המשבר הכלכלי בכלכלה העולמית שבר שיאים בחודש האחרון, כששורה של מוסדות פיננסים הכריזו על פשיטת רגל בזה אחר זה. עבור הנשיא הבא של ארה”ב, הכלכלה הגדולה בעולם, מהווה המשבר אתגר משמעותי. שיקום המשק האמריקני יבטיח את מקומה של ארה”ב כגורם הכלכלי המשפיע ביותר גם בשנים הבאות. אי הצלחה בשיקום המשק, שתצטרף לדשדוש המדיני, יציבו סימן שאלה סביב יכולתה של ארה”ב להנהיג את העולם בשנים הקרובות.

ספטמבר 2008 ייזכר כחודש בו התרחשו אירועים מהדרמטיים שידעה הכלכלה האמריקנית, אולי מאז ימי השפל הגדול של סוף שנות ה-20 ותחילת ה-30 של המאה הקודמת. מחיקתו של ענף בנקאות ההשקעות האמריקני, הענף שנתן את הטון בקביעת המדיניות הכלכלית העולמית במשך שנים רבות, והעברת חלקו הגדול לבעלות ממשלתית, היא אירוע שקשה להגזים במשמעויות מרחיקות הלכת שלו. חיבורו למשבר הנדל”ן ולמיתון הכלכלי המאיים להתרגש על ארה”ב, גרר את כל הבורסות בעולם לצלילה חופשית.

מי שהייתה אחראית למחצית מהתוצר העולמי עם סיום מלחמת העולם השנייה, ולכשליש מהתוצר העולמי בסוף המלחמה הקרה, אחראית כיום “רק” לרבע מהתוצר העולמי, והנתח שלה פוחת משנה לשנה.

שורשי המשבר הנוכחי נעוצים בפעולותיו של הנשיא בוש וממשלו הרפובליקני בשמונה השנים האחרונות, אליהם נוספו גם פעולותיהן של מדינות אחרות, במכוון או שלא, שהחלישו את העוצמה הכלכלית האמריקנית. הריבית האמריקנית הנמוכה אשר הונהגה במשק האמריקני במשך תקופה ארוכה, הביאה להשתוללות צרכנית. זו בתורה, יצרה משבר אשראי חריף. אמריקנים רבים רכשו מכל הבא ליד ובעיקר נדל”ן להשקעה. קונים ומוכרים עשו יד אחת על מנת להשיג עסקאות במימון מלא של הבנקים למשכנתאות שהפך זמין וקל. הקריסה הייתה רק שאלה של זמן.

אזרחים רבים נותרו ללא יכולת לשלם את תשלומי המשכנתא שלהם, ונאלצו למכור את הנכסים שבבעלותם במחירים נמוכים. פשיטות הרגל הרבות השפיעו גם על שוק העבודה ואיימו לדחוף למעלה את שיעור המובטלים, הנמוך בארה”ב מאשר ברוב מדינות המערב. בנקאות ההשקעות הפרטיות נעלמה מהנוף האמריקני.

הממשל האמריקני, שגזר על עצמו מסגרת תקציבית הדוקה מלבד בתחום הביטחון, מתקשה לסייע במשבר. פרשנים פיננסים טוענים כנגד הממשל כי התערבותו הייתה מאוחרת מדי, וכשהתערב לבסוף, הדבר נעשה בגמגום שהגביר את אי הוודאות במקום להביא ליציבות.

ב-19 בספטמבר הציג שר האוצר האמריקני, הנרי פולסון ג’וניור, תוכנית חירום לאומית אשר בבסיסה מתן ערבות ממשלתית למוסדות פיננסיים שהעניקו משכנתאות לנכסים שערכיהם צנחו מאז. התוכנית המוצעת, בהיקף של 700 מיליארד דולר, הינה ההתערבות הממשלתית הרחבה ביותר בארה”ב מאז המשבר הכלכלי של 1929.

התוכנית גררה ביקורת מצד שתי המפלגות. עיקר הביקורת התמקדה בשתי נקודות: הנוסח המקורי הפקיד את השליטה על הכסף בידי שר האוצר בלבד ועשוי היה למנוע, למעשה, מבתי המשפט ומהקונגרס לקבל כל החלטה לגביו. שנית, חברי קונגרס רבים טענו כי אם הממשלה מעניקה עזרה למגוון גופים, ציבוריים ופרטיים, עליה לקבל בתמורה אחוזי בעלות בגופים אלו.

