תיאורית המלחמה הקרה השנייה, העומדת במרכז המחקר שלנו בסיקור ממוקד, טוענת למערכת בעלת סממנים דו-גושיים – הגוש הדמוקרטי בהנהגה אמריקנית, והגוש הריכוזי בהנהגת סין ורוסיה. בעוד לא רבים חולקים על קיומו של גוש דמוקרטי מול היריבות לו, הרי שנשמעים לא פעם קולות הטוענים כי יחסי סין ורוסיה רחוקים מלהיחשב לברית והם, במקרה הטוב, מתואמות בעמדותיהן באופן זמני ושברירי. האמנם?

אחת מהטענות שחוזרת בהקשר של יחסי סין ורוסיה בכמה מחקרים היא כי כל עוד לא יהיה מדובר בברית הגנה, הרי ששיתוף הפעולה בין השתיים שברירי ומוגבל לתחום הביטחוני. האמנם זה המקרה כאן? האם יש צורך או חשיבות בכלל לברית הגנה בין שתי מעצמות בסדר הגודל של סין ורוסיה? מפני מי בדיוק? בריתות הגנה בילטרליות שמבטיחות התערבות צבאית הן לרוב א-סימטריות, בה מעצמה מתחייבת להגן על בת ברית חלשה יותר באזור בו היא מאוימת על ידי מעצמות או מדינות קרובות יריבות. האם ניתן לחשוב על מצב בו סין או רוסיה, שתי מדינות עם צבא קונבנציונלי עוצמתי ומאות עד אלפי פצצות אטום כולל יכולת מכה שנייה בפריסה עולמית, תזדקקנה להגנה צבאית מול מדינה או ארגון צבאי כלשהו? התשובה, קרוב לוודאי, היא שלילית. לברית הגנה בין השתיים אין משמעות צבאית ריאלית.

למעשה, החשיבות היחידה בברית הגנה כזו תהיה בעצם הקמתה, במסר שהיא תשלח ליריבותיהן של השתיים – באירופה, באסיה וכמובן בראש ובראשונה לארה”ב. אם להתבסס על הספרות היחב”לית, הרי שככל שהאיום הנשקף מהמעצמה החד-קוטבית אותה רוצים לאזן יעלה, כך תתהדק הברית בין מעצמות דוגמת סין ורוסיה שיחפשו להבטיח את האינטרסים שלהן. לפיכך, סביר להניח כי ברית הגנה תיתכן רק כצעד תגובתי, כאשר האיום יהפוך בלתי נסבל עבור שתיהן. למשל, אם ארה”ב תתחיל לאסוף בנות ברית במזרח אסיה לשם הקמת מסגרת דומה לברית נאט”ו. האם מדובר בתרחיש סביר בטווח הזמן הקרוב? לא במיוחד. האם היעדרה של ברית כזו כשלעצמה מעידה על חולשת היחסים? לא בהכרח.

מה מניע את הברית?

כאן המקום לעמוד על תפיסת האיום אשר מניעה את שתי המדינות, כל מדינה למעשה. מה הגורם הדומיננטי שמניע את מדיניות החוץ של סין ושל רוסיה? האם ניתן להסתמך עליו ש”ידביק” את שתי המעצמות האחת לשנייה לאורך זמן? כשבוחנים את דפוס שיתופי הפעולה בין סין לרוסיה במסגרות בינלאומיות כמו מועצת הביטחון, ה-SCO או BRICS, כשרואים את התנהלותן הן מול יריבות והן מול המעצמה השנייה בנקודות בעלות מתיחות גיאופוליטית באזורן, אסור להתעלם מהאינטרס הבסיסי המשותף המניע כל ממשל וזה שמירה על יציבותו. שמירה על יציבותו הן מול גורמים מערערים מבית והן מול גורמים מערערים מן החוץ.

