יותר מחודשים לאחר תחילת המחאה בטוניסיה אשר התפשטה כאש בשדה הקוצים המזרח תיכוני, הגיעה העת לערוך סיכום ביניים. התפיסה הרווחת היא כי האירועים הסוחפים מדינות רבות באזור מקורם במחאה אזרחית לא מתוזמרת. למרות זאת, נראה כי מאחורי כל אי שקט ברחבי המזרח התיכון עומדים גורמים אופוזיציוניים, המבקשים לנצל את האווירה המהפכנית כדי לנסות ולהתקרב לשלטון.

גל המחאה במדינות ערב מורכב מרצף של אירועים בעלי מאפיינים שונים בכל מדינה. המכנה המשותף הרחב שלו הוא הזעם של האזרחים הערבים כלפי השלטונות, זעם שנצבר לאורך שנים רבות. ראשיתו בנסיבות כלכליות – צעיר טוניסאי שהצית עצמו לאחר שדוכן המזון שלו הוחרם, הוליד סולידריות רבה בקרב טוניסאים צעירים רבים שרצו להתפרנס, אך בשל השחיתות העצומה של השלטון מצאו עצמם משלמים פרוטקשן של ממש למשפחת השלטון, או שנתקלו בסבך בירוקרטיה ועוד. מאחורי הקלעים היו אלה ארגוני העובדים והמפלגה הקומוניסטית שניווטו את המפגינים וסייעו להם לוגיסטית.

צעירי מצרים קיבלו דחיפה והשראה מהמתרחש בטוניסיה אולם הם יצאו לרחוב בשל הגאות במחירי הלחם ושאר הוצאות המחיה. העובדה כי מובארק כבר קשיש וחולה זירזה את התהליך הזה. מי שבלט כאן היה הממסד הצבאי, שסירב לדכא באלימות את המתקוממים.

עלייתו המהירה של גמאל מובארק במדרגות הכוח במצרים הייתה למעשה על חשבונו של אותו ממסד. מעבר לעובדה שגמאל סומן כיורש לאביו, בפעם הראשונה מאז המהפכה שאזרח מיועד לשלוט, הרי שגמאל מובארק פגע בכיסם של קציני הצבא שהתרגלו לעשות במשק המצרי ככל העולה על רוחם – ליטול הלוואות מהבנקים בלי כוונה להחזירן, להפקיע קרקעות לעצמם ועוד

גמאל ביצע רפורמה במערכת הבנקאית ובכך, דווקא ברצונו לשפר את המצב הכלכלי במצרים, העמיד את הצבא בפני חוסר ברירה. ההזדמנות שנקרתה לאנשי הצבא שסברו ככל הנראה שיצטרכו להמתין למותו של מובארק האב, הייתה נוחה יותר מאחר שהצבא מציג עצמו כמי שלא השתייך לשחיתות של מובארק וכמי שמגן על האינטרסים של מצרים.

בלוב, שולט מועמר קדאפי מאז 1969, מה שאומר כי רוב הלובים לא הכירו שלטון אחר. המצב הכלכלי בלוב טוב יותר ומצב זכויות האדם רע יותר בהשוואה למצרים ולטוניסיה, אולם גם כאן, למרות שנדמה כי הייתה זו מחאה עממית, מי שעמד מאחורי המחאה הם השבטים הגדולים של לוב, שחשו בשנים האחרונות מקופחים על יד קדאפי [1]. מנהיג לוב השקיע בשנים האחרונות יותר ויותר משאבים ומרץ בקשירת קשרים עם יבשת אפריקה עד שלמעשה הזניח את הקשרים הפנימיים ששמרו לו על השלטון. כעת השבטים הללו הם בין המנהיגים החשובים של המרידה.

בבחריין, נראה כי זהו הרוב השיעי נטול הזכויות הדורש מהשלטון לשפר את מצבו, אך מאחורי הקלעים זוהי ידה הארוכה של איראן המנסה להפוך את בחריין למדינה שיעית וידידותית לה. בבחריין ישנו בסיס צבאי אמריקני גדול והפיכה שיעית עשויה לקדם את סגירתו של הבסיס, מה שמהווה תמריץ מבחינת האיראנים.

