שנה וחצי אחרי כניסתו לבית הלבן, ובעולם עדיין צופים בהשתאות בתופעה שנקראת דונלד טראמפ. הנשיא האמריקאי ה-45 מתנהל בדיוק כפי שניתן היה לשער: הוא ישיר מאוד, מפשט באופן קיצוני גם את הבעיות המורכבות ביותר ולא מייחס כמעט חשיבות לסדר הישן. עד כמה יצליח בסופו של דבר, ומה ישאיר אחריו בסוף כהונתו?

“מערכת היחסים שלנו עם רוסיה מעולם לא הייתה גרועה יותר, אבל זה השתנה החל מלפני 4 שעות”. המשפט הזה של טראמפ במסיבת העיתונאים לסיכום הפסגה, אופייני לנשיא האמריקאי שדרך קבע מפריז בהצהרותיו. רק מספר שבועות לפני כן, אחרי פסגה היסטורית עם נשיא צפון קוריאה קים, הכריז על מדשאת הבית הלבן ש”פתרנו את בעיית הגרעין של צפון קוריאה”. הגרעין של פיונגיאנג, למי שתהה אם פספס איזה מבזק חדשות, עדיין איתנו.

מפגש הפסגה הזה בין נשיא ארה”ב דונלד טראמפ ונשיא רוסיה ולדימיר פוטין, רגע לאחר סיום המונדיאל, היה אמור להיות רגע שיא מדיני, שבו מסכמים ביניהם מנהיגי שתי המעצמות שורה של החלטות, שאומות לקבוע את עתידה של סוריה. בפועל, הצליח טראמפ בדרכו הייחודית, ליצור סקנדל שהעפיל על הכל.

כשנשיא רוסיה לצדו, הודיע טראמפ כי הוא מקבל את גרסתם של הרוסים כי לא התערבו בבחירות 2016 בארצו, ושולל בתוך כך את  מסקנותיהם של ראשי מערכת המודיעין האמריקאית. טראמפ חזר בו מדבריו מאוחר יותר, אך בינתיים כבר הספיק לחטוף ביקורת חריפה מכל עבר, כולל בכלי תקשורת שמרניים ומבכירים במפלגתו.

בעקבות זאת, ובצעד לא אופייני, טרח טראמפ להבהיר את דבריו מיד עם חזרתו לארה”ב: “אמרתי שאני לא רואה סיבה שרוסיה תהיה מעורבת בדבר כזה. התכוונתי להגיד שאני לא רואה סיבה שרוסיה לא תהיה מעורבת בדבר כזה”. יחי ההבדל הקטן. טראמפ הקריא הצהרה מהכתב בה נאמר כי הוא מקבל את המסקנה של המודיעין האמריקאי אך סייג ואמר “אלו היו יכולים להיות הרוסים אבל אלו היו יכולים להיות גם אנשים אחרים, יש הרבה אנשים שם בחוץ”. המצלמות בחדר שצילמו את הנייר ממנו קרא, התמקדו בחלק העליון של הדף בו הוסיף טראמפ בכתב ידו ובגדול: “לא הייתה קנוניה!”.

הסגנון של טראמפ כבר לא מפתיע אף אחד – בשבוע שלפני הפסגה ביקר בפסגת ברית נאט”ו בבריסל. זה נגמר בהאשמה כי גרמניה היא “שבויה של רוסיה” בשל עסקאות הגז בין שתי המדינות, הצהרה שנסוג ממנה במסיבת העיתונאים עם פוטין. לאחר הביקור שם קפץ לבריטניה, שם תקף את תוכניות הברקזיט של ראש הממשלה מיי ואיים כי אלו יבטלו את האפשרות לעסקת סחר בין המדינות. הוא המשיך והפר את כללי הנימוס הדיפלומטי כשאמר בראיון לפני הפגישה עם מיי ששר החוץ המתפטר ג’ונסון יהיה ראש ממשלה מצוין וקינח בחריגה מכללי הטקס לצד המלכה אליזבת כשהתעקש ללכת לפניה.

מיד לאחר הפסגה, בראיון לפוקס ניוז שיחרר עוד הצהרה שנויה במחלוקת בנוגע לברית נאט”ו – בתשובה לשאלה למה אמריקאים צריכים להתגייס ולהגן על חברה בנאט”ו כמו מונטנגרו, האחרונה שהצטרפה לברית בשנה שעברה, קפץ טראמפ על העגלה ואמר שהוא שואל בדיוק את אותן השאלות והגנה על מונטנגרו “שהם אנשים אגרסיביים מאוד” עשויה להוביל למלחמת העולם השלישית. הסנאט האמריקאי הנוכחי, אגב, אישר את הצטרפותה של מונטנגרו לברית ברוב של 97 תומכים מול 2 מתנגדים בלבד.

