גל ההפיכות במזרח התיכון, מוצאים עצמם אנשי החיזבאללה בפני הסיוט הגדול שלהם – הלחץ הבינלאומי, הכל-ערבי והפנים-לבנוני להתפרק מהנשק גובר, בן הברית בסוריה עומד בפני הדחה והפטרונית האיראנית מתקשה להעביר סיוע. ניסיון העבר הקרוב מלמד כי כשהארגון נלחץ אל הקיר, הוא פונה להתנגשות אלימה בתוך לבנון או מול ישראל. האם הסיבוב הבא מתקרב?

אחת הבעיות הבסיסיות בהבנת ארגון החיזבאללה בעיני משקיפים רבים במערב ובישראל, נוגעת לתפיסת תפקידו של הארגון במארג הפוליטי המורכב של לבנון. על פי אחת התפיסות, סיבת קיום החיזבאללה היא להילחם בכיבוש ישראלי בלבנון, או כדי להגן על לבנון מפני כיבוש ישראלי עתידי. ההטיה נובעת בן היתר מהנטייה להפוך כל אירוע וכל תופעה באזור לכזו הנגזרת מקיומה של ישראל או מהתנהלותה. תפיסה אחרת רואה בחיזבאללה מפלגה פוליטית לבנונית, שבשל השתלשלות האירועים הקימה זרוע צבאית הכפופה לדרג פוליטי.

אולם ארגון החיזבאללה, שקם ב-1982 במקביל לכניסת צה”ל ללבנון, הוקם על ידי איראן במטרה לייצא את המהפכה השיעית ללבנון. באותן שנים פעלה מיליציה אחרת בקרב השיעים, ארגון אמל, שאף היה זה שהחזיק בנווט השבוי רון ארד. החיזבאללה, כארגון יריב, נאבק על הגמוניה בקרב העדה השיעית, וביסס עצמו במהירות כדומיננטי בזירה הצבאית, בהותירו את הזירה הפוליטית לאמל. בסוף שנות ה-80, כשהסתיימה מלחמת האזרחים בלבנון ועיקר הפעילות נגד ישראל התנקזה לרצועת הביטחון בדרום המדינה, היה החיזבאללה לדומיננטי מבין הארגונים שנאבקו בישראל.

הנסיגה הישראלית מדרום לבנון, אגב הפקרת ארגון צד”ל והותרת ואקום באזור, אפשרה לחיזבאללה להתחזק ולהתחמש מעבר לחלומותיו הפרועים ביותר. התהילה סביבו הקלה על מלאכת גיוס כוח האדם לממדים עצומים, הנשק שבידיו חרג מעבר למה שהחזיקו ארגוני טרור וגרילה אחרים בעולם, והחיזבאללה הפך באופן רשמי לכוח הצבאי החזק ביותר בלבנון, ולמעשה לכוח הדומיננטי היחיד לאחר הנסיגה הסורית הכפויה ב-2005.

מבחינת החיזבאללה, היציאה הישראלית יכלה להשיב אותו אל התוכנית המקורית שעמדה בבסיס הקמתו 18 שנה קודם לכן – ייצוא המהפכה האיראנית לתוך לבנון. בנוסף, ההבנה כי לראשונה בתולדות לבנון הופך המיעוט השיעי המפגר מבחינה סוציו-אקונומית לחזק ולחמוש מקרב העדות, הדגיש את הצורך בהמשך חימושו של החיזבאללה בעיני כלל השיעים. ההערכה הייתה כי פירוקו של החיזבאללה ישיב את העדה השיעית לתחתית הסולם החברתי במקרה הטוב, ויאפשר נקמה מצד העדות האחרות בלבנון במקרה הרע מבחינתם.

בשל העובדה כי החיזבאללה משמש ככוח המגן של העדה השיעית בתוך לבנון וכראש חץ איראני בפוליטיקה הלבנונית, ברור הוא כי החיזבאללה לעולם לא יתפרק מנשקו בהסכמה, ולמעשה אין דבר שניתן להציע לו כדי שסכים לכך.