כך, בכל רחבי המזרח התיכון המחאה העממית אינה כה עממית, והאזרחים ששטפו את הרחובות הם כלי המשחק של כוחות אופוזיציוניים לשלטון, שמנצלים את המומנטום במזרח התיכון – נסיגת הצבא האמריקני, חולשתם של מנהיגים קשישים או ותיקים, זינוק בעלויות המחיה שעורר זעם בקרב אזרחים וזאת כמובן לצד מאפיינים שונים בכל מדינה.

בסוף האלף הקודם ידע האזור גל ראשון של החלפת מנהיגים, מי בכוח ומי במחלה ובשיבה טובה. חאפז אל אסד בסוריה, המלך חוסיין בירדן, המלך חסן במרוקו, מנהיגים שונים בנסיכויות הנפט, יאסר ערפאת ברשות הפלשתינית ועוד. לאחר אותו גל נותרו כמה “דינוזאורים” ששלושה מהם כבר הודחו או בתהליכי הדחה – מדובר במובארק, בן עלי וקדאפי, כל אחד בתורו שלט עשרות שנים במדינה, שלושתם הנהיגו את ארצם גם בזמן המלחמה הקרה הראשונה.

מאותם ימים נותרו נשיא תימן, עלי עבדאללה צלאח, שאף הוא בין המתנדנדים ובהחלט עשוי להיות הבא בתור ומנהיג אלג’יריה, בוטפליקה, שאינו נמצא בסכנה לפי שעה. סיום החלפת המנהיגים המשתייכים לימי המלחמה הקרה חותם תקופה במזרח התיכון, באיחור לא אופנתי של 20 שנה.

השינויים הטכנולוגיים אינם יכולים לזכות להתעלמות כפי שהיה בעבר. כניסת האינטרנט על הרשתות החברתיות שלו וכלל האפשרויות התקשורתיות שלו, אינה ניתנת לעצירה ובקושי לבקרה. למרות שקשה להעריך מה היה חלקו האמיתי של הטוויטר או הפייסבוק בהפיכות באזור, הרי שברור כי התעמולה הגסה, הצגת ישראל כשטן ושאר האמצעים שהוכיחו עצמם יעילים כל כך בשני הדורות האחרונים, אינם מתקבלים באותו האופן על ידי בני הדור החדש.

חשוב להבחין כי התהפוכות שעוברות על האזור אינן מעידות דווקא כי פעמי המדינות לדמוקרטיזציה, או לחילופין לאיסלמיזציה. לכל מדינה ישנם מאפיינים אחרים כאמור – הטוניסאים חילוניים יותר, במצרים הצבא חזק והחברה השבטית בלוב עשויה בהחלט להיות כר פורה לפעילות טרור אסלאמית אך לאו דווקא למשטר אסלאמי. כל הסיבות כולן, וכל אחת לחוד, הביאו בשורה התחתונה להדחתם של אותם דינוזאורים פוליטיים שאחיזתם במסדרונות השלטון הפכה מזמן לסמל להיאחזות בעבר.

כיכר תחריר בקהיר – מרכז המהפכה נגד מובארק. צילום: מונאשוש, פליקר

האמריקנים יוצאים

תהליך היציאה האמריקני מהמזרח התיכון הוא ככל הנראה הקטליזטור החזק ביותר של האירועים. העובדה כי הנוכחות האמריקנית פוחתת במגמה להיעלם, מחלישה את המשטרים הפרו-מערביים. כל משטר שלא יוכל להצטייר כחזק ויציב ואשר ישמור על עצמו מהשפעות חיצוניות לבדו, יעמוד בסכנה.

