מלחמות האזרחים בסוריה ובמצרים, כמו גם אי-השקט במדינות נוספות באזור, מאלצים את המממנות הגדולות של האזור להפנות את המשאבים שלהן לטובת המשטרים שבהם הן תומכות, כחלק מהחלוקה החדשה במזרח התיכון. הצורך הזה בא בעיקר על חשבון הפלשתינים, ועשוי בהמשך לפגוע גם בחיזבאללה. החמאס מוצא עצמו במשבר פנימי מול אנשיו בשל אי יכולתו לממן אותם, הפת”ח נגרר בעל-כורחו לשיחות עם ישראל והחיזבאללה זורק את כל מה שיש לו לתוך סוריה.

בגיליון הקודם, דנו בחלוקת הכוחות החדשה במזרח התיכון לארבע קבוצות, לפי תפיסתן את האירועים בסוריה ובמצרים – הקבוצה השמרנית בראשות הסעודים; הקבוצה האיראנית; הקבוצה הערבית-לאומית בהנהגת הסורים והעיראקים; ותומכי האביב הערבי בהנהגת קטאר וטורקיה. החלוקה הזאת יוצרת או עשויה ליצור בריתות חדשות ומעניינות, לפי המכנה המשותף החדש – איראן אמנם מתעמתת עם קטאר סביב סוריה, אך שתיהן רוצות את מורסי בשלטון; קטאר וסעודיה לא מסכימות על דמותה של סוריה שלאחר אסד ולכן תומכות בקבוצות מורדים שונות, אך מטרת העל היא כמובן להפיל את אסד; סוריה וסעודיה תמכו בהדחתו של מורסי מסיבות שונות לחלוטין ועוד.

גם מדינות המערב מוצאות עצמן מתעמתות בסוגיות מסוימות ורואות עין בעין בסוגיות אחרות, לפי שני קווי השבר המרכזיים של המזרח התיכון – השבר הסוני-שיעי והשבר הדתי-ממלכתי. כך, הופכת צרפת לשחקנית מעניינת במזרח התיכון בעידן אובאמה, עידן המתאפיין בצמצום משמעותי של ההשפעה האמריקנית באזור – הצרפתים הם המובילים מקרב האירופים את המאבק במשטר אסד; הם גם מבין מדינות המערב הבודדות שגינו את ההפיכה הצבאית במצרים להבדיל מהאמריקנים שבכלל סרבו להתייחס לאירועים כהפיכה [1]; הצרפתים גם הובילו את המתקפה על משטר קדאפי ונחשבים לבני הברית החשובים של הממשל הלובי כיום, המתמודד עם שורה ארוכה של מיליציות בעצמו. בכך קרובים הצרפתים במעשיהם לקבוצה הקטארית-טורקית.

הבריטים, שלהבדיל מהצרפתים צהלו אחרי שמורסי הודח, נטלו חלק פעיל בהדחת קדאפי וכעת בניסיון להדיח את אסד, והם קרובים יותר בגישתם לסעודים. הגרמנים וכן הסינים דוגלים בגישה הבדלנית, הקרובה יותר במטרותיה לאיראן בעוד הרוסים דומים יותר לתפיסה הסורית-עיראקית.

בעוד שישנן ארבע קבוצות “טהורות” בקרב מדינות המזרח תיכון וכן ארבע קבוצות בקרב מעצמות העולם, נאלצים מספר שחקנים מזרח תיכוניים לקפץ מקבוצה לקבוצה בניסיונם לשרוד. החמאס, שבתחילת אירועי האביב הערבי עבר תהפוכות דרמטיות שהביאו לשינויים פנימיים ולחיזוק מעמדו, נפגע כעת מאותו אביב ערבי, לאור השינויים החדשים בזירה ובראשם כמובן הדחתו של מורסי.

