קונגו, ארץ שסבלה אובדן של למעלה מ-10 מיליון בני אדם בתקופת השלטון הבלגי, ומיליונים נוספים מאז זכתה בעצמאות לפני קרוב ל-50 שנה, עומדת בפני אסון נוסף. הקהילה הבינלאומית מביעה רצון עקרוני לסייע, אולם על הקרקע מאות אלפים ממשיכים לנוס מבתיהם. האם עומד להיכתב פרק שחור נוסף בתולדות אחת המדינות האומללות ביותר בעולם?

האיבה ההיסטורית בין בני שבט ההוּטוּ ובני שבט הטוּטסי ברואנדה, תולדה של הפרדה גזעית שביצע השלטון הקולוניאלי הבלגי, גרמה למאות אלפי הרוגים במרוצת השנים. באפריל 1994, החלה ההתפרצות האלימה והאכזרית מכולן. באו”ם הכירו במתרחש רק כעבור חודש, אך מועצת הביטחון הוסיפה להתנהל בעצלתיים. בשלב זה, על פי הערכות השונות, כבר נרצחו במדינה כחצי מיליון בני אדם.

בחודשים שלאחר הטבח, במה שנחשב לאחד ממבצעי הסיוע הבינלאומיים השנויים ביותר במחלוקת, הגישו מדינות רבות סיוע הומניטארי לפליטים בני ההוטו שהתרכזו בעיקר מחנות במזרח זאיר (כיום הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו). במהרה התברר כי רבים מאלו שזכו לסיוע היו שותפים לביצוע מעשי הטבח.

מי שבחר להעלים עין במודע מנוכחותם של פושעי ההוטו היה נשיא זאיר, מובוטו. בנובמבר 1996 קראו שלטונות זאיר דווקא לבני הטוטסי לעזוב. בתגובה, כינס מנהיג האופוזיציה, לורן קבילה, תומכים מרואנדה, מאוגנדה ואף מצבא זאיר המקומי. ביחד, הם פנו לכיוון הבירה קינשסה, במהלך שכונה מאוחר יותר “מלחמת קונגו הראשונה”. כשהצליחו להגיע אליה במאי 1997, נמלט מובוטו מהמדינה וקבילה הפך לנשיא החדש.

קבילה, תלמידם המוצהר של מרקס ומאו, ניסה לאחד מחדש את המדינה תוך שימוש בכוח. בעלי בריתו, שסייעו לו זה מקרוב לתפוס את השלטון ניצבו בפני רודן חדש, שלא התכוון למלא אחר הבטחותיו להעניק להם אוטונומיה במדינה. באוגוסט 1998, סילק קבילה את כל בני הטוטסי מממשלתו והורה לכוחות הזרים לצאת לאלתר מקונגו. אירוע זה היה אות הפתיחה למלחמת קונגו השנייה.

המלחמה נמשכה חמש שנים והיו מעורבים בה שמונה מדינות ועשרות ארגוני גרילה. במהלך המלחמה מתו כמעט 4 מיליון בני אדם, מרביתם מרעב וממחלות, ורבים אחרים נפלו קורבן למעשי זוועה דוגמת אונס וקניבליזם. באופן הולם היא נודעת גם בשם “מלחמת העולם של אפריקה”. שנה לאחר שהסתיימה, עדיין מתו באזור כאלף בני אדם מדי יום ממחלות ומתת-תזונה. ב-18 ביולי 2003, הביא כינונה של ממשלת מעבר לסיומה של המלחמה [1].

מחנה פליטים ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו. צילום: MONUC

המיליציה של נקונדה

בשלביה האחרונים של מלחמת קונגו השנייה, התבלט בשורות הכוחות שסייעו לבני הטוטסי לורן נקונדה, אחד מוותיקי הלוחמים שנלחם נגד בני ההוטו מאז רצח העם ברואנדה. נקונדה הצטרף לצבא הקונגולזי, וב-2004 היה לגנרל. זמן קצר לאחר שקודם, האשים נקונדה את נשיא קונגו-קינשסה, ג’וזף קבילה, בעידוד השנאה העדתית, ופרש מהצבא. נקונדה ונאמניו השתלטו על מחוז צפון-קיווּ המאוכלס ברובו בבני הטוטסי, השוכן במזרח המדינה על הגבול עם רואנדה. אזור זה, ביחד עם מחוז דרום קיוו, היוו את זירת ההתרחשות העיקרית של מלחמות קונגו השונות מאז אמצע שנות ה-90. משם, יצאו אנשיו לפעולות נגד בני ההוטו שפעלו באזור. על פי דיווחים שונים, זכה נקונדה לתמיכת ממשלת רואנדה.