מאז פרוץ האירועים, עברה המדיניות האמריקנית מספר שינויים, באופן המאפיין את ממשל אובאמה, המתקשה לגבש מדיניות ולדבוק בה. לנוכח המהומות בטוניסיה, הביע אובאמה תקווה כי יתאפשר למפגינים להפגין, ואף הביע סולידריות עם המאבק שלהם. בכך, נטש אובאמה בן ברית ותיק של ארה”ב והמערב, שסייע בלחימה בטרור ואף הביא קדמה לטוניסיה. לכאורה נראה היה כי התפיסה של הנשיא האמריקני היא להביע סולידריות עם המפגינים כתמיכה בדמוקרטיה, אולם לצד התמיכה הזו כפי שבאה לידי ביטוי בטוניסיה, בלטה השתיקה של אובאמה כשאירועים אלה התרחשו לאחר הבחירות באיראן ביוני 2009.

במצרים, נראה היה כי אובאמה ממשיך בקו של תמיכה במפגינים על חשבון בעל ברית ותיק. אולם כאן העמדה האמריקנית הייתה מורכבת יותר – האמריקנים פשוט החליפו את ה”סוס” החולה מובארק, בסוס בריא יותר ושמו טנטאווי. אין לדעת אם ידעו כי יהיה זה טנטאווי דווקא שיתפוס את מושכות השלטון או עומר סולימאן, אך נראה כי בוושינגטון הימרו שהצבא המצרי, שזכה לכל כך הרבה תמיכה כספית אמריקנית לאורך השנים, יספק את הסחורה וישתלט על המדינה.

בלוב, לנוכח ההרג הרב שחצה כבר לדעת רבים את 6,000 ההרוגים אם כי המספר האמיתי יוברר רק בעוד חודשים רבים אם בכלל, כבר נקטו האמריקנים בעמדה אקטיבית יותר, סייעו בהעברת סנקציות במועצת הביטחון, קידמו אוניות לאזור, פעלו לסגירת השמיים הלוביים ואיימו בפעולה צבאית. הציניקנים ראו בכך הוכחה כי את האמריקנים מעניין רק הנפט. ההומניטארים סברו כי אובאמה פעל בנחרצות רק בשל ההרג הרב. האמת, כרגיל, היא ככל הנראה שילוב של הדברים.

לאחר יותר מחודשיים של חוסר שקט במזרח התיכון שהוביל כבר לשתי הדחות של מנהיגים כשהשלישי כבר איבד את רוב שלטונו וחינו סר כמעט בכל העולם, הלחץ על האמריקנים מצד בני בריתם בסעודיה התחזק. כך, הזדרזו האמריקנים והציגו גישה חדשה שהיא מעין סימביוזה בין תמיכה בבני ברית ותמיכה במפגינים – הם הודיעו כי יתייצבו מאחורי מנהיגים שיסכימו לבצע רפורמות מקיפות.

קשה להעריך אילו רפורמות יכולות לספק את האמריקנים במדינה כמו סעודיה, שבה נשים אינן מורשות לנהוג או להסתובב מחוץ לבית ללא מלווה מהמשפחה. האם לדוגמא, שליט המיעוט הבחרייני יסכים לחלוק את שלטונו עם הרוב השיעי והאם זה בכלל אינטרס אמריקני?

ישנה סיבה אובייקטיבית כמובן לשינוי התכוף במדיניות האמריקנית והיא שאין מקרה טוניסיה דומה למקרה מצרים ואין מקרה מצרים דומה למקרה לוב וכו’. ישנה תסיסה אזרחית באזור כולו, ויחד עם זאת הביטוי של התסיסה הזאת הוא שונה בכל מדינה בהתאם למציאות הפרטית שלה.

אובאמה בפרט וארה”ב בכלל סובלים כיום מירידה דרסטית במניות שלהם ובוודאי באמינות. מנהיגי ערב הפרו-מערביים חשים שננטשו. זהו למעשה המשך תהליך הנסיגה האמריקנית מעיראק ומהאזור, ומאחר ולא יכול להישאר ואקום לאורך זמן, הכוחות החזקים באזור יטלו את המושכות מהאמריקנים.