השסעים וזיקת הגורמים במזרח התיכון.
הקליקו על הטבלה להגדלה

השנה הקשה בתולדות החמאס

הדחת מובארק ולאחר מכן עליית מורסי, הובילו לפתיחת מעבר יבשתי בין עזה למצרים ולסיומו האפקטיבי של המצור הישראלי. המשמעות החשובה מבחינת העזתים לא הייתה כלכלית – סחורות עברו גם בעת המצור באמצעות המנהרות – אלא דווקא מבחינה מדינית. בפעם הראשונה יכלו להגיע מנהיגים זרים לעזה, ומנהיגי החמאס יכלו לצאת מהרצועה לביקורים מדיניים בלי להיות תלויים בחסדי ישראל. הנייה ביקר בטוניסיה, סודן וטורקיה בתחילת 2012, ואמיר קטאר הגיע עם צ’ק שמן לרצועה באוקטובר של אותה שנה. החמאס הפך לחבר של כבוד בקבוצה הטורקית-מצרית-קטארית, ומרכז הכוח של הארגון עבר סופית לעזה.

בנוסף, החמאס התרחק מאיראן ומסוריה וסגר את המשרד בדמשק שבו שלט ח’אלד משעל. משעל, שהיה המנהיג של הארגון לאחר חיסול יאסין ושלט מסוריה על אנשי החמאס בזכות יכולתו לצאת ולבוא בבירות ערב, הפך לזמן מה לבלתי רלוונטי כשנאלץ לצאת מסוריה, בעוד שהנייה זוכה לכבוד מלכים במדינות האזור. אולם, משעל השכיל לבחור בקטאר כבסיס האם החדש של הארגון, בעוד שחמאס-עזה מאבד את הספונסרית הגדולה שלו, איראן. התפתחות זו, בסוף 2012 על רקע מבצע “עמוד ענן”, פתחה לחמאס ערוץ מימון חדש מקטאר, כשמשעל משמש כשושבין..

המהלומה הקשה ביותר שנחתה על הנייה הגיעה כאמור עם הדחת מורסי ועליית המשטר הצבאי במצרים שהכריז על מלחמת חורמה בחמאס. תעשיית המנהרות הושמדה כמעט כליל, המעבר היבשתי ברפיח נסגר ומנהיגי השלטון הצבאי במצרים איימו על הקטארים לבל ימשיכו לממן את החמאס. גם ביקורו בעזה של ראש ממשלת טורקיה ארדואן, הצלע השנייה בקבוצה הקטארית-טורקית, בוטל.

כך מצא עצמו בקיץ 2013 החמאס במציאות המורכבת והקשה ביותר בתולדותיו – עימות צבאי ישיר עם מצרים; מצור מצרי על עזה שלא ניתן להאשים בו את ישראל; סגירת ברזי המימון, בהתחלה מאיראן ולאחר מכן מקטאר; הרס הכלכלה החמאסית ובראשה תעשיית ההברחות באמצעות המנהרות ועוד. בחמאס מבינים שלא איבדו לפי שעה את תמיכת הטורקים והקטארים, אולם קשה לדמיין את ארדואן מתעמת עם המצרים בשבילם. בצר להם, הבינו בחמאס כי הם יכולים לפנות רק לקבוצה שמתנגדת לשלטון סיסי ואינה חוששת מלהתעמת איתו – הקבוצה האיראנית.

האיראנים אינם ממהרים לסלוח לחמאס. ראשית, ח’אלד משעל הוא מוקצה מחמת מיאוס בטהרן ולכן כל זמן שיחזיק בעמדת השפעה בארגון יהיה קושי אמיתי להגיע לפיוס עם איראן. שנית, לאיראנים יש בן ברית נאמן ביותר ברצועת עזה שהוכיח את נאמנותו גם כשהתמיכה באיראן הפכה ללא-פופולארית בעולם הערבי על רקע תמיכתה של זו באסד במלחמת האזרחים המדממת בסוריה. ואכן, איראן העבירה סיוע הומניטארי לרצועת עזה באמצעות הג’יאהד האסלאמי. מדובר אמנם בסיוע של שני מיליון דולר בלבד, אבל כדאי לזכור שהג’יאהד האסלאמי מעולם לא היה ארגון עם רשת חברתית בדומה לארגוני האחים המוסלמים ובהם החמאס.