מבקריו של טראמפ זורקים לאוויר, מאז בחירתו, שלל השערות שאמורות להסביר את יחסו החם כלפי פוטין – החל מחומרים מביכים שמחזיקים הרוסים על טראמפ ועד האשמות שכי הנשיא האמריקאי הוא לא פחות מבובה שמופעלת מהקרמלין. אך אם מניחים את אלה בצד, ובוחנים את התמונה הרחבה, אפשר למצוא היגיון באופן פעולתו. מאחורי ההתקרבות האמריקאית-רוסית עומד אחד היעדים המרכזיים בדוקטרינת טראמפ, שעוד מתעצבת לנגד עינינו – מאבק בשיטות הלא הוגנות לדעת האמריקאים, שבהן נוקטת סין במסחר שלה עם ארה”ב בפרט, ועם העולם בכלל.

להרוס את הסדר הישן

טראמפ, בראש ובראשונה, מונע מספק דחף, ספק אובססיה, לעשות הפוך ממה שעשה קודמו המושמץ. בכל מקום בו אובמה עשה משהו, טראמפ עושה ההיפך; כמעט כל מדינה שאובמה התקרב אליה זוכה לביקורות והשמצות מטראמפ, כולל בנות הברית הקרובות; למעשה, כמה אירוני, טראמפ מאמץ בדיוק את המדיניות שהוביל קודמו המושמץ בשנותיו הראשונות בבית הלבן – אובמה, שהגיע אחרי 8 שנות בוש הבן, חיפש להתקרב לכל מי שבוש התנכר אליו ולשקם את מעמדה הבינ”ל של ארה”ב. וכפי שכל זכר למדיניות בוש הבן נמחק במהירות עם כניסתו של אובמה, כך קשה להצביע היום על הישגים של אובמה שעדיין מורגשים במדיניות החוץ האמריקאית.

אלא שטראמפ פועל ברמה אחרת מקודמיו, ובאופן שמבטיח כמעט בוודאות שמורשתו לא תיבעט אל דפי ההיסטוריה מיד ביום שאחרי. הוא לא מסתפק בביטול מעשי קודמו, אלא קורא תיגר של ממש על יסודות הסדר העולמי המתקיים מאז סוף מלחמת העולם השנייה.

אחרי המלחמה ההיא התייצבו שתי מעצמות העל ארה”ב וברה”מ בראש שני גושים ומסך הברזל שנפל על אירופה לא הורם במשך כמעט חצי מאה. בשנים אלו, התקבעה התפיסה כי מעצמת העל, שמחפשת לקדם או לשמר את האינטרסים שלה, תישא בעיקר הנטל הדרוש – כך במקרה של ברית נאט”ו שהוקמה כפוליסת ביטוח אמריקאית משותפת למדינות אירופה שחיפשו דרך משותפת, וכך במקומות אחרים בעולם הם נוכחות אמריקאית נועדה להרתיע גורמים אחרים מלשנות את הסטטוס-קוו. ברוח זו נחתמו הסכמי סחר רבים – ארה”ב, הכלכלה הגדולה ביותר בעולם, חתמה הסכמים שהיו לא מאוזנים לטובת הכלכלות האחרות כדי להבטיח את נאמנותן. בהמשך, עשתה זאת מתוך אמונה כי סדר כלכלי ליברלי, סחר חופשי ומארג הסכמים סבוך ייצור שותפות אינטרסים בלתי ניתנת לערעור וקרקע יציבה להתחזקות הדמוקרטיות בעולם.

אלא שבלי משים, העולם השתנה – רוסיה היא לא ברה”מ והיריבה הגדולה החדשה היא סין. דוקטרינת מונרו, שבמשך כמעט 200 שנה הפכה את ארה”ב למעצמה היחידה שפעלה בדרום אמריקה, התפוגגה, עדות למצב החדש בו כל מדינה חופשיה לסגור הסכמים עם כל מעצמה שהיא. ארה”ב נותרה עם בנות ברית שמפגינות מדיניות עצמאית ולא חוששות לבקר את הפטרון האמריקאי ואף לאחד כוחות נגדו. כל זאת, בזמן שהכלכלה האמריקאית ממשיכה להיפגע מהסכמים המוטים נגדה באופן דרמטי, לכאורה, מבלי שנותרה לכך הצדקה.