תהליך של אובדן ההשפעה האמריקנית מתרחש כבר שנים גם באמריקה הלטינית, מסיבות אחרות אמנם ובביטוי אחר, אך השורה התחתונה היא כי ההשפעה המדינית של וושינגטון פוחתת מאחר שהאמריקנים פשוט כבר לא נוכחים בזירות אלה כפי שנכחו בעבר, אינם מנהיגים עמדה אחידה וברורה ומפגינים חולשה מדינית ונראה שאף בורות לגבי המתרחש מחוץ לגבולותיהם.

טוניסיה – האם האנרכיה תתחלף בדמוקרטיה? צילום: ראפאלטלן, פליקר

המודל הטוניסאי

טוניסיה עשויה להיות למודל המעניין ביותר בגל המחאה של 2010-2011. בתור המדינה הראשונה שבה הוצת המרד במנהיגות הערבית. טוניסיה הייתה, לצד לבנון, למדינה הערבית המערבית ביותר. רבות נכתב על השמירה על זכויות הנשים, על הליברליות, על ההשכלה הרחבה והטובה שלה זכו תושביה.

כמדינה שנהנתה כל השנים משקט חברתי וביטחוני, הייתה טוניסיה למעין מדינת “בנלוקס” ערבית – מוסדות הליגה הערבית עברו אליה למשך 10 שנים לאחר שהמצרים חתמו על הסכם שלום עם ישראל; אש”ף גורש לטוניסיה בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה כפשרה; המדינה אירחה ועידות בינלאומיות רבות ושמרה על סטאטוס של מדינה ניטראלית יחסית, אשר נמנעת מתהליכים רבים המתרחשים במדינות ערביות אחרות.

בניגוד לעיראק, לוב, לבנון ועוד מדינות ערביות רבות, החברה הטוניסאית אינה שבטית או עדתית, אלא מדינה בעלת תפיסת לאום. אם הייתה בהיסטוריה מדינה ערבית בעלת בסיס טוב לפתח דמוקרטיה זוהי טוניסיה, ולכן השנים הקרובות עשויות לספק מודל דמוקרטי-ערבי אמיתי בפעם הראשונה.

המשטר הצבאי במצרים

הקו שבו ינקטו מנהיגיה החדשים של מצרים מעורר סקרנות ודאגה בישראל. שלושה סימנים מדאיגים – עצירת אספקת הגז הטבעי לישראל, מתן היתר לשתי אוניות איראניות לחצות את תעלת סואץ והעלמת עין מהברחות נשק לרצועה, מצביעים לכל הפחות על הרצון המצרי לרצות את הכוחות הרדיקליים במצרים, ובתסריט הגרוע מבחינת ישראל מדובר בהקמתו של משטר עוין. לפי שעה נראה שזה אך טבעי עבור ההנהגה המצרית החדשה לנסות ולהרחיק עצמה מעט מישראל, לנוכח המשבר והטראומה שחווה המדינה לאחר תום עידן מובארק והחשש ממני הלא נודע.

מצרים, מדינה בת אלפי שנים שרגילה לתהליכים איטיים יותר, מצהירה על מהלך שאם יצליח אזי בתוך שנה מרגע תחילת המחאה נגד מובארק היא תעבור ממשטר אוטוריטארי למשטר צבאי וממנו למשטר דמוקרטי עם חוקה חדשה.

הסיכוי שאכן תהפוך מצרים לדמוקרטיה נראה קלוש כיום וקרבו לוודאי שבאופן כזה או אחר הצבא יהיה לשותף חזק בניהול המדינה גם בשנים הקרובות. עבור ישראל ישנם לא מעט עניינים המשחקים לטובתה – ראשית, בניגוד לאחים המוסלמים, ראשי הצבא מכירים בחשיבות הסיוע האמריקני ליציבות של המדינה. שנית, מצרים תזדקק לממון רב רק כדי לשקם את נזקי ההפיכה, ההרס, אובדן ימי העבודה, עצירת הייצוא ועוד. הגז הטבעי והנפט הם שני הדברים היחידים שהממשלה יכולה למכור, חוץ מהדפסת כסף כמובן, כדי שתוכל לשקם את המדינה. בניגוד לנפט, את הגז הטבעי יכולה מצרים למכור רק לישראל, מאחר ולוב וסודן הגובלות עמה ממערב ומדרום הן יצואניות אנרגיה בעצמן, וכמות הגז שהירדנים והסורים קונים כיום היא זעומה.