התפיסה שרווחה בקרב פרשנים רבים לקראת היציאה מלבנון בשנת 2000, הייתה שבהיעדר מאבק עם ישראל יתמקד החיזבאללה בזירה הפוליטית הלבנונית וינטוש את זירת המאבק האלים. בפועל, הוברר היטב שהזרוע הפוליטית היא זו הכפופה לזרוע הצבאית של הארגון, ותפקידה הוא לסייע בהשתלטות על המדינה, על בסיס השיטה הפוליטית בלבנון.

נסראללה – לעולם לא יניח נשקו מרצון. צילום: www.wa3ad.org

השלכות מלחמת לבנון השנייה

לאחר יציאת הצבא הסורי מלבנון, עבר הלחץ אל החיזבאללה להתפרק מנשקו. החשדות בדבר מעורבות הארגון בחיסול רה”מ לשעבר חרירי, העמידו את הארגון בפני סיכון כפול – גם לחץ לפרקו מנשק וגם רגשות נקם מצד העדה הסונית ואולי גם עדות אחרות בלבנון – עניין שנתפס כמזימה בעיני השיעים בלבנון לפגיעה אנושה בעדה.

השפל שבו מצא עצמו הארגון, חייב אותו להשיב לעצמו את יוקרתו ולהוכיח כי כוחו הצבאי חיוני. סדרת פרובוקציות נגד ישראל, ששיאה ביולי 2006 באירועים שהובילו לפרוץ מלחמת לבנון השנייה, יועדה להשיג את המטרה הזאת. מנהיג הארגון, חסן נסראללה, אף התרברב בימיה הראשונים של המלחמה בכך שהפעולה שביצע, שכללה חטיפה של שני חיילים, תוביל לבסוף לשחרורם של כל הלבנונים המצויים בחזקת ישראל תמורת שני השבויים.

כשהסתיימה המלחמה, הציג החיזבאללה את המערכה כניצחון גדול, אך לבנון מצאה עצמה עם מראות שחשבה כי נפטרה מהם ב-1989, בסיום מלחמת האזרחים. כ-1,100 הרוגים, הרס תשתיות נרחב ופגיעה קשה בכלכלה אילצו את נסראללה להודות בפומבי כי טעה. עם סיום מלחמת לבנון השנייה, נכתבו החוקים הפנימיים בלבנון מחדש. נסראללה הבין כי לא יוכל עוד לבצע פרובוקציות נגד ישראל, הרתעה שהוכיחה את יעילותה במספר מבחנים ב-5.5 השנים שחלפו מאז. כך, לאחר חיסול עימאד מורנייה, נמנע החיזבאללה מלהגיב באופן ישיר על ישראל, בעודו מוסיף לנסות להפיק מתקפת טרור נגד יעדים ישראלים במדינה רחוקה. בזמן עופרת יצוקה, החיזבאללה לא ניסה לסייע לפלשתינים ואף הזדרז להתנער מכל אחריות כשירי של שתי קטיושות בוצע על ידי ארגון פלשתיני.

שאר העדות בלבנון הבינו כי מסוכן לדחוק את החיזבאללה אל הקיר, ולכן יש לשמור על הסטטוס קוו בלבנון. דהיינו, לקיים את העימותים רק בשדה הפוליטי ולא לנסות לפגוע בכוחו הצבאי של החיזבאללה.

כשנתיים לאחר מכן, במאי 2008, נעשה ניסיון מצד ממשלת לבנון לפגוע בסטטוס קוו הזה – הממשלה ניסתה לפעול נגד רשת הקשר של החיזבאללה ונגד אנשים בארגון, ובתגובה יצאו אנשי החיזבאללה לרחובות להפגנת שרירים. באירוע אחד קריטי, בהרי השוף, מעוזם של הדרוזים, התפתחה התנגשות בין הדרוזים ואנשי החיזבאללה. עד אז, היו הדרוזים ליריבים מרים של החיזבאללה, אולם לאחר האירוע העריך ואליד ג’ומבלאט, מנהיג הדרוזים, כי לבנון עשויה להתדרדר למלחמת אזרחים חדשה.