תוכנית החירום השנויה במחלוקת עלתה להצבעה בבית הנבחרים ב-29 בספטמבר, ונדחתה ברוב של 228 מתנגדים מול 205 תומכים. ניסיונות המועמדים לנשיאות לקשור את שמם עם הצלחה אפשרית וחששם של חברי קונגרס מהבחירות הקרבות, הביאו להצבעה חוצת-מפלגות על אף תמיכה מצד הבית הלבן ומנהיגי המפלגות עצמם. מבין 228 המתנגדים היו 133 רפובליקנים ורק 95 דמוקרטים.

השווקים הפיננסים, כצפוי, הגיבו בהתמוטטות חדה, אשר בישרה למועמדים לנשיאות כי הנושא הכלכלי יוותר עוד זמן רב בראש סדר היום. באופן מסורתי, התמקדות בנושא הכלכלי בארה”ב מחזקת את המועמד הדמוקרטי ומחלישה את בסיס התמיכה של המועמד הרפובליקני, שלרוב זוכה לעדנה כשבמערכת הבחירות שולטים נושאים ביטחוניים. אובאמה ניסה לשדר נינוחות וקרא למשקיעים “להישאר רגועים”.

מק’קיין, אשר שבוע קודם להצבעה הודיע על השהיית הקמפיין שלו לטובת התמקדות בטיפול במשבר הכלכלי, ודחף את תוכנית החירום אותה כינה “לא פופולארית אך הכרחית”, מצא עצמו בבעיה לאחר המפלה בהצבעה. כצפוי, הוא פנה להתקפה: “הסנאטור אובאמה ובעלי בריתו בקונגרס יצקו מפלגתיות בלתי נחוצה לתהליך… עכשיו אינה העת למציאת אשמים, כעת העת לפתור את הבעיה”, קרא [1].

מק’קיין הגדיר את המשבר הכלכלי כ”חמור ביותר בתקופת חיינו” והבטיח להמשיך להפעיל לחץ על חברי הקונגרס על מנת להביא את ההצעה שוב להצבעה. הוא קרא למשרד האוצר לפתוח קרנות חירום בהיקף של כ-250 מיליארד דולר על מנת לסייע במשבר, בעוד אובאמה טען כי 100 מיליארד יספיקו בשלב ראשון. המועמד הדמוקרטי קרא אף הוא להביא את ההסכם להצבעה חוזרת במהירות [2].

ב-1 באוקטובר, יומיים לאחר הכישלון בבית הנבחרים, הועלתה ההצעה להצבעה בסנאט. במטרה להבטיח רוב בהצבעה, הכניס הממשל מספר שינויים בהצעה. אלו כללו הגדלת הביטוח על פיקדונות בבנקים מ-100,000 דולר ל-250,000 דולר, והקלות מס לעסקים ולמעמד הביניים. השינויים שהוכנסו העלו את העלות הכוללת של התוכנית ל-800 מיליארד דולר. הפעם, התגייסות המנהיגים הפוליטיים נשאה פרי והתוכנית אושרה ברוב של 74 תומכים מול 25 מתנגדים. עם אישור התוכנית חזר הכדור למגרש של בית הנבחרים, שצפוי להצביע עליה שוב ביום שישי, ה-3 באוקטובר.

הנשיא בוש בכינוס חירום עם אובאמה ומק’קיין. צילום: הבית הלבן

האם התוכנית תעזור?

יעבור עוד זמן מה בטרם יוברר מי מהמחנות הפוליטיים הרוויח יותר מהתוכנית הכלכלית ועד כמה זו תסייע לפתרון המשבר. עם זאת, ניתן להעריך כי בטווח הזמן המיידי שלאחר תחילת יישום התוכנית יעברו מדדי המניות מירידות לעליות, תחילה בארה”ב ולאחר מכן בשאר העולם. משם, יתגייסו טובי המומחים הכלכליים של ארה”ב לשקם את המוסדות הפיננסים באופן שיוריד את הסבירות להישנותו של משבר מעין זה.

