המעצמה הרביעית

האיחוד האירופי מתגבש

יובל בוסתן, אלון לוין


מאז תחילת העידן המודרני, הדינמיקה בין המעצמות היא שמכתיבה את אופי המערכת העולמית. מחמשת המעצמות האירופיות במאה ה-19, דרך מעצמות הציר ובעלות הברית במלחמת העולם השנייה ועד ארה"ב וברה"מ לאחריה. באופן טבעי, גם כיום שמורה למעצמות השפעה מכרעת על התהליכים העולמיים. אך מי הן המשפיעות ביותר על דמותה של המערכת הגיאו-פוליטית? "ארה"ב ורוסיה" היא התשובה הרווחת לשאלה זו, כאילו דבר לא השתנה. האומנם?

כיצד נגדיר מעצמה בעידן בו אנו חיים? מה הופך את רוסיה, הכלכלה השניים-עשר בגודלה בעולם למשמעותית יותר מיפן, הכלכלה השלישית בגודלה? מדוע בריטניה, בה 62 מיליון תושבים, משפיעה יותר מהודו בה כמעט 1.2 מיליארד תושבים?

התבחין המרכזי להגדרה של מעצמה היה ונותר, עוצמה צבאית. הדעה הרווחת היא שהנשק הגרעיני היה למלחמה הקרה הראשונה מה שבריטניה הייתה למערכת הרב-קוטבית של המאה ה-19: גורם מאזן. מעולם לפני כן, לא התקיימה עוצמה כזו, שהבטיחה השמדה מוחלטת של שני הצדדים בתוך דקות מרגע תחילת הלחימה. החשש מפני השמדה הדדית הוא הגורם המרכזי, אם לא היחיד, שמנע מלחמה ישירה בין ארה"ב וברה"מ, והותיר את המלחמה "קרה".

יכולותיהן הצבאיות של שתי מעצמות-העל הדגישו את פערי העוצמה בין המעצמות למדינות אחרות. ארה"ב ניהלה מלחמות בצד השני של העולם וברה"מ פלשה להונגריה, צ'כוסלובקיה ואפגניסטן. גם כיום, היכולת הצבאית מבדילה את המעצמות ומאפשרת להן להניע תהליכים. הגם שלא נעשה בו שימוש מאז סוף מלחמת העולם השנייה, ארסנל גרעיני עודנו מהווה נכס אסטרטגי עליון.

עם זאת, לא הכל נותר כשהיה. בעבר הרחוק, היו המלחמות משחק סכום אפס, מאחר והכלכלה התבססה על שטח בלבד ועיקרה הייתה חקלאות. מלכים יצאו למלחמה כדי להגדיל את גודל השטח וכמות הנתינים. כיום הכלכלה מבוססת על טכנולוגיה ועלות הלחימה הפכה יקרה באופן לא פרופורציונאלי. תמורה זו, יחד עם התפתחות הקהילה הבינלאומית ותופעת הגלובליזציה, הגדילו באופן משמעותי את המשקל הניתן לעוצמה כלכלית של מדינה בחישוב עוצמתה הכוללת. הסחר העולמי מחד, והצריכה הגוברת של משאבי אנרגיה מאידך, מקנות כיום למדינות המבוססות כלכלית השפעה מדינית רבה. על בסיס תבחינים אלו, התייצבו בשנים האחרונות, לצד ארה"ב ורוסיה, שתי מעצמות עולמיות חדשות – סין והאיחוד האירופי.

סין הפכה במהלך 2010 לכלכלה השנייה בגודלה בעולם, לאחר שעקפה בתוך חמש שנים על פני בריטניה, צרפת, גרמניה ויפן. כיום אין חולק על כך שמקומה של סין בשורה הראשונה של המעצמות העולמיות מובטח, מעצם גודל המשק שלה, היותה המדינה המאוכלסת ביותר בעולם, אשר מחזיקה במושב קבוע במועצת הביטחון ובארסנל גרעיני משמעותי. זאת ועוד – גופים גדולים המנתחים את מצב הזירה הגיאו-פוליטית אינם חלוקים בשאלה האם תצליח סין לעקוף גם את ארה"ב ותהפוך לכלכלה הגדולה בעולם, אלא בשאלה מתי זה יקרה.

הכוח העולה השני הוא האיחוד האירופי, המוביל את הגוש הדמוקרטי לצידה של ארה"ב. לו היה האיחוד האירופי מדינה אחת, הרי שזו הייתה גדולה מהודו בשטחהּ ובעלת משק גדול מן המשק האמריקני במונחים של תמ"ג. אך האיחוד הוא אינו מדינה אחת. אנו מניחים כי ההתייחסות אל האיחוד ככוח אחד בעשור הראשון של המאה ה-21 אינה חפה ממחלוקת. ובכל זאת.