המדיניות אותה מובילה סין נבחנת ונגזרת מהשאיפה שלה לשמר את המשטר, את היציבות הכלכלית ואת הסדר האזרחי. הרצון הסיני להפוך למעצמה עולמית הוא במידה רבה תוצר של הצמיחה הכלכלית והביטחון הסיני שהלך ונבנה בהדרגה לאורך השנים הודות לצמיחה זו. ביסודה, סין עסוקה בשמירה על המבנה השלטוני המיוחד שלה. ארה”ב מהווה איום על המבנה הזה – בביקורת שלה על זכויות אדם; בעיסוק בעניין טיבט; במלחמה המוניטרית בין הדולר ליואן (ייסופו של היואן לערכו הריאלי יגרום במיידית לפיטורים של עשרות מיליוני עובדים סינים, כמו גם לצרות אחרות); הניסיון לעשות שימוש במועצת הביטחון כדי להתערב בעניינים פנימיים של מדינות אחרות; ייצוא הדמוקרטיה ואפילו פעילות אמריקנית נגד איראן, שמיועדת לחנוק את ייצוא הנפט האיראני פוגעת ישירות בסין וביציבות שלה. ועל כך יש להוסיף את ה”Pivot to Asia” של ארה”ב והרחבת הנוכחות הכלכלית והצבאית במרחב האסיאתי.

העיקרון הבסיסי, כך נראה, פשוט – כל זמן שסין בוחרת או מצליחה להישאר בנתיב הנוכחי, של משטר חד-מפלגתי שמציע לנתיניו שגשוג על חשבון חירות, ארה”ב הדמוקרטית והליברלית תהווה איום מתמיד. היעדרו של איום צבאי מדינתי אינו מעיד כי אין לה לסין איומים כלל. למעשה, ניתן לטעון כי יותר משמטריד את המשטר הסיני הארסנל הגרעיני של ארה”ב, מטרידה אותה אפשרות פריצתו של “אביב סיני” ברחובות הערים הגדולות.

רוסיה מבינה היטב את החששות הסיניים, ואין שום ניגוד אינטרסים בינה ובין סין בסוגיות הללו. הרוסים מודאגים כמובן מכל גילוי של דמוקרטיזציה ומ”אביב” משלהם, וסוחבים את טראומת שנות ה-90. גם הם מציעים לציבור מראית עין לפחות של שגשוג כלכלי (לפחות לתושבי הערים הגדולות) על חשבון חירויות הפרט. רוסיה חשה יותר מאוימת מהמערב מבחינה צבאית מטעמים של היסטוריה וקרבה גיאוגרפית, כמו גם מהסגנון הרוסי שהוא מעודן פחות מזה הסיני, אם להתבטא בעדינות.

עם זאת, אי אפשר להתעלם מהעובדה כי חלק גדול מהצעדים שנקטה רוסיה של פוטין בשנים האחרונות וזכו לביקורת במערב, הגיעו כתגובה לצעדים מערביים ונתפסו בקרמלין כצעדי הגנה הכרחיים. ביום בו הבחישה האמריקנית במזרח אסיה תגיע לרמות דומות, למשל בתמיכה של וושינגטון בתביעות טריטוריאליות ובצעדים שיפרו את הסטטוס-קוו בים סין הדרומי, סביר שנראה את סין מגיבה בצורה שלא תבייש את המדיניות הרוסית במזרח אירופה.

יחסי סין ורוסיה אינם מתאפיינים ברצון בלתי מוגבל של שני הצדדים להתמודד עם כל הסוגיות שלפניהם ביחד. זהות האינטרסים מקבלת ביטוי ברמה הנוגעת לליבת המשטרים עצמם ובכך משרתת את הצרכים הבסיסיים ביותר של הרמה השלטונית בשתי המדינות. בהיעדר אידיאולוגיה ברורה, ההתנגדות לחד-קוטביות האמריקנית והתמיכה ברב-קוטביות שתאפשר לכל מדינה לבטא את עצמה הפכו לאידיאולוגיה החדשה הן של סין והן של רוסיה.