תוכנית הסיוע בהיקף של 700 מיליארד דולר, אותה מנסים בבית הלבן להציג כמִלווה זמני ממשלם המיסים האמריקני, תפגע ביעדי הגרעון התקציבי והיא עשויה להכפיל אותו. לשם המחשה עד כמה משמעותי הסכום אפילו למשק הגדול בעולם, נציין כי מאז 2001 ועד היום, הוציאה ארה”ב 859 מיליארד דולר למימון הלחימה בזירות של המלחמה העולמית בטרור [3]. תקציב הביטחון האמריקני, שזינק מאז 2001 ב-62%, הגיע השנה ל-481 מיליארד דולר.

המלחמה בטרור השפיעה על הגרעון התקציבי של ארה”ב בעיקר בשנותיה הראשונות. ב-2004 האמיר הגרעון ל-3.6% מהתוצר האמריקני. היה זה השיעור הגבוה ביותר מאז 1993, אך עדיין נמוך בהרבה מה-6.0% בימי רייגן. במטרה שלא לשוב לימי הגרעון העצום שהכביד על הכלכלה האמריקנית, הציג הנשיא בוש, עוד בהצעת התקציב לשנת 2005, תוכנית רב-שנתית לצמצום הגרעון והשגת איזון תקציבי באמצעות צמצום הצריכה והגדלת הכנסות הממשלה.

במקור, התוכנית אמורה הייתה לקצץ את הגרעון ל-1.8% מהתוצר בשנת 2009 ולהשיג איזון בשנת 2012. עד פרוץ המשבר הכלכלי האחרון, נראה היה כי המדיניות מצליחה מעל למצופה. על פי הצעת התקציב לשנת 2008, צפוי היה המשק האמריקני לסיים את השנה הקרובה בגרעון זעום של 1.8%, והוא היה צפוי להציג עודף תקציבי בשיעור 0.3% בשנת 2012 [4]. אישור התוכנית יגרור עליה בגרעון במקום ירידה.

כאן לא מסתיימות החדשות הרעות למשק האמריקני – הגדלת הגרעון, כמעט תמיד, פירושה הגדלת התלות האמריקנית בכסף זר. שינוי המדיניות הכלכלית שהנהיג בוש איפשר, בין היתר, למדינות אחרות לרכוש חלק גדל והולך מאגרות החוב הממשלתיות של ארה”ב. ב-2007 הגיע שיעור האחזקות הזרות בחוב האמריקני לכ-25%, כמעט כפול משיעורו בסוף שנות השמונים [5]. נכון ליולי 2008, יפן מחזיקה בערבויות בשווי של כמעט 600 מיליארד דולר (22% מסך האחזקות הזרות), סין מחזיקה בכ-520 מיליארד דולר (19%) ובריטניה, השלישית, מחזיקה בכ-290 מיליארד דולר (10.8%) [6]. מבין אלו מדאיגה את האמריקנים סין, שבתרחיש בלהות אמריקני עשויה להפוך את איגרות החוב שבידה לנשק.

הוצאה בלתי מתוכננת של 700 מיליארד דולר תקשה על האמריקנים להתמודד בזירה הכלכלית הבינלאומית מול מדינות מערביות אחרות שהחוב הלאומי שלהן עומד על כמחצית במושגים של חוב מול תוצר, ובוודאי מול מדינות כמו סין ורוסיה הנהנות מעודפים במאזן המסחרי, ביתרות מטבע חוץ ואשר החוב הלאומי שלהן אינו מכביד כלל על המשק המקומי.

בעיות נוספות

המדיניות המוניטארית האמריקנית לשחיקת הדולר ושמירה על ריבית נמוכה, אמורה הייתה להגדיל את הצריכה הפרטית ולקצץ בגרעון המסחרי, בעיקר מול סין. מדיניות זו אמורה הייתה לעודד את התעשיה המקומית על חשבון הייבוא. אולם היא גרמה לפגיעה באמינותו של הדולר כמטבע עולמי, וענפים רבים ביקשו להסיט את השימוש בדולר לשימוש במטבעות אחרים דוגמת האירו האירופי, שרוב הזמן שמר על עוצמה ויציבות.