בנוסף, באותם ימים היה הנשיא האמריקני ג’ורג’ בוש בחודשיו האחרונים בתפקיד וההערכה הייתה כי ארה”ב עומדת לצמצם באופן משמעותי את נוכחותה במזה”ת. לכן החליטו הדרוזים לשנות את זיקתם ולעבור לתמוך בחיזבאללה, תוך נטישת בני בריתם הסונים וחלק מהנוצרים.

השינוי הזה היה דרמטי ביותר. ממשלת לבנון, שגם בימים כתיקונם אינה מצליחה לתפקד, מצאה עצמה בקיפאון פוליטי מוחלט. לבסוף, בסוף 2010 הצליח החיזבאללה להביא להדחתו של הנשיא שנוא נפשו סעד חרירי ולפירוק הקואליציה תחת הנהגת הכוחות האנטי-סוריים במדינה. במקום ממשלה זו מונתה ממשלה חדשה, שבה לחיזבאללה ולבני בריתו רוב מוחלט וחוקתי.

רצה הגורל, ובמקביל לעליית החיזבאללה לשלטון בלבנון, החל גל ההפיכות בעולם הערבי, שהסית את תשומת הלב מהמתרחש בלבנון. גל זה נתפס בתחילה כאירוע חיובי מבחינת החיזבאללה, שראה כיצד כוחות אסלאמיים מתחזקים וכיצד יריבים ותיקים של הארגון כחוסני מובארק מודחים מהשלטון. אולם המהומות בסוריה נגד בשאר אסד, הציתו מחדש את תחושת האיום הקיומי של הארגון..

ראש ממשלת לבנון נאגיב מיקאתי (עם לולה דה סילבה) – בראש ממשלה עם רוב לחיזבאללה. צילום: אייג’נסיה ברזיל

מנסים לעזור לאסד

ב-14 ביוני הודיע ראש הממשלה נג’יב מיקאתי כי הרכיב ממשלה בת 30 שרים, 18 מהם מהחיזבאללה ואמל השיעיות וממפלגתו של המנהיג הנוצרי מישל עאון. שלושה נוספים מייצגים את הנשיא מישל סלימאן הפרו סורי. שלושה שרים מייצגים את וליד ג’נבלאט, המנהיג הדרוזי והשאר מייצגים את ראש הממשלה מיקאתי הסוני.

הלבנונים מצדם עוד יכלו להמשיך ולהתווכח על עניינים שונים בטרם תקום הממשלה, אולם הנשיא הסורי הטיל את כל כובד משקלו ולחץ להקמת ממשלה זו, בת ברית חיונית עבורו ככל שהמצב בסוריה המשיך להתדרדר.

באותם ימים, במאי-יוני 2011, נעשו מספר ניסיונות לבנוניים, במה שנודע לאחר מכן כאירועי יום הנאכבה ואירועי יום הנאכסה, לחמם את הגבול בין ישראל ללבנון וזאת במקביל לניסיון לחמם את הגבול ברמת הגולן עם סוריה. ניסיונות אלו היו חלק ממהלך כולל לנסות וליצור עימות מוגבל עם ישראל שיביא לעצירת המרד בסוריה. הרציונל שעמד מאחורי היוזמה הזו היה שהמורדים בסוריה ייתפסו כמי שמשחקים לידי ישראל במקרה הטוב, ואולי אף משתפים עם האויב הציוני פעולה. גם התעמולה הסורית הרשמית פעלה כל הזמן כדי לנסות ולחבר בין המורדים בסוריה ובין ישראל וארה”ב.