האידיאולוגיה של הג’יאהד האסלאמי היא אידיאולוגיה שרואה בארגון אוונגרד, חלוץ לפני המחנה שתפקידו להשתלט על השלטון בכוח, באמצעות חיסול בכירים, זריעת טרור ברחובות, פגיעה בתשתית הכלכלית ועוד. מעין מהפכה מרקסיסטית-לניניסטית בגרסתה האסלאמית אם תרצו.

עיסמאיל הניה (עם אמיר קטאר) – השנה הקשה בתולדות חמאס. צילום: טלוויזיה

אלטרנטיבות שלטוניות

אחת הנקודות המרתקות שנוגעות לעולם הערבי הן האלטרנטיבות השלטוניות באזור. במצב הטבעי, מורכב רובו של העולם הערבי משבטים ועדות אשר נלחמים ביניהם על השפעה – אם זה בתוך רשות מוניציפאלית, אם זה באזור ואם זה במדינה. האסלאם הפוליטי שפועל מתוך החברה ואשר האחים המוסלמים הם מייצגיו הנאמנים, מציג אלטרנטיבה של אחדות למלחמה הזו, ומושך את האוכלוסייה הסונית כולה לתמוך בו. לכן, בבחירות חופשיות במדינות שבהן יש רוב סוני, יזכה האסלאם הפוליטי כפי שקרה ברצועת עזה, במצרים, בטוניסיה ובאלג’יריה עוד בשנות ה-90.

סוג אחר של שלטון בעולם הערבי הוא שלטון מלוכני, ששואב את הלגיטימציה שלו בדרך כלל מטענת המנהיג שהוא צאצא ישיר של נביא האסלאם מוחמד, כמו בירדן ובמרוקו, או משילוב של דיקטטורה עם רמת חיים גבוהה כמו בקרב נסיכויות המפרץ וכדומה.

מול האפשרויות הללו מוצגת האפשרות של דיקטטורה צבאית חילונית במהותה, שיכולה לשלוט רק בכוח הזרוע. בשל היותה חילונית היא מושכת את המיעוטים האחרים בחברה שלא מוצאים את מקומם במדינה אסלאמית-דתית, ואלה בדרך כלל זוכים לנתח חשוב בהנהגה. האסלאם הפוליטי מתקשה לייצר הפיכות צבאיות מאחר שהדיקטטורות הצבאיות דואגות להדיר אסלאמיסטים מעמדות כוח בצבא

ברצועת עזה מתפתחת מציאות מרתקת שעשויה להציג אלטרנטיבה נוספת בעולם הערבי. גירושם מהרצועה ב-2007 של אנשי הפת”ח, נציגי הדיקטטורה החילונית, פתח צוהר לכל הקבוצות הדתיות בעזה לנסות ולהתחרות על השלטון. כך הפכה עזה למגנט לקבוצות הקשורות לאל קעידה, ארגון הקרוב באידיאולוגיה שלו יותר לג’יאהד האסלאמי מאשר לאחים המוסלמים. סגירת ברז המימון בפני החמאס ולעומת זאת פתיחת הברז האיראני עבור הג’יאהד האסלאמי, עשוי להוביל לעימות אלים בין הג’יאהד האסלאמי והחמאס, ואולי אף להפוך את חמאסטן לאיראן הקטנה, בהנהגת הג’יאהד.

גם החיזבאללה בבעיה

החיזבאללה מוצא עצמו בבעיה לאחרונה. ארגונו של נסראללה נטל על עצמו הימור כבד ביותר – לעשות ככל שניתן כדי לשמר את שלטונו של בשאר אסד. הסיבה לכך היא ההבנה שביום שבו ייפול אסד, תיעצר “רכבת” הנשק והמימון שיוצאת מטהרן ועוברת בסוריה בדרכה ללבנון. המחיר אותו משלם החיזבאללה על הסיוע חסר הפשרות לאסד, לא מעט בלחץ האיראנים, הוא כבד – חיזבאללה ספג אבדות רבות בקרב הכוח הלוחם שלו ולא פחות חמור מכך, איבד מהלגיטימיות שממנה נהנה בעולם הערבי בכלל ובלבנון בפרט.