עליית המחירים העולמית זירזה את המשבר בכלכלה האמריקנית. עליית מחירי האנרגיה נבעה בחלקה מהשחיקה בדולר, מאחר והדולר הוא ההילך המקובל בשוק הנפט והגז הטבעי בעולם. הצמיחה הכלכלית המואצת בסין, הודו ומדינות מתפתחות אחרות, הובילה לגידול בצריכה ולהגדלת הביקושים בשוק הנפט העולמי. במקביל, פעלו מדינות כגון ונצואלה ואיראן לקיצוץ במכסות הייצור שלהן ובכך הפחיתו מההיצע העולמי.

העלייה במחירי הנפט והצמיחה הרבה במדינות מתפתחות, הובילה לעלייה במחיריהם של חומרי גלם אחרים וביניהם גם במחירי המזון העולמיים. את הפגיעה חשו כל המדינות בעולם שעמדו בקצה הצרכני של המשוואה, ואזרחי ארה”ב לא היו שונים.

משבר האנרגיה הוא עניין המטריד את שני המתמודדים, שהציגו איש בתורו את תוכניותיהם להשיג עצמאות של משק האנרגיה. אובאמה הציע לצמצם את צריכת הנפט האמריקנית עד כדי הפסקת התלות בייבוא נפט בתוך שנים ספורות, באמצעות שימוש במקורות אנרגיה אחרים וצמצום הצריכה הקיימת. מק’קיין מעוניין להגיע לחלום העצמאות האמריקנית בתחום האנרגיה באמצעות הקמה של מספר רב של כורים גרעיניים לייצור חשמל, השקעה במציאת מקורות אנרגיה חליפיים, ובטווח הקרוב, קידוח ימי גם במקומות שנחשבים כיום לבעייתיים מבחינת איכות הסביבה.

השאיפה לשימוש במקורות אנרגיה מתחדשים קשור גם לנושא ההתחממות הגלובאלית המעסיק רבות את הציבור בארה”ב בפרט ובמערב בכלל. להד התקשורתי הגדול ביותר אחראי כמובן סגן הנשיא לשעבר בממשל קלינטון, אל גור, אשר סרטו “אמת מטרידה” זכה לפרס אוסקר בקטגוריית הסרט התיעודי ופעילותו זיכתה אותו אף בפרס נובל לשלום.

האמריקנים נתפסו עד כה כמי שענייני איכות הסביבה אינם מטרידים אותם יתר על המידה. האמריקנים מהווים פחות מ-5% מהאוכלוסייה העולמית, אך הם מנצלים כ-25% מהנפט העולמי ומשאבים עולמיים אחרים. תהליך הגמילה מהבזבזנות האמריקנית שהפכה לשם דבר בעולם, יהיה ארוך ומורכב אך הכרחי. המעבר לשימוש במכוניות חסכוניות, השימוש במשאבים מתחדשים, מחזור מסיבי כמו באירופה, אימוץ דפוסי צרכנות יעילים יותר – פעולות אלה ייעשו עם הזמן, ועל הנשיא הבא יוטל לקדם ולעודד את השינויים האלה.

פרוטוקול קיוטו, שיעילותו הייתה מפוקפקת מיום הכרזתו, יוחלף במסגרת בינלאומית חדשה, עליה כבר שוקדים בכירי הפוליטיקאים בעולם. הפעם יצטרכו האמריקנים לנקוט צעדים ממשיים בתחום, ובראשם צמצום פליטת גזי החממה.

הבורסה האמריקנית – גוררת אחריה את שאר העולם. צילום: ג’סטין ברנדט

תרחיש הבלהות הפנסיוני

אם כל הבעיות שנזכרו אינן מספיקות, מרחפת ברקע בעיה קשה נוספת – משבר הפנסיה העתידי. מקור הבעיה בתופעה המכונה “בייבי-בום”. בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה חלה עלייה דרמטית במספר הלידות בארה”ב, תופעה מקובלת לאחר מלחמה טראומטית. כעת, מתחילים ראשוני הדור הזה לצאת לפנסיה. רבים חוששים כי שיעור הפנסיונרים בארה”ב יהיה גבוה מהסף בו יוכל המשק לעמוד. בתרחיש האפוקליפטי, פירוש הדבר הוא קריסה של מערכת הפנסיה ושל מערכות סוציאליות אחרות, גידול חד בשיעורי העוני ועוד.