את הסדר הזה, ובפרט את הממד הכלכלי בו, שואף טראמפ לשנות מן היסוד – לא עוד הסכמי סחר מקפחים, לא עוד סיוע כלכלי חינם למדינות שלא מיישרות קו עם המדיניות האמריקאית. כך, נסוג טראמפ מהסכם הסחר הטרנס-פסיפי (TPP) עוד לפני שנחתם, ודרש מברית נאט”ו ולהבדיל מצפון קוריאה ויפן להשתתף במימון הפעילות הצבאית האמריקאית באזורם.

המאמץ לשנות את המצב הקיים, באופן בלתי נמנע, מייצר מתיחות עם בנות ברית קיימות שלא מקבלות בברכה את שינוי הסטטוס-קוו לרעתן. במקום זאת, מדינות רבות מלינות על עצם השאיפה האמריקאית לשנות הסכמים קיימים. זהו עוד תקדים של טראמפ שלא מתבייש לקרוע הסכמים עליהם חתמו קודמיו: “כל המדינות האלו לא מאמינות שהם הצליחו להרוויח על חשבוננו כל כך הרבה שנים בלי שעשינו כלום,” הצהיר טראמפ.

המתיחות הזו בין ארה”ב לבנות בריתה, הובילה את טראמפ לחפש אוזן קשבת במקום אחר. מי שזיהה את ההזדמנות והרים את הכפפה היה, איך לא, נשיא רוסיה פוטין.

מוסקבה מעולם לא הייתה קרובה יותר?

עוד לפני שנכנס לבית הלבן, עמדה תלויה שאלת יחסיו של טראמפ עם פוטין ורוסיה. השמועות וההאשמות על התערבות רוסית לטובתו הובילו לסנקציות נוספות על רוסיה מצד אובמה, וגם טראמפ עצמו חתם על כמה צעדים כאלו.

אלא שבחודשים האחרונים, ובפרט מאז הבחירות שנערכו במרץ במוסקבה, פועל טראמפ להידוק היחסים. בפסגת G7  האחרונה, על רקע המתיחות הפומבית עם מנהיגי צרפת וקנדה, קרא לצרף בחזרה את רוסיה. לפי מספר דיווחים, טראמפ אף השמיע בפגישות סגורות הצהרות בדבר נכונות אפשרית להכיר בשליטה הרוסית על חצי האי-קרים. הפלישה הרוסית לחצי האי ומלחמת האזרחים באוקראינה עומדים בלב המתיחות בין המערב לרוסיה ומהווים צידוק לסנקציות הכלכליות הכבדות. הכרה אמריקאית אפשרית (שעדיין מוכחשת ורחוקה) עשויה לשנות את המצב מיסודו.

מעבר לסוגיה באוקראינה, לארה”ב ורוסיה עניין במספר נושאים משותפים: סוריה, איראן, צפון קוריאה ושוק האנרגיה העולמי.

את סוריה, פוטין מעוניין לייצב כדי לצמצם את ההשקעה הכלכלית הנרחבת שלו במדינה. סוריה החדשה לא תכלול רבע מהמדינה שבה שולטים כיום הכורדים.  בתקופה הקרובה יישארו במדינה כיסי התנגדות סונים, כגון בצפון מערב המדינה בחסות טורקית, שהמשטר הסורי לא יוכל להעביר לידיו. מבחינת טראמפ ישנם כמה דברים שחשוב לו להסדיר בסוריה. ראשית, הבסתם של אנשי דאע”ש במזרח סוריה, יעד משותף לרוסים ונראה שבקרוב יוגבר הלחץ שם; שנית, האוטונומיה הכורדית הנרחבת שנזהרת מלהיקרא מדינה כדי שלא להעניק לטורקים עילה לפלוש, זוכה להגנה ותמיכה מממשל טראמפ; שלישית, הסדר מול ישראל וירדן בדרום המדינה, כולל סילוקה של איראן מסוריה ככוח צבאי או פוליטי. טראמפ הזכיר באריכות כי דן עם פוטין בסוגית ביטחון ישראל במרחב הסורי ונראה כי שני הצדדים מכירים בקו הישר שעובר בין ביטחון ישראלי ליציבות אזורית, למרות שברור כי האיראנים לא יוותרו בקלות על נוכחות בסוריה. בסך הכל, נראה שבסוגיה הסורית רב המשותף על המפריד בין רוסיה לארה”ב ועסקה היא עניין קרוב מתמיד.