מאזן הכוחות

לצד הדברים, ברור כי יחסי שתי המעצמות אינם חפים ממתחים וקשיים. אחד הקשיים המשמעותיים עבור רוסיה הוא הצורך “לשנות תקליט” ולהחליף את הגישה הפטרונית משהו כלפי סין מעידן המלחמה הקרה, לגישה של שותפה שוות זכויות ואף מעבר לכך. סין מצידה, נמצאת במעבר מההתעצמות השקטה שלה לעידן אסרטיבי יותר במדיניות החוץ שלה. האינטרסים הסינים עשויים לעתים להתנגש עם אלו הרוסיים, בדיוק כפי שארה”ב חלוקה לפעמים בעמדותיה על בריטניה או גרמניה. המבחן האמיתי יהיה ביכולתן של סין ורוסיה לנהל את המשברים הללו, ולהכיר בחשיבות האסטרטגית של הברית שלהן עבור שתיהן.

בבואה לבחון את יחסיה עם סין, רוסיה חייבת להכיר במגבלותיה והן לא מעט. המשחק סכום אפס שהיא  מנהלת מול המערב מתרגם לתלות פוליטית בסין ובשנים הקרובות ככל הנראה גם בתלות כלכלית, על רקע מאמצי המערב להשתחרר מהגז הרוסי. גם לעובדה כי הדברים במרכז אסיה לא מתנהלים רק לפי הכינור של הקרמלין אינה פשוטה לעיכול עבור הרוסים. מנגד, הם מנסים לשמר לעצמם מספר קלפי מיקוח מול סין, בדמות יחסים קרובים עם וייטנאם, מיאנמר, יפן וייצור מסלול עוקף סין לחצי האי הקוריאני. התעשייה הצבאית שלה ומערך משאבי האנרגיה המפותח שלה מהווים נכסים אסטרטגיים ראשונים במעלה.

חסרון משמעותי ממנו סובלת רוסיה בהשוואה לארה”ב ולסין, הוא היעדר אופציות שמתרגם גם להיעדר גמישות. כמו ארה”ב, גם רוסיה הכריזה לא מכבר על “Pivot to Asia”, אלא שלהבדיל מההצהרה האמריקנית שמדברת על מענה לאתגרים החדשים ובמילים אחרות – לסייע לבנות הברית של ארה”ב במזרח אסיה להתמודד עם העוצמה הסינית, במקרה של רוסיה מדובר על תוכנית לשיתוף פעולה עם סין, לא להתחרות בה. גם “Pivot” כזה לאסיה הוא לא פשוט כלל וכלל לרוסיה – מדינה שהיא במובנים רבים, אירופית – רוב האוכלוסייה בחלק האירופי, תפיסת הביטחון שלה מוכוונת לאיומים מאירופה וגם עיקר הקשרים הכלכליים שלה, למרות הכל, מוכוונים לכיוון הזה – האיחוד האירופי שמהווה שותף הסחר הגדול ביותר של רוסיה. באותו הזמן, רוסיה שפועלת לייצר אלטרנטיבה באסיה תוך שהיא מסרבת להיכנע לתכתיבים מערביים באירופה, שלא לומר שורפת גשרים באירופה, צריכה להישמר שלא תפתח תלות מסוכנת בסין.

מוקדם יותר השנה הזכרנו כי פרופסור ג’ון מרשהיימר, מהחוקרים הבולטים בתחום, משתמש בתיאורית הריאליזם האופנסיבי כדי לתאר מצב בו הדרך היחידה להתמודד עם העוצמה הסינית תהיה באמצעות שיתוף פעולה אזורי, בהובלה ארה”ב, כולל רוסיה.  בעוד שקל להסכים עם ברית אזורית בהובלת ארה”ב לשם איזון העוצמה הסינית וסימנים שלה כבר נראים בשטח, קשה לראות כיצד רוסיה תצטרף למחנה הזה בעתיד הנראה לעין, בפרט לאחר אירועי השנה האחרונה במזרח אירופה.