החיזבאללה שלח במספר הזדמנויות לוחמים לסוריה, כדי לסייע בדיכוי המרד וייתכן שאף במטרה לסייע באבטחתו של אסד. בארגון השיעי לבנוני הבינו כי ביום שמשטרו של אסד ייפול, תתחיל למעשה השחיקה של החיזבאללה. סוריה שימשה כצינור עבור איראן להעברת נשק, תחמושת ומימון עבור החיזבאללה, ובמציאות שבה השלטון בסוריה יהפוך לסוני, החיזבאללה ימצא עצמו לבדו מול שאר העדות שיגובו על ידי סוריה, במטרה לפרקו מנשקו.

בתקשורת הערבית החלו דיווחים רבים בחודשים האחרונים אודות ההכנות שעורך החיזבאללה לקראת עימות עם ישראל. שאלת העיתוי כאן היא קריטית. ככל שרבים הדיווחים מסוריה בדבר אובדן השליטה של אסד על ארצו, וכן בדבר הגברת הלחץ מצד הקהילה הבינלאומית ומצד הליגה הערבית, כך מבינים בחיזבאללה ששעון החול שלהם הולך ואוזל. אם יעמדו בצד בחיבוק ידיים, הם יאלצו להתמודד עם כוחות עדיפים עליהם בהרבה שנהנים גם מלגיטימציה בעולם הערבי ובעולם, לפרק אותם מנשקם.

אין ספק שכשיעמוד החיזבאללה בפני תסריט שכזה, שבו הוא נאלץ להיאבק על חייו, לא יישארו כל עכבות בפעילותו, והוא יפעל באותה מידה של אכזריות שבה נוקט אסד בסוריה או שנקט קדאפי בלוב.

כדי להימנע מתסריט שכזה, בוחנים בחיזבאללה את האפשרות לפתוח במלחמה עם ישראל, בעוצמה שתחייב את ישראל להתערב בנעשה בתוך לבנון ובכך תכפה על הלבנונים להתאחד נגד ישראל תוך נטישת הלחץ על החיזבאללה. למעשה, כך או אחרת, החיזבאללה מתכונן למאבק חייו שבו יעשה שימוש בכל הנשק שברשותו. כמובן שמציאות של התדרדרות ביטחונית זו יכולה להימנע כרגע במידה שייווצר שינוי בסוריה לטובת אסד, שינוי שיוריד לחץ מהחיזבאללה. בינתיים, אסד ונסראללה מתואמים היטב וממשיכים להיפגש – בסוף אוקטובר נועדו השניים, אולם החיזבאללה ביקש לאחר מכן לטשטש את דבר הפגישה שהוכחשה בתקשורת, על רקע הטבח הנמשך בסוריה והביקורת הגוברת נגד הנשיא.

ב-6 בדצמבר, ביום העשורא המקודש לשיעים, נאם נסראללה בפני הצועדים בתהלוכות האבל של היום הזה, באמצעות מסכי ענק. בנאומו האשים נסראללה את ארה”ב וישראל שהן זוממות להחליף את אסד, בזמן שהנשיא הסורי מנסה לבצע רפורמות במדינה.

אסד (עם מדבדב) – הזמן הולך ואוזל. צילום: הקרמלין

שינויים בקרב הפלשתינים

גורם חשוב נוסף במשוואה הוא איראן, הפטרונית של החיזבאללה ובמידה רבה של אסד. האיראנים רואים בעיניים כלות כיצד בני בריתם סופגים מהלומות קשות, בזמן שאיראן עצמה מצויה במגננה לנוכח הלחץ הבינלאומי עליה לעצור את תוכנית הגרעין. האיראנים מעוניינים מאוד בגרירת ישראל לפעולה צבאית. למעשה, נעשו ניסיונות לגרור את ישראל לעזה, אולם המציאות הפנים-פוליטית בקרב הפלשתינים השתנתה ללא הכר מאז, ואיראן נדחקה מעמדת ההשפעה שלה על החמאס לטובת מדינות אחרות, כטורקיה וטוניסיה.

