סיפורן של מדינות מזרח אירופה והקווקז הוא במידה רבה סיפורן של המעצמות שגובלות בהן. קריסתה של ברה”מ הותירה את מדינות האזור לגורלן ואת מדינות מערב אירופה כגורם הדומיננטי באזור, שהגיעו לשיאו בהתרחבות הגדולה של האיחוד האירופי ב-2004 ובמהפכות הצבעוניות של 2003-2005. התאוששותה הדרמטית של רוסיה באותן שנים אפשרה לה לבלום ניסיונות נוספים דוגמת היוזמה לצרף את אוקראינה וגיאורגיה לברית נאט”ו.
המלחמה של רוסיה בגיאורגיה בקיץ 2008 כוונה הרבה מעבר לטביליסי – היה זה מסר ברור גם לשאר מנהיגי הרפובליקות הסובייטיות לשעבר וגם ולמנהיגי האיחוד האירופי – כי רוסיה חזרה להיות גורם שיש להתחשב בו לפני כל שינוי בסטטוס קוו. ואכן, מאז, לא נרשם כזה.
בשנה האחרונה, האיצו שני הצדדים ניסיונות להטות את המאזן באזור לטובתן באמצעים כלכליים. מסגרת “השותפות המזרחית” של האיחוד האירופי מציעה הסכם סחר חופשי עם 28 מדינות האיחוד, בעוד שאיחוד המכסים של רוסיה מציע מטריה דיפלומטית מושלמת למנהיג שיהיה מוכן להקריב את עצמאותו מול הקרמלין. בין לבין ניצבים מנהיגי האזור, שכמו פעמים רבות בהיסטוריה, מנסים למצוא את האיזון הנכון עבור מדינתן בין הגורמים הלוחצים מבחוץ.
להשלמת התמונה, במה שאנו מקווים שיהפוך לשיטה, אנו מפרסמים מאמר מכותב מקומי בזירה שעומדת במרכז הגיליון. הפעם, מדובר בסרגיי מינאסיאן, ראש מחלקת מדע המדינה וסגן מנהל מכון הקווקז בארמניה, שמציג את עקרונות היחסים בין רוסיה לארמניה מעיניים מקומיות.
קריאה נעימה.