לבסוף, ולפחות עד להודעה חדשה, האינטרס המצרי הנוכחי והאינטרס הישראלי הם זהים – מניעת ההתחזקות של גורמי הטרור באזור, כגון ההשפעה האיראנית והניסיונות של אל קעידה ודומיו להשיג דריסת רגל משמעותית באזור. המצרים ידכאו את האחים המוסלמים, את החמאס ואת הכנופיות הבדואיות שהקימו לעצמן זה מכבר מדינה בתוך מדינה בחצי האי סיני.

סומליזציה של לוב

מועמר קדאפי הוספד מוקדם מדי על ידי הפרשנים, אך אין ספק כי משטרו נמצא בשלבי הסיום. העובדה שלוב היא חברה שבטית ומפולגת משחקת לטובתו – בלתי אפשר לשרוד כמנהיג לוב, מדינה שבה עשרות שבטים, במשך 42 שנה אלא אם אתה מומחה לפוליטיקה השבטית. קדאפי כבר דאג להזהיר את אזרחיו כי בהיעדרו תפרוץ מלחמת כל בכל בין השבטים. כבן לשבט קטן, קדאפי ידע כי יום שכזה עשוי להגיע ולכן דאג שחיל האוויר שלו יהיה על טהרת השבט שלו ואף ייבא שכירי חרב רבים ליחידות העלית כדי שיוכל לשמור על שלטונו, מאחר והנאמנות שלהם היא אליו ולא לשבט כלשהו.

הקושי לשלוט במדינה עלול להוביל את לוב לתהליך של סומליזציה עם הסתלקותו של קדאפי – היעלמותו של שלטון מרכזי כפי שאירע בסומליה, עיראק ואפגניסטן, יהפוך למלחמת אזרחים כשהשלב הבא עשוי להיות התפוררותה של לוב ויצירתן של שתיים או שלוש מדינות חדשות.

ילדה מביעה מחאתה בבנגאזי – האם לוב תהפוך לסומליה של צפון אפריקה? צילום: מהר27777, ויקיפדיה

הזהב השחור

הנפט עמד אי שם ברקע הדיונים בעולם, כל עוד המהומות התרחשו רק בטוניסיה ובמצרים. ברגע שנכנסה לוב, המייצאת 1.6 מיליון חביות נפט ביום, למעגל הדמים וברגע שהחלו דיבורים והערכות כי גם מדינות המפרץ העשירות לא יוכלו להימנע ממהומות גם אצלן, החשש להמשך אספקת הנפט התגבר. מחיר החבית נסק בעשרות אחוזים ושוב נשמעות הערכות, כפי שהיה ב-2008 ערב המשבר העולמי, כי החבית תגיע ל-200 דולר ויותר.

נראה כי ההיסטריה הזאת מיותרת לפחות בחלקה. קשה להעריך כמובן כמה מדינות ימצאו עצמן נכנסות למעגל המחאה הערבי הנוכחי, ועד כמה תיפגע תעשיית הנפט מכך, אולם המדינות המשתתפות יזדקקו לכסף רב כדי לשקם עצמן לאחר האירועים ולכן יצטרכו להגביר את שאיבת הנפט אף מעבר למכסות של אופ”ק, כפי שאירע אחרי מלחמת איראן-עיראק, מלחמת המפרץ הראשונה ועוד.

מאחר ולוב עומדת בפני סומליזציה אפשרית, ייתכן ומשק הנפט הלובי לא ישתקם עוד שנים, כפי שעיראק טרם חזרה לכמויות הייצור מהעבר, אך יש יסוד להאמין כי לאחר שיתפזר הערפל, מחירי הנפט יירדו במהרה.