הסוגיה האיראנית סומנה על ידי טראמפ כבעיה הקשה ביותר במזרח התיכון. הוא הוציא את ארה”ב מהסכם הגרעין עם איראן בצעד חסר תקדים, העניק גבוי מלא למהלכים הישראלים נגד האיראנים בסוריה, הגביר את לחץ הסנקציות על המשטר האיראני, וזאת לצד המהלכים של בני הברית של ארה”ב במזרח התיכון ובראשן סעודיה וישראל נגד אינטרסים איראניים. רוסיה, מנגד, היא בת ברית חשובה עבור איראן; היא בעלת מניות עיקרית לצד פוטין לעובדה שאסד בשלטון. היא גם לקוחה של נשק וטכנולוגיה רוסית. הרוסים לא יוותרו על האיראנים, וינסו להמשיך את הקו בו הם נוקטים בשני העשורים האחרונים בו הם מנסים לגבות מחיר מאיראן תמורת התמיכה בה, ומהמערב תמורת לחץ משתנה על איראן.

סוגיית הגרעין הצפון-קוריאני, על אף ההצהרות החגיגיות של טראמפ, עדיין לא מאחורינו. המו”מ בין הצדדים צפוי להמשיך בתקופה הקרובה, וכך גם ההצעות ל”סוכריות” כלכליות לצפון קוריאה תמורת פירוז אפשרי. רוסיה, לה רצועת גבול צרה עם צפון קוריאה, יכולה להציע סוכריה כזו בדמות צינור גז שיזרום לשתי הקוריאות. זאת, לצד השפעה מדינית שיש למוסקבה על פיונגיאנג.

גם בשוק האנרגיה העולמי יש מקום לשיתוף פעולה תקדימי בין שתי המעצמות. פוטין אף נדרש לכך במסיבת העיתונאים האחרונה עם טראמפ: “בתור שתי היצואניות הגדולות, בהחלט יש מקום לשיתוף פעולה ברגולציה בתחום הגז הטבעי והנפט כי שנינו לא רוצים שהמחירים יצנחו”. שיתוף פעולה כזה, אם אכן ייצא לפועל, עשוי להיות המפתח לשינוי יסודי במשק האנרגיה העולמי.

כך, מוצאת עצמה רוסיה בעמדה האסטרטגית הטובה ביותר בה הייתה בשנים האחרונות, כשהיא יכולה לעשות את ההבדל בין הצלחה לכישלון בכמה מהבעיות הגדולות ביותר שטראמפ לקח על עצמו לפתור. הרוסים יידעו בוודאי לגבות מחיר הולם עבור סיוע כזה, ולכל הפחות ידרשו הקלה דרמטית בסנקציות הכלכליות נגד מוסקבה. הקלה כזו תגביר עוד יותר את המתיחות בין ארה”ב לבנות בריתה באירופה.

לצד זאת, בעל עניין נוסף במהלכים האחרונים של טראמפ, ועוד יותר בהתקרבות אפשרית בין ארה”ב לרוסיה: סין.

הפיל שלא בחדר

המאבק עם סין הוא המאבק המורכב ביותר במדינות החוץ של טראמפ, שעומד מאחורי לא מעט מהצעדים שהוא נקט עד היום. המהלך מול צפון קוריאה מתרחש בחצר האחורית הסינית, והם לא מקבלים זאת בשמחה; שותפות הסחר הטרנס-פסיפית נועדה להוות בין היתר משקל-נגד לדומיננטיות הכלכלית הסינית במרחב, רוב הגרעון המסחרי ורבים מההסכמים הלא הוגנים עליהם מדבר טראמפ מקורם במסחר הסיני-אמריקאי.

ב-35 השנים האחרונות, שבהן מתנהל מסחר משמעותי בין ארה”ב וסין, המאזן נוטה תמיד לטובת הסינים. הסינים הטילו מכסי מגן על יבוא סחורות ודאגו לשמור באופן מלאכותי על יואן נמוך, שני אמצעים שמעניקים יתרון לא הוגן ליצוא הסיני ולייצור הסיני בכלל. טענה נוספת שמשמיעים האמריקאים נוגעת לגניבה של קניין רוחני – נזק שמוערך בארה”ב בכ-300 עד 600 מיליארד דולר בשנה. טראמפ סימן את הבעיה הזאת כמרכזית כבר במערכת הבחירות, כשבתוך הבעיה הכלכלית מובלע גם החשש האמריקאי מההתחזקות המדינית והצבאית של הסינים.