סעד חרירי, מנהיגם הפוליטי של הסונים בלבנון אמר כי נסראללה איבד את זכותו לשאת נשק נגד ישראל, בהתייחסו לטענה כי החיזבאללה מוסיף להחזיק במיליציה משלו כצעד הגנתי נגד ישראל, לאחר שכוחות החיזבאללה פועלים נגד הסונים בסוריה. החולשה של נסראללה מורגשת היטב – בנאום נדיר שנשא בתחילת אוגוסט, נשבע שלא ינטוש את הפלשתינים, ניסיון ברור לנסות ולפנות למכנה המשותף הרחב בעולם הערבי של מאבק בישראל, לצד אזכור נדיר ביותר של הזהות השיעית של ארגונו, כדי לגייס תמיכה בקרב השיעים בעולם. איתותי המצוקה האלה במציאות המזרח תיכונית, מזמינים על החיזבאללה התקפה. יש להניח כי נסראללה, המכיר את חוקי האזור יותר מרוב מנהיגיו, מבין כי פעילותו בסוריה כבר העמידה אותו על הכוונת.

מי שהנהיג את “ההתנגדות” לישראל והתפאר בהצלחות בשדה הקרב מול הציונים, נתפס כיום בידי לא מעט ערבים במזרח התיכון כרוצח צמא דם. העולם הערבי-סוני סגור סופית בפניו של נסראללה, וגם אסד הוא משענת של קנה רצוץ שכל תועלתו היא בהעלמת העין שלו מההברחות ללבנון. נפילתו הצפויה של אסד, תותיר את נסראללה מחוסר אופציות – הים התיכון יהפוך למקום היחיד שבאמצעותו ודרכו ניתן יהיה להבריח נשק לחיזבאללה, וים זה מנוטר על ידי ישראל, טורקיה ומדינות נוספות.

אם אכן יקרוס משטרו של אסד או שיתארגן מחדש לאורך חלק מהחוף הסורי כמדינה עלווית עצמאית, עשויים נסראללה וכן בניה של המדינה העלווית החדשה, למצוא בת ברית ממקום לא צפוי – המיעוט הכורדי בסוריה, אשר מתקרב לעצמאות לא מעט בזכות אסד ועצמאותו מאוימת על ידי טורקיה והמורדים הסורים. גם בעיראק מצויים הכורדים, בעיקר הפלג של נשיא עיראק ג’לאל טלבאני, בברית עמוקה עם השיעים. נתיב הברחות חדש יכול להיפתח מאיראן דרך כורדיסטאן העיראקית לזו הסורית ומשם לחוף הסורי וללבנון. יתרה מכך, אם עיראק תצליח להשתקם ממלחמת האזרחים הבלתי פוסקת בתחומה ולמצב עצמה כמדינה ערבית-שיעית עצמאית ומנותקת מאיראן, עשויים השיעים בלבנון לבחון החלפת הזיקה מאיראן לעיראק. היות עיראק מדינה ערבית בניגוד לאיראן, עשוי לסייע לנסראללה לשקם את הלגיטימציה שלו בלבנון.

נסראללה – על הכוונת, ולא רק של ישראל. צילום: טלוויזיה

הפלשתינים

הפת”ח של אבו מאזן עבר גם הוא כמה זעזועים ושינויים בשנים האחרונות. לאחר שסולק בבושת פנים מעזה ולגיטימיות השלטון שלו נסדקה והונשמה על ידי ארה”ב וישראל, הבין אבן מאזן כי לא יוכל להרשות לעצמו הסדר מדיני עם ישראל, שיחתום את גורלו סופית. אבו מאזן ואנשיו דחו הצעות מצד ממשלת אולמרט, והתעלמו מממשלת נתניהו במשך שלוש שנים בתואנות שונות ומשונות. הפת”ח נכנס לעידן האביב הערבי כשהוא נהנה מתמיכתן של מצרים וסעודיה, שראו במאבק הפנימי בין החמאס והפת”ח שיקוף של המאבק הסוני-שיעי במזרח התיכון, כשהחמאס נתמכים כמובן על ידי איראן.