שאלת המפתח שיש לשאול היא למי יהיה אינטרס חזק יותר לצרף את רוסיה לברית נגד סין – למערב או לרוסיה עצמה? אם המערב ירצה את רוסיה חברה בברית, הוא יצטרך לשלם בדמות פשרה במזרח אירופה, מחיר שהוא לא מוכן לשלם בשלב הזה. מנגד, אם סין תצליח לשמור על צמיחה משמעותית ויציבות שלטונית עוד שנים רבות, תרחיש שאפשר להתווכח על הסבירות שלו, אזי היא תוכל לפתוח פער משמעותי הן מול הצבא הרוסי והן בקרב השפעה על מדינות מרכז אסיה ואחרות. במצב כזה, תצטרך רוסיה לקבל הכרעה היסטורית על עתידה.

מכיוון שבכל מקרה לא תוכל להתפשר על תפיסת הביטחון שלה במזרח אירופה, נראה כי הבחירה הריאלית ביותר תהיה לטעון בעד הרב-קוטביות שתבטיח לה לכל הפחות נראות של עצמאות והיעדר תלות במעצמות אחרות. עד אז, אין להתעלם מהיתרון האסטרטגי שמוצאות סין ורוסיה בשמירה על יחסים טובים האחת עם השנייה, שמפחיתים משום כך את מידת האיום של האחת על השנייה ואת הסבירות שאחת מהשתיים תשתף פעולה עם ארה”ב נגד האחרת [1].

בהמשך לדברים, ומתוך הנחה כי נקודת ההכרעה של המשולש סין-רוסיה-ארה”ב עדיין רחוקה, נראה כי זהו אינטרס משותף הן של רוסיה והן של ארה”ב והמערב ליישב את הסכסוך במזרח אירופה בהקדם האפשרי. מציאת פתרון, גם בדמות גבול בין-מעצמתי מתוח אך שקט במרכזה של אוקראינה, יוריד את מזרח אירופה כקלף מיקוח מהשולחן וימקד את הדיון במזרח אסיה גרידא. משוואה כזו, שתכלול הסרת הסנקציות המערביות על רוסיה ונורמליזציה בין הצדדים, תשפר את יכולת המיקוח של שתיהן מול סין.

האמריקנים, בבואם להרחיב את הברית האנטי-סינית העתידית, לא יידרשו להקריב תמורתה שטחים במזרח אירופה לשם צירוף הרוסים, אלא יוכלו להציע את אותה חבילה שהציעו לשכנותיה האחרות של סין. האם זה יספיק? זו כבר תהיה שאלה של מידת תפיסת האיום הסיני בעיניים רוסיות – האם סין תהיה מאיימת במידה כזו שתצדיק לקיחת סיכון רוסי בדמות ברית עם המערב. כך או אחרת, ברור כי התארכות של הסכסוך במזרח אירופה מותירות גם את רוסיה וגם את ארה”ב בעמדת נחיתות מול סין.

לבסוף, חשוב לעמוד על כך כי ההנחות מאחורי כל השיקולים האלו יכולות להשתנות מהייסוד אם וכאשר תבצע סין מהלך התקפי נגד אחת משכנותיה, בים סין הדרומי או בים סין המזרחי. או אז, לא תוכל עוד סין לתפוס את “המשבצת” של המעצמה ש”יושבת” בין המערב לרוסיה, והיא תיתקל קרוב לוודאי בהתקפה מערבית דומה לזו שנתקלת בה רוסיה. במצב כזה, יגדל הצורך הסיני בברית עם רוסיה והיא תתקשה לשמור על קצב צמיחה מהיר לאורך זמן.

הערות

1. Patricia A. Weitsman, “Intimate enemies: The politics of peacetime Alliances”, Security Studies, 24/12/2007