התיאוריה הזו מדירה שינה מעיניהם של כלכלנים ודמוגרפים הזורקים לחלל האוויר סכומים דמיוניים הדרושים לארה”ב כדי לשרוד את המשבר. מדובר בסכומים הגבוהים מהתוצר הלאומי של ארה”ב ולכן גם האופטימיים מבין מעצבי התיאוריה חוזים ירידה דרמטית ברמת החיים. אלו המבקשים להרגיע טוענים כי אין מידע מדויק על היקפה הצפוי של התופעה. החוקרים מתקשים להסכים על גודלו האמיתי של הדור הזה, וגם נוהגים להגדירו בצורות שונות. שנית, אופן חישוב הסכומים הדרושים להתמודדות עם צרכיו של הדור הזה נעשה בצורות שונות ומספק סכומים שונים.

הסיבה היא שלא ברור כמה אנשים אמורים לצאת לפנסיה בכל שנה בחמש עשרה השנים הבאות, מעבר למספרים שהיו מקובלים בעבר. כמה אנשים משתייכים לקבוצת הגיל הזאת? האם כולם יפרשו באותו גיל? מהו מרכיב המהגרים ואנשים אחרים שאינם זכאים לזכויות סוציאליות מלאות בתוך האוכלוסייה? האם כל תוכניות הפרישה של הדור הזה מתבססות על המשק האמריקני, או שמא ישנן השקעות רבות גם במדינות אחרות?

כיצד להיחלץ מהמשבר?

המעבר לדפוסי צריכה יעילים וחסכוניים יותר הוא רק נדבך אחד במאמץ האמריקני להיחלץ מהמשבר הכלכלי. הממשלה תהיה חייבת לקצץ בהוצאותיה על מנת לפנות כספים למשק המקרטע. העלייה הנמשכת בתקציב הביטחון תהיה ככל הנראה הראשונה להיפגע. שני המועמדים מבטיחים רפורמה במבנה הצבא על מנת להתאימו למשימות המאה ה-21. טיבן של רפורמות אלו לעלות יותר בטווח הקצר ולחסוך כספים לאחר מכן.

כך או כך, נראה כי לא יהיה מנוס מלהטיל מיסים חדשים על הציבור האמריקני. כל מועמד לנשיאות נזהר מלגעת בנושא. מועמדי הדמוקרטים מדברים לעיתים על מס נוסף למאיון העליון, בעוד הרפובליקנים מסרבים לשמוע אפילו על כך. בשלב זה השלכותיו של המשבר הנוכחי טרם ברורות לחלוטין, אך לא מן הנמנע שהנשיא הבא, דמוקרטי או רפובליקני, ייאלץ להטיל מס חדש כבר עם תחילת כהונתו.

המשבר הכלכלי הנוכחי מחייב את קברניטי הכלכלה בארה”ב לחשוב על פתרון רוחבי וכוללני, ולא רק הזרמת חמצן לענף כזה או אחר. החברה האמריקנית השתנתה. העולם השתנה. הכלכלה השתנתה. הבעיות כיום שונות בתכלית מהבעיות איתן התמודד למשל הנשיא רייגן לפני שני עשורים בלבד, שעה שהציג את תוכניתו הכלכלית לצמצום החוב הלאומי, הגרעון התקציבי וכו’. ההיסטוריה מלמדת כי כשהאמריקנים הועמדו בפני אתגרים לאומיים קשים, הם הצליחו לגייס את הכוחות והמשאבים הנדרשים ולצאת מהמשברים האלה מחוזקים, לא מעט הודות להנהגה בעלת חזון.

האם אובאמה או מק’קיין יוכלו לאתגר? בוושינגטון כבר מחזיקים אצבעות.

הערות

1. Michael Cooper and Jeff Zeleny, “With Deal’s Collapse, the McCain Camp Attacks”, New York Times, 29/09/2008

2. Jeff Zeleny and Michael Cooper, “McCain and Obama Call for Increase in Deposit Insurance”, New York Times, 30/09/2008

3. “The cost of Iraq, Afghanistan, and Other Global War on Terror Operations Since 9/11”, Amy Belasco, Congressional Research Service, 14/07/2008

4. “Overview of the President’s 2008 Budget”, Office of the Management and Budget

5. Kimberly Amadeo, “The U.S. Debt and How It Got So Big”, www.about.com, 07/2007

6. “Major Foreign holders of Treasury Securities”, Department of the Treasury/Federal Reserve Board, 16/09/2008