בתחילתו, הצטייר האביב הערבי כרגעים האחרונים של הפת”ח. החמאס החל לקבל הכרה בינלאומית וליהנות מתקציבים. הפת”ח איבדו את התמיכה המצרית לחמאס עם עליית מורסי לשלטון, ובסעודיה איבדו עניין באבו מאזן שלא נראה כבעל יכולת להשפיע. מציאות זו הובילה את אבו מאזן לנסות פעמיים לפנות לקהילה הבינלאומית כדי להביא הישגים מדיניים לפלשתינים – הניסיון הראשון להצטרף למליאת האו”ם כחברה מלאה נכשל כישלון חרוץ בשל התנגדות מועצת הביטחון, בעוד שהניסיון להתקבל כמשקיפה, צעד בעל משמעויות סמליות בלבד, צלח.

אבו מאזן הבין כי הוא מוסיף לאבד רלוונטיות וחברים. בסוף אוגוסט 2012 הוא שלח את נציגו סאיב עריקאת לטהרן לכנס ארגון המדינות הבלתי מזדהות. עריקאת צולם כשהוא מתנשק עם שר החוץ הסורי דאז, ואליד אל מועלם, לתדהמת העולם המערבי. היה זה איתות של אבו מאזן למדינות המפרץ העשירות שאם יינטש על ידן ולא יקבל סיוע, יעביר את תמיכתו לסוריה ומשם לאיראן. מדינות המפרץ אכן הזמינו אחת אחרי השנייה את אבו מאזן לביקור. במרץ 2013, אבו מאזן ביקר בסעודיה, קטאר ובכווית, שם אף הוענקה לו מדליה, אך כסף שלו זקוק אבו מאזן יותר מכל, לא הגיע.

אבו מאזן אף עשה ניסיון נואש לא פחות להתערב במערכת הבחירות בישראל באמצעות ראיון לערוץ 2 שבו צוטט כביכול כמי שוויתר על “זכות השיבה”. אבו מאזן האמין כי תוכן הראיון יישאר בזירה הפנימית הישראלית ויחזק את השמאל הישראלי שאכן עשה שימוש בהצהרה לצרכי תעמולה. אולם, לאחר שידור הראיון החמאס השתמש בו כדי לנגח את אבו-מאזן – הפגנות בעזה שנערכו ביום השנה להצהרת בלפור, הראו שלטים שבהם דיוקניהם של בלפור ושל אבו מאזן התנוססו אחד ליד השני, במסר ברור מצד החמאס על כך שאבו מאזן הוא בעצם ציוני נלהב.

המצב הכלכלי של הרשות הפלשתינית הפך גרוע משנה לשנה – בתחילת 2013, הודיעה הרשות כי היא זקוקה לכ-3 מיליארד דולר בשנה כדי לעמוד בהתחייבויותיה, ואף אמרה כי התחייבות מדינות ערב לספק רשת ביטחון של 100 מיליון דולר בחודש מעולם לא סופקה [2].

במרץ, שחררו האמריקנים 500 מיליון דולר עבור הפלשתינים, כסף שהוקפא לאחר המהלכים החד-צדדיים באו”ם של אבו מאזן. במקביל החלה ישראל להפשיר כספי מסים שנגבו עבור הפלשתינים והוקפאו מאותה סיבה. ישראל אף פנתה לקנדים לבל יעכבו סיוע של 40 מיליון דולר שהבטיחו לפלשתינים [3]. כך הפכה הרשות הפלשתינית בהנהגת הפת”ח לתלויה לחלוטין בחסדי המערב.

ההפיכה הצבאית במצרים השיבה את הצבע לפניו של אבו מאזן שזכה סוף סוף לבת ברית ערבית חזקה אחרי שנתיים שבהן היה במדבר הפוליטי. אבו מאזן זומן לקהיר בסוף יולי ו”גויס” למאבק בחמאס, ובעיקר הבין את המציאות החדשה מבחינתו – הוא משתייך כעת לקבוצה הסעודית-מצרית ותפקידו הוא לסייע בהחלשת החמאס. עם זאת, אבו מאזן גם חב את קיומו לאמריקנים ועל כן נאלץ להשתתף בשיחות שלום שאם יתקדמו להסדר כלשהו, יביא ככל הנראה למפלתו. כך נאלץ אבו מאזן ללהטט בין מאבק בחמאס כדי לרצות את מצרים וסעודיה לבין שיחות עם ישראל, כדי לרצות את האמריקנים. אולם נראה כי אבו מאזן יתקשה לספק את שתי הסחורות בשל חולשתו בשטח, ולכן צפוי בשלב מסוים פיצוץ בשיחות.