טקס החתימה על הסכם רומא. צילום: מועצת האיחוד האירופי

ארצות הברית של אירופה

הרעיון של איחוד השורות באירופה אינו חדש. בסוף המאה ה-18 כתב נשיא ארה"ב הראשון, ג'ורג' וושינגטון, לחברו המרקיז דה לה פאייט, הגנרל הצרפתי שלחם לצד האמריקנים במלחמת העצמאות שלהם: "זרענו את זרעי החירות, שינבטו לאט לאט בכל העולם. יום אחד, על פי המודל של ארצות הברית של אמריקה, תקום ארצות הברית של אירופה" .

השקט היחסי ביבשת בתקופת "הקונצרט של אירופה" במחצית הראשונה של המאה ה-19, ו"אביב העמים" ב-1848, הותירו את רעיון "ארצות הברית של אירופה" בכותרות. פוליטיקאים, הוגי דעות ומשוררים הזכירו את הרעיון, מרביתם בבחינת תחזית אוטופית. המציאות הייתה שונה בתכלית. שתי מלחמות עולם בתוך 30 שנה הותירו את אירופה, שם התנהלו מרבית הקרבות, בהריסות. לאחר תבוסת הנאצים, הצטרף צ'רצ'יל לקולות שקראו להקים את ארצות הברית של אירופה, במטרה לקדם את ההרמוניה בין אומות היבשת, להגביר את שיתוף הפעולה הכלכלי וליצור זהות אירופית. צ'רצ'יל האמין כי הקמת מסגרת כזו תהיה הדרך הטובה ביותר לשכך את האיבה בין האויבות הוותיקות ביבשת.

שורשי האיחוד מגיעים עד לשנות ה-50 של המאה ה-20, אז נוסדה אינטגרציה כלכלית על-מדינתית בדמות הקהילייה האירופית לפחם ולפלדה ולאחר מכן השוק האירופי המשותף. ב-1992 נחתמה אמנת מאסטריכט שהובילה להקמתו של האיחוד האירופי בו חברות, נכון ל-2010, 27 מדינות. 16 מהן אף אימצו את המטבע המשותף .

למן יומן הראשון כמעט, התקשו מוסדות האיחוד לתפקד נוכח מנדט מוגבל וחיכוכים עם המוסדות הלאומיים של חברות האיחוד. התמודדותן הגוברת של אלו עם בעיות זהות, דמוגרפיות, כלכליות ואחרות, חיזקו את הקריאות להדק את הקשרים בין המדינות. על רקע זה נוסחה חוקה לאיחוד האירופי, אך זו נדחתה במשאלי עם בצרפת ובהולנד באמצע 2005 וירדה מהפרק.

בנובמבר 2005, כמה חודשים לאחר דחיית החוקה, פרסם ראש ממשלת בלגיה, גי ורהופשטאדט, את ספרו "ארצות הברית של אירופה". ורהופשטאדט הציג שורה של סקרי דעת קהל שהוכיחו, לטענתו, כי האזרח האירופי הממוצע "רוצה יותר מאירופה". הוא הציע להקים איחוד פדראלי שיתקיים בתוך האיחוד האירופי ויכלול את המדינות מקרב האיחוד שתרצנה להצטרף אליו. המדינות החברות באיחוד הפדראלי תפעלנה תחת מדיניות כלכלית משותפת, מערכת אכיפת חוק משותפת, מערכת דיפלומטיה אחידה וצבא אירופי . עוד בנובמבר 2005, במקביל לפרסום הספר, התחוללו מהומות מהגרים קשות בצרפת, הרחבות ביותר שידעה היבשת מאז הפגנות הסטודנטים בסוף שנות ה-60 של המאה שעברה. בעיית המהגרים עלתה לראש סדר היום. הימין הקיצוני התחזק וחלק גדול מתפיסותיו חלחלו למרכז הפוליטי.


טקס החתימה על אמנת ליסבון. צילום: אתר נשיא פורטוגל

אמנת ליסבון

בתחילת 2007, הפכה קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, לנשיאה התורנית של האיחוד. מיד עם כניסתה, הכריזה על כוונתה להחיות את יוזמת החוקה האירופית ולמצוא את הדרך לאשרה בכל המדינות החברות. בחגיגות היובל להסכם רומא, שייסד ב-1957 את השוק האירופי המשותף, הכריזו המנהיגים כי יפעלו לאשרורה של חוקה חדשה עד אמצע 2009.