בקונגו למודת הקרבות ביקשו למצוא פשרה שתביא לסיום התנגשויות הדמים במדינה. במהלך 2007, פתחו ביוזמה לשלב את כוחותיו של נקונדה בצבא הלאומי, אך יוזמה זו נכשלה – במקום למתן את אנשי המיליציה, הצליחו אלו לגייס אליהם חיילים מצבא קונגו על יחידותיהם. בקיץ 2007 כבר הגדירו שליחי האו”ם את נקונדה כ”איום הגדול ביותר על היציבות ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו”, ודיווחו על כ-160,000 פליטים באזור [2].

בחודשים שלאחר מכן, איימו בקינשסה לנטרל את כוחותיו של נקונדה בכוח, אם לא יחדלו מפעילותם. מספטמבר 2007 ועד סוף השנה, נרשמו לסירוגין קרבות וניסיונות הידברות בין הצדדים. באוקטובר, התקרב מספר הפליטים ל-400,000. מספר ההרוגים הוערך ב-45,000 בחודש [3].

בדצמבר, הכריזו נציגי ארה”ב, בורונדי, רואנדה ואוגנדה, כי יסייעו לממשלת קונגו-קינשסה במאבקם במיליציה של נקונדה. כוחות האו”ם אף תקפו באמצעות מסוקים את כוחותיו של נקונדה באזור העיר גומא והצליחו להרוג מאות מורדים במהלך התקיפה.

ימים ספורים לאחר מכן, הסכים נקונדה לשיחות שלום, ואלו נערכו בינואר 2008. לאחר שיחות שנמשכו שבועיים, הגיעו הצדדים להסכם הפסקת אש, במסגרתו התחייבו כוחותיו של נקונדה לסגת ולאפשר חזרתם של הפליטים והצבתו של כוח או”ם באזור, בתמורה לחסינות מתביעות ורדיפה [4]. ההסכם עורר תקוות לשקט באזור, אך אלו התבדו בתוך ימים ספורים – ב-29 בינואר פרצו קרבות עזים בין הצדדים, שהחליפו האשמות ביניהם באשר לכישלון הסכם הפסקת האש.

מאז נחתם הסכם הפסקת האש ועד אוגוסט 2008, רשמו פקחי האו”ם כ-250 הפרות של ההסכם. בספטמבר, העריכו סוכנויות הסיוע כי סך הפליטים באזור נאמד ב-1.2 מיליון בני אדם, שסבלו ממחסור במזון והיו נתונים למעשי ביזה ואלימות.

ב-26 באוקטובר, תקפו כוחותיו של נקונדה בסיס צבאי גדול באזור העיר גומא, והשתלטו על שמורת טבע סמוכה במטרה להופכה לבסיס עבורם. למחרת, החלו מהומות ליד מתחם האו”ם באזור במחאה על אי-ההתערבות של הכוחות בנעשה. כוחות הצבא של קונגו שהוצבו באזור נתפסו לא מוכנים נוכח תקיפת המיליציה של נקונדה, ומרביתם נאלצו לסגת. אנשיו של נקונדה הוסיפו להתקדם לכיוון העיר. בתוך העיר התחולל תוהו ובוהו מפחד הבאות. עשרות אלפים נסו על נפשם, וחיילי צבא קונגו שנותרו באזור החלו לבזוז מכל הבא ליד במקום לנסות ולהרגיע את המצב. ב-29 בחודש הכריזו אנשיו של נקונדה על הפסקת-אש של ארבעה ימים על מנת לאפשר לאלו החפצים בכך לצאת את העיר. מספרם של אלו שעזבו את בתיהם כתוצאה מהתפרצות האלימות בגומא וסביבותיה, נאמד בכ-200,000.

מועצת הביטחון, שמאז רצח העם ברואנדה ספגה ביקורת רבה על התייחסותה לנעשה באזור, מיהרה להתכנס ודרשה מהמיליציה לסגת. עם זאת, להחלטת המועצה לא נלוו אמצעי אכיפה או ענישה כלשהם. בקונגו והסביבה מוצבים כ-17,000 חיילי או”ם, הכוח הגדול ביותר מבין משימות האו”ם בעולם. מפקדי הכוחות התחייבו לפעול בכל האמצעים על מנת למנוע נפילה של העיר בידי המיליציה [5].