האירופאים חוששים

האיחוד האירופי נמצא בחששות עצומים לנוכח המתרחש. הנחות היסוד האירופיות קורסות אחת אחר השנייה בעשור האחרון. ראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון הוא ככל הנראה מנהיג ההתפכחות האירופית בחודשים האחרונים. לאחר שהצהיר כי הרב תרבותיות נכשלה, הגיע קמרון למצרים לשיחות עם המשטר הצבאי החדש כדי להעביר מסר שהמערב רואה בו בן ברית וכדי לקדם אינטרסים בריטיים במקביל להיחלשות האמריקנית.

קמרון גם הביע תמיכה בלתי מסויגת בישראל, מה שהיווה שינוי מעמדותיו בתחילת כהונתו, אז גינה את ישראל בעקבות המשט הטורקי והביע תמיכה מובהקת בשלטון ארדואן בביקור בטורקיה. גם נשיא צרפת סרקוזי הביע הסכמה עם הקביעה כי הרב-תרבותיות באירופה נכשלה. שר הפנים הגרמני טען ביומו הראשון בתפקיד כי האסלאם אינו חלק מגרמניה ועל אף המהומה זכה לגיבוי שבשתיקה מהקנצלרית.

האמונה האירופית, אותה חלק גם אובאמה, כי פתרון הסכסוך הישראלי-ערבי יפתור את בעיות המזרח התיכון, התרסקה לרסיסים לנוכח הדרמה המזרח תיכונית שעדיין בשיאה. רוח הדברים שעלו מהדלפת מסמכי ויקיליקס בסוף 2010, שחשפו כי העניין הפלשתיני אינו בראש מעייניהם של מנהיגי האזור, קיבלה משנה תוקף בגל המהומות האחרון. הצעיר הטוניסאי לא הצית עצמו בגלל היעדר פתרון לסכסוך הזה, ההמונים בכיכר תחריר, הגם שקראו קריאות נגד ישראל, חשבו בראש ובראשונה על רווחתם ובלוב קשה להאמין שהמורדים מצאו עצמם נלחמים במטוסי הקרב של קדאפי כי אין מדינה פלשתינית.

האיחוד האירופי נאלץ לגבש לעצמו עמדה חדשה לנוכח החשש כי אירופה תוצף בפליטים בשיעורים גבוהים הרבה יותר מבעבר. משטרו של קדאפי היה אחד החסמים בפני מאמצם של אפריקנים שחורים להגר לאירופה. כך גם מובארק, שבארצו שוהים מעל למיליון סודנים וכן טוניסיה. מלטה, איטליה, צרפת וספרד הן המאוימות הגדולות ואחריהן שאר אירופה ולכן האיחוד האירופי נאלץ להעביר את תשומת הלב שלו למתרחש בחלקו הדרומי של הים התיכון, לאחר שעיניו הופנו שנים רבות לחלקו המזרחי.

ייתכן והקשרים הקרובים עם רודנים ערביים יימשכו גם בעתיד, אולם אין ספק כי מפלס הבושה האירופי לנוכח קשרים אלה עלה בשבועות האחרונים. ההתפרעות של קדאפי, מי שזכה לחיזורים מצד לא מעט מדינות אירופיות מאז 2003 את “חזר בתשובה” וזנח את דרך הטרור, היא כעת מקור לא קטן למבוכה עבור מדינות אלה.

האידיאליזם הפוליטי אותו ניסו להנהיג האירופים ואובאמה עימם, מתנגש בקיר המציאות בשבועות האחרונים. יהיה קשה ללכת עם ולטעון שאתה בלי – להמשיך את הקשר עם דיקטטורים ערביים שמנצלים את הרטוריקה האנטי-ישראלית כדי להסיט את דעת הקהל בארצם ובעולם מהמתרחש תחת שלטונם ולטעון כי הם בעד זכויות אדם וכו’. בעוד הסעודים ממשיכים ליהנות מחסינות מסוימת בשל הנפט וכך גם מנהיגיהן של מדינות נפט אחרות, מי שנותרת חשופה מכולן זו סוריה. בעקבות התהפוכות באזור וחשבון הנפש האירופי, עשוי אסד לספוג לא מעט אש בתקופה האחרונה ולמצוא עצמו פעם נוספת בבידוד מדיני.