בהכירם בעובדה כי כישלון נוסף יגנוז את היוזמה לזמן רב, התגייסו כל המנהיגים על מנת לוודא שהחוקה החדשה תתאים לרוחם, ותאושר במועד. לחצים מצד המנהיגים הביאו למו"מ ארוך וממושך. היוזמה החדשה זכתה נחתמה בליסבון, בירתה של הנשיאה התורנית של האיחוד. מספר סעיפים מהחוקה שנדחתה נמחקו מהנוסח הסופי, אך היא כללה בכל זאת שתי בשורות עיקריות: מינוי נשיא ושר חוץ במשרה מלאה, והחלפת זכות הווטו וחישוב הרוב בהחלטות של מועצת השרים של האיחוד. כמענה חלקי לטענותיהן של המדינות הגדולות באיחוד על השחיקה במעמדן, נקבע כי המדינות תזכינה לשיעור מהקולות השקול לחלקן בכלל אוכלוסיית האיחוד. כך לדוגמא חלקה של גרמניה בקולות עלה מ-8.4% ל-16.5% וחלקן של צרפת ובריטניה מ-8.4% ליותר מ-12% כל אחת.

במאמץ לשפר את סיכויי קבלתה של היוזמה בכל מדינות האיחוד, החליטו מנהיגי האיחוד להביא את היוזמה לאישור בבתי הנבחרים של המדינות, במקום להסתכן במבוכה חוזרת במשאלי עם. כך, בתוך חודשים ספורים מטקס החתימה על האמנה, שנערך בדצמבר 2007, צברו תהליכי האישור תאוצה במרבית מדינות האיחוד. ניכר היה כי למעט בעיות נקודתיות שנחשבו פתירות, המכשול האמיתי היחיד שעמד בדרכה של האמנה היה באירלנד. שם, פסיקה של בית המשפט העליון מ-1987 קבעה כי חתימה על כל אמנה בינלאומית שעשויה להשפיע על מדיניות החוץ של אירלנד, חייבת באישור במשאל עם. לאחר שהאירים דחו את האמנה במשאל עם, התגייסו מנהיגי האיחוד והפעילו לחץ על דבלין במטרה להביא למשאל עם חוזר וכשזה נערך, באוקטובר 2009, זכתה היוזמה לתמיכה של שני שלישים מהמצביעים. האמנה נכנסה לתוקף רשמית ב-1 בדצמבר 2009. ראש ממשלת בלגיה, הרמן ואן-רומפי, נבחר לנשיא הראשון של האיחוד האירופי.


הנשיא הראשון של האיחוד האירופי, הרמן ואן-רומפי (עם סרקוזי). צילום: מועצת האיחוד האירופי

תמונת מצב – 2010

האיחוד האירופי עבר טלטלה קשה במשבר הכלכלי האחרון. יוון כמעט וקרסה פוליטית ונזקקה לחבילת סיוע נדיבה מהמדינות העשירות באיחוד. מצבן של איטליה, ספרד, אירלנד ופורטוגל טוב אבל לא בהרבה. בריטניה אמנם הצליחה לצאת רשמית מהמיתון אך מוסיפה להפגין שיעורי צמיחה מזעריים.

נראה כי עבור האיחוד האירופי העשור הקרוב יהיה קריטי לעיצוב דמותו. המשך השחיקה בעוצמה הכלכלית, הזדקנות האוכלוסייה מזה והירידה בשיעור העובדים מזה, התחזקות האיום הדמוגרפי מצד המהגרים בכלל והמוסלמים בפרט וההקצנה הפוליטית המתגברת בקרב האירופאים הוותיקים בתגובה, כל אלו יעמידו במבחן את כל אחת מהמדינות המבוססות של האיחוד ואת המסגרת העל-מדינתית גם יחד.

בהיבט הגיאו-פוליטי, נראה כי מנהיגי האיחוד יצאו עם שני לקחים מהעשור האחרון: הראשון הוא כי נוכח התחזקות הרדיקליזם בעולם, הנכונות הרוסית להגיב בתקיפות על כל צעד שמערער את הסטטוס-קוו וההתעצמות הסינית, אין לאף אחת ממדינות האיחוד את הפריבילגיה לפגוע ביחסים עם ארה"ב. ככל שנעמיק אל תוך המאה ה-21, תגענה מדינות אירופה להכרה כי רק במסגרת האיחוד תוכלנה לשמר על מעמדן בשורה הראשונה של מעצמות העולם, ורק באמצעות שיתוף פעולה עם ארה"ב תוכלנה להתמודד באופן שווה עם רוסיה מקרוב וסין מרחוק.