נקונדה, שהציב את אנשיו בעמדות מפתח מסביב לעיר, מחזיק אותה למעשה כבת ערובה לשם ניהול מו”מ עם הממשלה. בין דרישותיו הנוכחיות של נקונדה – נתח מעסקאות מכירת מחצבים מהאזורים שבשליטתו לסין, ופירוק מיליציית ההוטו הפועלת בסמוך לאזורי שליטתו של נקונדה [6]. נקונדה מאשים את הממשלה בקינשסה בסיוע למיליצית ההוטו, בזמן שבקינשסה מאשימים את רואנדה בסיוע למיליציה של נקונדה.

על אף ההיסטוריה של המאבקים האתניים, נראה כי המלחמה במזרח קונגו, כמו המלחמות הקודמות באזור בעשר השנים האחרונות, מתודלקת בעיקר בשל העובדה כי מדובר באזור בעל אוצרות טבע רבים, ביניהם נפט ויהלומים. נשיא רואנדה, פול קיגאמי, מואשם על ידי רבים כי תמיכתו בנקונדה ובמנהיג מיליציה נוסף, ז’אן בוסקו נטאגנדה, מיועדת לאפשר לארצו גישה למחצבים הרבים, מתוך תקווה להפוך את המחוזות העשירים למחוזות חסות של רואנדה. הקישור האתני הנלווה למאבק במזרח קונגו, כך על פי מבקריו של קיגאמי, הוא כיסוי ציני ותו לא לפעילותם של הרואנדים.

מאידך גיסא, ממשלתו של ג’וזף קבילה, שנבחר ביולי 2006 לתפקיד הנשיא בבחירות שנוטרו על ידי משקיפים בינלאומיים, זוכה לציונים נמוכים ביותר בתחום הממשל התקין. אינפלציה משתוללת ומחסור חמור במזון לצד שחיתויות אחרות מכעיסים את אויביו של קבילה, הסבורים כי הנפגעים מבעיות אלה הם כל אלו שאינם משתייך לשבטו של קבילה.

קבילה, שהיה בעבר בן בריתם של הטוטסי, הוא ממוצא אתני של הלוּבַּה, אחת מארבע הקבוצות האתניות הגדולות ביותר בקונגו, מדינה הנחלקת בין 214 קבוצות אתניות שונות. הוא מואשם תדיר כי הוא נוהג לקרב את בני עמו, על חשבונן של קבוצות אחרות. באזור מזרח קונגו, בעיקר במחוזות קטנגה, דרום איוו וצפון איוו, יש לכך משמעות חשובה, לנוכח העובדה כי ישנם בני טוטסי רבים החיים במחוזות הגובלים ברואנדה המונהגת על ידי קיגאמי בן הטוטסי.

כוח האו”ם ביחד עם כוחות נאמנים לממשלת קונגו. צילום: MONUC

זוכרים את רואנדה

התמונות של עשרות אלפי פליטים נוהרים מבתיהם אל עבר יעד בלתי נודע, מזכירות מראות קשים מהעבר הלא רחוק. כישלונה של הקהילה הבינלאומית בהפסקת רצח העם ברואנדה היה לסמל של אי-הנכונות המערבית לפעול באזורים שאינם בעלי חשיבות אסטרטגית. נוכח הדיווחים על מתיחות מחודשת בין הטוטסי להוטו, נזעקים הפעם בקהילה הבינלאומית, בעיקר האירופית, על מנת למנוע מהעניינים לצאת מכלל שליטה

ראש ממשלת בריטניה, גורדון בראון, הכריז כי העולם “אינו יכול להרשות השמדת עם בקונגו” [7]. שרי החוץ של בריטניה וצרפת, דיוויד מיליבנד וברנארד קושנר,יצאו לאזור בניסיון להרגיע את המצב בהידברות ולהשיג הסכמה לכינוס ועידה בינלאומית. עיתונאים ששאלו אותם באשר לאפשרות שהאיחוד האירופי ישלח כוחות מטעמו לאזור נענו כי דבר אינו נפסל, אולם כרגע מוצב כוח של 17,000 חיילים במדינה שאמור לטפל בבעיה הזו. השניים נפגשו עם ג’וזף קבילה ונסעו משם לאחד ממחנות הפליטים באזור גומא, כדי לעמוד מקרוב אחר ההתפתחויות.