קדאפי ומובארק (בגבו) מימין, אובאמה וסרקוזי משמאל – במערב הפנו גב לרודנים. צילום: הבית הלבן

שכנותינו בראי האירועים

התסיסה בצפון אפריקה ובמפרץ הפרסי הגיעה גם לשאר שכנותיה של ישראל. בלבנון מחאה חברתית היא מצב קבוע כך שהיא הושפעה עד כה פחות מהמתרחש, אולם ירדן וסוריה עשויות לעבור תהפוכות בעצמן. כפי שנכתב לעיל, קרנו של בשאר אסד בעיני המערב ירדה בצורה דרמטית בחודשיים האחרונים, לאחר שנדמה היה כי הוא שב לחיק משפחת העמים. העובדה כי הוא דיקטטור קשוח ומצד שני אינו נהנה מגישה למשאבי הטבע שנהנים מכך רודנים בסעודיה ובנסיכויות הנפט, הופכת אותו למטרה.

אסד משתייך כידוע למיעוט העלווי, ואם יידרש לאמץ רפורמות פוליטיות הוא עשוי לאבד את שלטונו וכך גם כל העדה העלווית. פירוש הדבר עבור העלווים עשוי להיות מרחץ דמים ונקמה של הסונים בהם לאחר שנים של שלטון דיכוי של משפחת אסד.

בידי אסד ישנם שני כלי נשק בהם הוא יכול לעשות שימוש כדי להינצל מגורל דומה של חבריו המנהיגים הערביים שכבר הודחו – דיכוי אלים של כל ניצן מחאה, ובסוריה העניין פשוט יותר לאור פריסת המשטרה החשאית וההופעה המצומצמת של האינטרנט בסוריה, והפניית החצים לישראל. לגבי ישראל, אסד כבר פועל בשיטה האופיינית לסורים כבר שנים רבות – מצד אחד הוא הביע את רצונו לחדש את המו”מ אולם נתקל בתגובה קשוחה מצדו של שר החוץ, אביגדור ליברמן, שאמר כי זה רק ניסיון שלו להינצל מהדחה.

למעשה, אסד מעוניין פשוט להוריד ממנו את הביקורת והלחץ המערבי באמצעות יוזמה מדינית, למרות שאין לו כל כוונה לפעול במישור זה [2] – התגובה הראשונה של אסד לאירועים במזרח התיכון הייתה שאירועים שכאלה לא הגיעו לסוריה מאחר וזו כל השנים הקפידה על קו קשוח עם ישראל. כמובן שהתיאוריה הזו נסדקה לאור המתרחש בלוב, אולם ברור שעבור אסד והעדה העלווית, כל מחיר לשמור על שלטון עשוי שלא להיות יקר מדי.

בירדן המציאות מורכבת יותר. מצד אחד, ירדן נהנית עדיין מאמפתיה רבה במערב ומכאן שגם יש למלך צ’ק פתוח לדכא ניסיון פלשתיני או אחר להפילו מהשלטון. מצד שני, המלך עבדאללה אינו קדאפי ונכון לעכשיו גם לא הוכיח שיש לו את היכולת לעשות את מה שעשה אביו בספטמבר 1970 כשדיכא את ניסיון המרידה הפלשתיני בהובלת ערפאת. יותר מתמיד, הישרדותו של המלך הירדני תלויה בישראל, ולכן על אף הביקורת הרבה שיגר כלפיה בשנים האחרונות, הוא עוד יזדקק לה.