כדי להבין מעט את ההתפתחויות בזירה הפלשתינית, נשוב כמה חודשים לאחור, אל הימים של ניסיון הפיוס הראשון בין החמאס לפתח. באותם ימים, על רקע האירועים במזרח התיכון וכן על רקע הדלפות אל ג’זירה בדבר נכונותו של אבו מאזן לבצע ויתורים לישראל בעניין ירושלים, הבינו המנהיגים הפלשתינים משני הארגונים הנצים, כי עליהם לנסות ולפעול לקדם פיוס לאומי ולהציג חזית מאוחדת, בטרם ייצא הציבור נגד שני הצדדים.

החמאס סבל באותם ימים מבידוד מתמשך, הכספים מאיראן זרמו בקצב מתון יותר וככלל שידר הארגון מצוקה. באפריל הגיע אבו מאזן להבנה כי לא יוכל להסתמך יותר על נשיא ארה”ב אובאמה שילחץ על ישראל להשגת ויתורים – אובאמה עוד ניסה להסתגל למציאות החדשה של ינואר 2011 לאחר שאיבד את הרוב בסנאט – והדרך לפיוס פלשתיני בסוף אותו חודש, הייתה סלולה.

אולם שתי המפלגות הפלשתיניות בחרו לבסוף ללכת בכוונים שונים ומנוגדים – החמאס החליט כי הגיעה השעה לפדות את “קלף המיקוח”, החייל השבוי גלעד שליט, מהלך שהביא לשחרורם של יותר מ-1,000 מחבלים וביניהם בכירים רבים, סייע בהורדת הלחץ מהארגון ואף בישר התרחקות מאיראן.

האיראנים לא היו בסוד העניינים בעסקה ובנוסף זעמו על החמאס שלא סייע לנשיא סוריה אסד מבחינה תעמולתית ומבצעית בטיפול במרד. החמאס, שראה את אסד נלחם באחים המוסלמים ובפלשתינים שבמחנות הפליטים, ביקש לבדל את עצמו מהנשיא הסורי ולבסוף אף סגר את משרדיו בדמשק, בדומה לארגונים נוספים. לפי שעה, המדינה שעשויה להוות תחליף לדמשק מבחינת מיקום המשרד של החמאס היא טוניסיה. מדינה נוספת שנבחנה על ידי הארגון היא ירדן, אולם נראה כי המלך, שהולך בין הטיפות בנושא הפלשתיני, שוקל לדחות את הרעיון הזה.

הפתח לעומת זאת, בחר בשנה האחרונה בדרך של ניסיון להשיג את צירוף הפלשתינים לאו”ם, מהלך חד צדדי שנכשל בספטמבר. גם הניסיונות לחמם את השטח נגד ישראל לא צלחו והפתח הביט בעיניים כלות כיצד החמאס צובר פופולאריות על חשבונו גם ביהודה ושומרון. לפי שעה הגיעו הצדדים להחלטה לקיים בחירות במאי הקרוב, בחירות שבהן קרוב לוודאי שינצח החמאס. ייתכן שהפתח יפעל לדחות את הבחירות פעם נוספת כדי להימנע מאובדן השליטה על הרשות שפירושו אובדן התקציבים, התרומות והמסים, ובעצם הפיכתו של הארגון שזה עתה ציין 47 שנות פעילות, לארגון שולי בפוליטיקה הפלשתינית.

סגירת המשרד של החמאס בדמשק וייתכן שגם אירועים נוספים, מוצאים את חאלד משעל, ראש הלשכה המדינית, אחרי יותר מ-14 שנה בתפקיד מתכנן לפרוש. ייתכן שמי שיחליף אותו הוא מוסא אבו מרזוק שעמד בראש הלשכה לפני משעל עד לכליאתו בארה”ב, אך הענין האמיתי הוא שמאז עסקת שליט והשינויים באזור, מרכז הכובד החמאסי עובר מדמשק לעזה. חמאס עזה לא זקוק יותר לשירותים של הלשכה המדינית ומנהיגיו נעים בחופשיות דרך קהיר לכל מקום בעולם. אנשי החמאס בעזה מנהלים את תעשיית המנהרות, גובים מסים ונהנים מתרומות מטורקיה וממדינות אחרות ומהכוח מצטבר ברצועה וייתכן שבקרוב גם בשטחי הרשות ביו”ש.