למרות נחישותם של השרים האירופים, נראה כי המערב שוכח את אחריותו הרבה למתרחש במדינה השסועה. למן הקולוניאליזם הבלגי האכזרי, דרך ניסיונם של המתיישבים הבלגים להכריז על קטנגה כמדינה עצמאית, עבור בשלושת העשורים של שלטונו הדיקטטורי של מובוטו ססה סקו, שנתמך על ידי המערב כי נתפס כאויב הקומוניזם, ועד לשתיקה בעשר השנים האחרונות על אף הזוועות הרבות במזרח המדינה.

את מקומן של מעצמות המערב בקונגו החליפה זה מכבר שחקנית חדשה – סין, המחזיקה כיום בבעלות על זכיונות כרייה רבים במזרח קונגו. הסינים היום גם הראשונים להקים רשת של מסילות ברזל ותשתיות אחרות כדי להוליך את המחצבים הרבים ממזרח קונגו אל נמל מאטאדי באוקיאנוס האטלנטי.

הסינים, המעוניינים להמשיך ליהנות מהגישה למחצבים האדירים, מקפידים על יחסים טובים עם הנשיא קבילה. הם עשויים להקשות מעורבות בינלאומית במשבר, כפי שכבר מנעו בזימבבוואה ובבורמה, ובמידה מסוימת גם בסודן. כחלק מהמדיניות שלהם באפריקה, מעניקים הסינים גיבוי מדיני בתמורה למסחר במחצבים, וללא תנאים כלשהם הנוגעים לזכויות אדם וכדומה.

מן העבר השני, נשיא רואנדה קיגאמי, הנהנה מאמפתיה מערבית כמי שעצר בעצמו את רצח העם ברואנדה ללא סיוע זר, יודע כי במערב המחפש למרק את מצפונו לנוכח הטבח בטוטסי ב-1994, לא ימהרו להאשימו בליבוי או במעורבות פעילה בקרבות. אולם הזירה הקונגולזית, שבעבר שאבה לתוכה מדינות וארגונים רבים, עשויה לשוב ולהיות למגרש המשחקים של המעצמות הגדולות במלחמה הקרה השנייה, כפי שהייתה במהלך המלחמה הקרה הראשונה.

התרופה המוצעת למדינות אפריקה, הכוללת הצבת תנאים נוקשים לסיוע כגון הקמתו של ממשל תקין, בניית תשתיות אזרחיות ושמירה על תהליכים דמוקרטיים תקינים, דרושה עבור המדינה השסועה ולמודת האסונות הזו. אין ספק כי אין ביכולתם של הקונגולזים להשתקם בכוחות עצמם, לנוכח הגיוון האתני במדינה ועושר המחצבים המעוור את עיניהם של רבים. הפסקת הקרבות לבדה רק תדחה את ההתפרצות למועד אחר. קונגו, מסכימים כולם, זקוקה לפתרון נרחב יותר.

בעיה נוספת עבור קונגו היא העובדה כי שתי המדינות החזקות באפריקה השחורה – דרום אפריקה וניגריה, אשר תיווכו בעבר וסייעו להפסקת האש ב-2003, מצויות כיום במערבולת פוליטית פנימית ומתקשות כעת להתערב ולסייע למדינות אפריקניות אחרות. אם שרי החוץ של האיחוד האירופי, הסינים, האפריקנים או כל מי שהוא בעל מהלכים והשפעה בקונגו, לא יפעלו או יפעלו וייכשלו בניסיונות התיווך שלהם במזרח קונגו, עומד חבל הארץ האומלל הזה בפני אסון חדש בממדים עצומים.

הערות

1. עוד על השמדת העם ברואנדה והמלחמות בקונגו, במאמר “אפריקה מתחדשת” בגיליון אוקטובר 2007 של סיקור ממוקד

2. “Rogue general threatens DRC peace”, BBC News, 24/07/2007

3. “45,000 people die a month in Congo”, China Daily, 23/01/2008

4. Lydia Polgreen, “Congo Agrees to Peace Deal With Rebels”, New York Times, 22/01/2008

5. Catherine Philp, “UN peacekeepers braced for full-scale war in central Africa”, The Times, 30/10/2008

6. Sarah Childress and Casandra Vinograd, “Rwandan Genocide Echoes in Congo Rebel’s War”, The Wall Street Journal, 31/10/2008

7. “‘We Can’t Allow A Congo Genocide'”, Sky News, 02/11/2008