הירדנים אומנם ניסו לפתוח את האופציות שלהם ולהתקרב לטורקים מצד אחד ולאיראנים מצד שני, אולם האיראנים בעצמם ישמחו אם המלך יפול. ראש ממשלת טורקיה לא יתאמץ יתר על המידה אף הוא כדי למנוע את נפילתו של עבדאללה, שהרי האלטרנטיבה היא עליית האחים המוסלמים וחיזוק הרוב הפלשתיני על חשבון הבדואים ובית המלוכה והפיכתה של ירדן למדינת אויב לישראל.

גם לירושלים יש כמובן אינטרס לסייע למלך ולשמור על שלטונו, אם כי הדעות הפוליטיות במערכת הפוליטית הישראלית חלוקות בסוגיה הן מבחינה פרקטית והן מבחינה אידיאולוגית. הימין הרדיקלי רואה בירדן את פלשתין ועל כן נפילת המלך עשויה לקדם את חזונם בעניין זה. השמאל הרדיקלי מבחינתו ישמח בעליית הפלשתינים שעשויה לפתוח את הפתח לאיחוד בין ירדן ויהודה ושומרון. בקרב השמאל יש גם גורמים שרוצים בביטול הסכם השלום עם ירדן כל עוד לא נפתרה הבעיה הפלשתינית.

בקרב המיינסטרים הפוליטי עולה השאלה עד כמה מחויבת ישראל ליציבות המלך ומה היא מוכנה לעשות כדי למנוע את נפילתו. ייתכן וההנהגה הישראלית תיאלץ להתמודד עם האתגר הזה בקרוב. מדיניות מוצהרת בעניין זה אין, ויש לתהות מה נותר מהעמדה שנקטה ישראל בתחילת שנות ה-70, כשאיימה לפעול צבאית לשמר את שלטון המלך.

האם המתרחש בעולם הערבי הוא טוב לישראל או רע, זו שאלה ששואלים ונשאלים הפרשנים השונים. החשש מעליית האסלאם ומביטול הסכמי השלום עם מצרים וירדן; התקווה לשינוי דמוקרטי שיפתח מדינות נוספות לישראל; ההערכה כי במקומות מסוימים עשוי להשתרר כאוס שיאפשר התחזקותם של גורמי טרור; שאלת הגז המצרי; היציאה האמריקנית מצד אחד והעמקת האחיזה האיראנית והטורקית באזור.

אין ספק שישנן נקודות רבות הדורשות בחינה ומענה. נראה שבטווח הקצר ישראל כמעט ואינה חשה בשינויים, למעט הפסקת הזרמת הגז והגברת ההברחות מסיני לרצועת עזה. הלחץ הגובר על מדינות ערב מאלץ אותן להתבצר בענייניהן ולעסוק פחות בישראל. במקרים רבים, גם כשנעשה הניסיון לעשות שימוש בנשק “ישראל אשמה”, היו מפגינים רבים שהבינו כי זה ניסיון למנוע רפורמות או הפיכה.

אולי חשוב יותר עבור ישראל בשלב הזה הוא השינויים מצד הנוכחות של הגוש המערבי במזרח התיכון. במקביל ליציאה האמריקנית מהאזור, נראה כי האירופים מעוניינים ביותר השפעה מתוך רצון למנוע את הצפתה של אירופה במהגרים. ישנם מנהיגים אירופאים שרואים באירועים הזדמנות להחדיר יותר דמוקרטיה באזור כמובן, אך כך או כך, ישראל בולטת ביציבות שלה ובדרכיה הדמוקרטיות על רקע המתרחש ברחבי המזרח התיכון.

מבחינת ישראל, עליה לוודא כי הגבולות שלה מאובטחים היטב, שהמערכת הביטחונית עושה התאמות לשינויים ונראה כי תוכל לעבור את הגל הנוכחי בשלום תוך השפעה מועטה עליה. ברור עם זאת כי ההבנה של המתרחש בימים אלה תוכל להבשיל רק עוד תקופה ארוכה שתימדד בחודשים או בשנים.

הערות

1. עוד על כך במאמר “סופה במדבר הלובי” בגיליון זה

2. עוד על דרך פעולה זו של סוריה במאמר “אויבי השלום”, בגיליון יוני 2008 של סיקור ממוקד