הלקח השני שלמדו מנהיגי האיחוד ממקרה בלייר הוא כי תמיכה בארה"ב היא מקובלת ומתבקשת, אך הסכמה עיוורת עם כל החלטה המתקבלת בוושינגטון או מראית עין של התנהלות כזו ממש אינה מקובלת. בכינוסים האחרונים של פורומים בינלאומיים, ניכר כי נציגי האיחוד מנסים לשדר כלפי ארה"ב והתקשורת כי בוושינגטון זקוקים לבריסל לא פחות משבריסל זקוקה לוושינגטון. לעת עתה, האמריקנים מאמינים ובצדק כי המשוואה עדיין אינה מאוזנת באמת. מבחינת מנהיגי האיחוד, זהו אינטרס נוסף לשדרג את האינטגרציה בין המדינות – על מנת להשיג מעמד שווה מול ארה"ב בגוש הדמוקרטי פנימה.

לבסוף, אי אפשר שלא לסקור את המעצמות המשפיעות ביותר על המלחמה הקרה השנייה בלי להזכיר את המעצמה החמישית הממשמשת ובאה – הודו. המדינה השנייה המאוכלסת ביותר בעולם והדמוקרטיה הגדולה בעולם, היא מדינת המפתח במאבק הבין-גושי המתהווה, וכל המעצמות האחרות מנסות לרתום אותה לצידן.

הסכם שיתוף הפעולה האסטרטגי ב-2006 בין הודו לארה"ב בהנהגת הנשיא בוש, המשיך אמנם להיגרר בבתי הפרלמנט של שתי המדינות בשנים שלאחר מכן, אולם הצהרת הכוונות הייתה חשובה – הדמוקרטיה הגדולה בעולם, שהסתייגה מהגוש הדמוקרטי לאורך המלחמה הקרה הראשונה, כורתת ברית אסטרטגית עם המעצמה הדמוקרטית הגדולה ביותר.

בשנים האחרונות, ובעיקר לאחר כניסתו של אובאמה לבית הלבן שלוותה בפגיעה במעמד הודו בוושינגטון, מבינים ההודים כי עליהם לשמור על אפשרויות פתוחות. בסופו של יום, האתגרים הביטחוניים העומדים בפני ההודים – המאבק בטרור הפקיסטני, העימות הקר עם סין על גבולות, משאבים ושליטה בדרום אסיה לצד התלות הכלכלית הגוברת בקשרי המסחר עם המערב לאור תעשיית ההיי-טק המלבלבת בהודו, מבטיחים כי לפי שעה יטו ההודים את הכף לטובת הגוש הדמוקרטי, אם כי אל למנהיגי הגוש הזה להתייחס לתמיכה ההודית כמובנת מאליה.

ברוסיה בונים על קשרי המסחר הענפים בתחומים אזרחיים וצבאיים עם הודו, ומבחינת ההודים, היחסים עם רוסיה יישארו כשוט מעל לראשם מעצמות המערב – כל התקרבות לפקיסטן או ליריבות אחרות של הודו, נענית בעסקה ביטחונית או כלכלית עם רוסיה. הסינים מצידם מאמינים כי ההודים יעדיפו לשמור מרחק מכל השאר ולהתבסס בעצמם מתוך אמונה בכוחם, לנוכח השינוי בזיקה ההודית לאורך השנים. התבדלות כזאת, מאמינים בבייג'ינג, תאט את הצמיחה ההודית ותעניק לסינים עוד כמה שנים של דומיננטיות.

שנת 2025 לערך מסתמנת לקו פרשת מים חשוב – בשנה זו ויתכן ואף קודם לכן, עשויה סין לעקוף את ארה"ב בדירוג הכלכלות הגדולות בעולם. באותה שנה, אלא אם יבטלו הסינים את חוק הילד האחד, תאבד סן לראשונה 10 מיליון בני אדם מכוח העבודה שלה, שמשמעותו הישירה היא אובדן של כ-50 מיליארד דולר תוצר בשנה, הגדלת הנטל של הפנסיונרים על הכלכלה הסינית ונזקים אחרים למרקם החברתי והכלכלי של מדינת הענק.

ההודים לעומתם מציגים חברה צעירה ביותר ובשנת 2025 כבר יהיו למדינה המאוכלסת ביותר, עם שיעור צעירים גבוה. לאור נתונים אלה, עשויה הודו כבר אז להפוך למתחרה על צמרת הכלכלה העולמית, הרבה לפני אמצע המאה, תאריך היעד עליו הצביעו תחזיות קודמות. גם אם שנת 2025 היא יעד מוקדם מדי למהפכה בצמרת הכלכלית העולמית, אין ספק שמשנה לשנה תהפוך הודו למחוזרת ביותר, והצלחתה הכלכלית תתורגם להשפעה גיאו-פוליטית במהרה.


מאמרים נוספים