לצד אסמעיל הנייה שנהנה ממסעות דילוגים ברחבי המזרח התיכון, מי שלמעשה עומד בראש החמאס, הוא מי שעמד מאחורי עסקת שליט – אחמד ג’עברי. ג’עברי הוא “הרמטכ”ל של החמאס” והמכריע בהחלטות החשובות, למרות העדפתו בדרך כלל להישאר בצל. כרגע, עיקר עיסוקו של ג’עברי הוא בהתמודדות עם ארגונים כגון הג’יאהד האסלאמי ושלוחות אל קעידה ברצועת עזה, וכמובן בהתמודדות עם הפתח ביו”ש.

אם כן, ההשפעה של איראן וסוריה על חמאס כבר לא קיימת למעשה, והחמאס קשוב יותר לטורקיה, מצרים וטוניסיה. מהבחינה הזאת, ייתכן שמדינות ערב כבר ויתרו למעשה על הפתח והן מקבלות את ניצחון החמאס ואת אי הרלוונטיות של הפתח בכלל ושל אבו מאזן בכלל. מבחינה ביטחונית, החמאס לא מעוניין בעימות ישראל בטרם הבחירות לרשות ובטרם סיים להשליט את מרותו על כלל הפלשתינים.

בחזרה ללבנון, הקישור שנעשה בעבר בין לבנון לעזה כבר לא קיים כאמור. אמנם הג’יאהד האסלאמי נותר לפי שעה נאמן לאיראן ולסוריה ובכך הפך ליריב מר לחמאס, אך היכולת לפגוע בישראל מעזה הצטמצמה משמעותית עבור מדינות אלה. כך גובר הבידוד שבו מצוי החיזבאללה, ואיתו התסכול והפיתוי לנקוט בצעדים נואשים.

אבו-מאזן – האם הפתח בדרך להפוך לארגון לא רלוונטי במפה הפלשתינית אחרי 47 שנה? צילום: הבית הלבן

באו”ם חוששים מנסיגת האמריקנים

באן קי מון, מזכ”ל האו”ם, הגיע ללבנון לשלושה ימים ב-13 בינואר, כדי לדון בהתפתחויות השונות בלבנון ובסוריה. בין היתר, הצהיר כי הוא מודאג מהעובדה שהחיזבאללה כארגון ממשיך להתחמש ושיש לפרק אותו [1]. נראה כי אמירתו של באן החזירה מעט צבע ללחייו של נסראללה שהגיב בהומור באומרו כי הוא “שמח שמזכ”ל האו”ם מודאג מהיכולות הצבאיות של החיזבאללה. חשוב לנו שאמריקה וישראל יהיו מודאגות מהיכולות שלנו” [2].

בשנה האחרונה הותקף שלוש פעמים כוח האו”ם המוצב בדרום לבנון ומונה 12 אלף חיילים ואלף אזרחים, כ-11% מהכוח שעומד לרשות האו”ם. מדובר במשימה גדולה יחסית, מתוך סך של 15 משימות של האו”ם ברחבי העולם, לא כולל המשימה המיוחדת באפגניסטן.

באן, שביקר את חיילי האו”ם, הזכיר שהכוח שהוצב בלבנון ב-1978 כיוניפי”ל, ספג עד היום 293 הרוגים, המספר הגבוה עבור כוח שמירת שלום אי פעם.

מספר תהליכים מדאיגים כיום את מזכ”ל האו”ם. התהליך הראשון הוא כמובן הנסיגה האמריקנית בפרט והמערבית בכלל מהמזרח התיכון בהובלתו של נשיא ארה”ב אובאמה. האמריקנים כבר יצאו מעיראק והם מתכוננים לצאת גם מאפגניסטן ולצמצם את נוכחותם במדינות אחרות. היציאה הזו שהיוותה זרז לגל ההפיכות באזור, מחזקת את הכוחות הרדיקליים במזרח התיכון.