סבב השיחות החדש – הפלשתינים תלויים כלכלית במערב, אך עשויים לפוצץ את השיחות בכל זאת. צילום: מחלקת המדינה האמריקנית

האביב ממשיך

האביב הערבי מביא מדי כמה חודשים לטריפת הקלפים מחדש באזור. טורקיה, המדינה בעלת הכלכלה הגדולה ביותר באזור ואחד מהצבאות המתקדמים ביותר, הייתה קרובה לזכות להכרה כמעצמה המובילה באזור לצד איראן. אולם ארדואן התעקש להמר על הסוסים הלא נכונים – אחמדינג’אד, אסד וקדאפי ונאלץ להחליפם בחברים חדשים כגון אמיר קטאר.

איראן, השקיעה משאבים עצומים בהפצת המהפכה שלה ובמאמצים להפיכתה למעצמה גרעינית. בשל הסנקציות והאיום בבידוד מוחלט או בפעולה צבאית במקרה של הרכבת פצצה ראשונה, משהים האיראנים עדיין את החלטתם אם לעשות כן. בד בבד, בעוד שכלכלתם נחלשת מדי יום, הם עדיין מעבירים משאבים אדירים לידי סוריה והחיזבאללה כדי לקיים אותם במלחמת האזרחים בסוריה.

מצרים, המדינה הערבית הגדולה ביותר, שהייתה בעלת השפעה פוליטית מכרעת, הפכה למדינה מקבצת נדבות שהייתה תלויה בחסדי הקטארים בשנת שלטונו של מורסי וכעת היא תלויה בחסדי סעודיה, איחוד האמירויות וכווית לצד התמיכה האמריקנית כמובן.

כעת ישנן שלוש מממנות גדולות במזרח התיכון – סעודיה, שמאחוריה עומדות גם איחוד האמירויות וכווית, ואשר מטרתן לעצור את מהפכות האחים המוסלמים כמו גם את איראן; קטאר, שתומכת במהפכות האחים המוסלמים ואיראן, שמעוניינת בהתפשטות המהפכה השיעית בעולם הערבי. הפלשתינים והחיזבאללה, מי שהיו ליעדי מימון פופולאריים בעבר בשל היותם החזית הראשונה במאבק בישראל, נדחקו לתחתית הרשימה. משטר אסד במקרה האיראני, משטר א-סיסי וצבא סוריה החופשית במקרה הסעודי ומשטר מורסי והקבוצות הג’יהאדיסטיות בסוריה במקרה של קטאר הם יעדי המימון הגדולים כיום באזור.

ללא תמיכת אחת משלוש המדינות הללו, וכל עוד לא הצטרפה לרשימה שחקנית חדשה כעיראק או לוב, לא יוכלו החמאס, החיזבאללה, הפת”ח ורשימה ארוכה של ארגונים להתקיים. המשך מלחמות האזרחים בסוריה ובמצרים, כמו גם אי-השקט שמאפיין מדינות נוספות באזור, מאיימים אם כן יותר מכל, על המאבק הפלשתיני ועל מאבק החיזבאללה בישראל. כשארה”ב מורידה את הפרופיל האזורי שלה בהתמדה ואירופה שקועה במיתון עמוק, המאבק הפלשתיני הופך ללא-רלוונטי יותר מתמיד.

הערות

1. Arshad Mohammed and Patricia Zengerle, “U.S. does not plan decision on Egypt coup”, Reuters, 25/07/2013

2. “Palestinians urge Arabs to pay pledged funds, AFP, 02/01/2013

3. Lee Berthiaume, “Israel urged Canadian government not to cut aid to Palestinians over UN vote: documents”, Postmedia news, 09/07/2013