תהליך שני הוא התהליך המתרחש בסוריה שבו עומד הרוב הסוני בפני שיבה לעמדת השלטון, לאחר 45 שנה. חזרה שתלווה במרחץ דמים גדול יותר ממה שמתרחש בסוריה כיום. נפילת המשטר בסוריה תגביר את חוסר היציבות בלבנון.

תהליך שלישי הוא המשבר הכלכלי שפוקד את מדינות אירופה, אשר מקשה עליהם להמשיך ולתמוך בפעילות האו”ם. צרפת, ספרד ואיטליה, המנהיגות את יוניפי”ל מאז סיום מלחמת לבנון השנייה, רוצות גם הן לצמצם את נוכחותן. בהקשר זה כדאי להבין את אמירתו של באן הנוגעת לכמות ההרוגים הגבוהה של יוניפי”ל ופגישתו עם נשיא לבנון סלימאן, פגישה שהתקיימה תחת הכותרת “ניסיון לגבש אסטרטגיה ביטחונית חדשה בלבנון”.

כדי לצמצם את נוכחות יוניפי”ל בלבנון צריכים להתקיים שני תנאים – פריסת צבא לבנון באופן מלא בגבול עם ישראל והרחקתו, אם לא פירוקו, של החיזבאללה מהגבול. אחרת, ישראל לא תסכים לכך ותראה בכך הפרה של תנאי שביתת הנשק כפי שנוסחו בהחלטה 1701 של מועצת הביטחון שסיימה את המלחמה ב-2006.

יש להניח כי האו”ם מודאג מכלל ההתפתחויות באזור, אך ליציאת כוח האו”ם עשויות להיות השלכות בעייתיות הן עבור ישראל והן עבור לבנון. ישראל כבר קבעה רף תגובה שונה מבעבר. האירוע שהוביל לפתיחת מלחמת לבנון השנייה כלל 8 הרוגים ושני חיילים שנחטפו, שמאוחר יותר הוברר שנהרגו באירוע. באותם ימים הצבא לא היה מוכן כראוי לסוג כזה של לחימה, אולם מאז עבר הצבא תוכנית אימונם והצטיידות מסיבית, ועל כן יציאה של יוניפי”ל עשויה להגביר את החיכוך בין ישראל לחיזבאללה ומשם הדרך להתלקחות צבאית היא קצרה.

בכל זאת, צריך לזכור כמה סימני דרך בהבנת הצפוי בהמשך. החיזבאללה אינו מעוניין ללבות את האש בלבנון כל זמן שנשיא סוריה אסד יושב על כסאו והסיוע לארגון זורם. נפילתו של אסד תבשר על כניסה לתקופה מסוכנת שעשויה לכלול לחימה בצפון. לחץ על החיזבאללה להתפרק מנשקו אם יגבר, עשוי להוביל לאירוע בגבול שבו החיזבאללה ינסה להוכיח כי הוא נחוץ עדיין, או שהנשק יופנה פנימה נגד מי שינסה לפרק את הארגון מנשקו.

גבול אחר שעשוי להפוך לחם ואלים הוא הגבול בין סוריה ולבנון. חלק מהמרידה באסד כבר גולשת לעתים מעבר לגבול והעניין עשוי לגבור בהמשך. שינוים בהנהגה בסוריה יובילו בוודאי לשינוי המדיניות כלפי לבנון. המורדים באסד עשויים להפנות את רוביהם אל עבר החיזבאללה במאמץ להמליך את הסונים בלבנון.

הערות

1. Alistair Lyon, “Disarm Hezbollah, U.N. chief tells Lebanon”, Reuters, 13/11/2012

2. “Hezbollah chief Nasrallah rejects call by U.N.’s Ban to disarm”, Al Arabiya, 14/01/2012