בחודשים האחרונים נפתחה “מלחמת סחר” בין ארה”ב לסין, בה האמריקאים מכריזים על הטלת מכסים במיליארדי דולרים על סחורה סינית, והסינים מגיבים בצעדים דומים. רק בשבוע האחרון הצהיר טראמפ כי הוא מוכן להטיל מכסים בגובה של 500 מיליארד דולר (שווה ערך לייבוא הסיני לארה”ב) אם יידרש לכך.

למתיחות הכלכלית מתלוות גם זמירות ביטחוניות וגיאו-אסטרטגיות – מייקל קולינס, ממרכז המשימה של ה-CIA במזרח אסיה, הצהיר כי סין מנהלת נגד ארה”ב “סוג שקט של מלחמה קרה”. סין, כך קולינס,  היא “מדינה שמנצלת את כל דרכי הכוח, החוקיות והבלתי חוקיות, הציבוריות והפרטיות, הכלכליות והצבאיות, כדי להחליש את מעמדה של היריבה שלה מבלי לפתוח בסכסוך. בסופו של יום הם רוצים שכל מדינה בעולם, שתצטרך להחליט מה האינטרסים שלה, תצדד קודם כל בסין ולא בארה”ב”.

לקלחת הזו מצטרפת כאמור הבחישה האמריקאית בחצי-האי הקוריאני וכעת גם התקרבות אפשרית לרוסיה. מדובר במשחק עדין של כל הצדדים – ארה”ב מחפשת לשנות את הסטטוס-קוו הכלכלי לטובתה אך לא מחפשת התנגשות צבאית ישירה או עקיפה עם סין. רוסיה מוכנה לשתף פעולה עם ארה”ב תמורת הטבות כלכליות ו/או התגמשות אמריקאית בנושא האוקראיני, אך לא תקריב את יחסיה הקרובים עם סין. זו האחרונה, בטוחה בעצמה מתמיד, ומבחינתה היא תשאף להמשיך עם התעצמות שקטה ואגרסיביות אזורית מדודה בקצב שלה.

הדבר היחיד שמערער את הסינים הוא כשמישהו אחר כופה עליהם לשנות תוכניות, וזה בדיוק מה שטראמפ עושה כעת עם מלחמת הסחר שלו. סין בוודאי לא תחלק מתנות חינם, אבל מודעת לכך שיציבות השלטון שלה תלויה בשגשוג כלכלי והאטרקטיביות שלה בפני אחרים כאלטרנטיבה לארה”ב בהתנהלות הלא מאיימת שלה. זאת, ביחד עם העובדה שגרעון הסחר בין שתי המעצמות אומנם הגיע למימדים אדירים, מגדיל את הסבירות כי בסופו של דבר תימצא הנוסחה לפשרה בין שתי המעצמות, כזו שגם אם לא תאזן לחלוטין את מאזן הסחר, בוודאי תשפר אותו לטובת ארה”ב בהשוואה למה שהיה לפני שהחלה מלחמת הסחר. הסינים יחפשו אולי לסגור את החשבון במקום אחר, אך בטווח הזמן הקצר טראמפ יקצור את הפירות הכלכליים.

ברית מדוכאים?

הסינים אינם היחידים שמוצאים עצמם במלחמת סחר עם ארה”ב. טראמפ הכריז כי יטיל מכסים גם על אירופה, קנדה ומקסיקו, בדגש על תעשיית הרכב. הנפגעת העיקרית תהיה כמובן גרמניה, שרוב ייצור המכוניות שלה מיועד לייצוא. תעשיית הרכב הגרמנית מהווה כ-15% מהתמ”ג הגרמני ומעסיקה 800 אלף עובדים – פגיעה בייצוא לארה”ב תהיה בעלת השפעה על הכלכלה הגרמנית כולה.

בשל כך מחפשות סין ואירופה קרקע משותפת כדי להשיב מלחמה לאמריקאים. במאי האחרון ביקרה אנגלה מרקל בסין בפעם ה-11 מאז נבחרה לקנצלרית. קצב המפגשים בינה ובין נשיא סין שי ג’ינפינג רק גובר בחודשים האחרונים על רקע מלחמת הסחר, והרצון של שתי המדינות להגביר את שיתוף הפעולה ביניהן כמהלך נגדי ללחץ האמריקאי.

עם זאת, אירופה סובלת לא פחות מארה”ב מהאופן שבו סין משחקת בשדה המסחר. היואן הנמוך, המכסים והגניבה של קניין רוחני פוגעים במשקים האירופאים המתקדמים. ביטוי לכך נתן נשיא צרפת עמנואל מקרון בינואר השנה כשביקר בסין ואמר ש”דרך המשי ההיסטורית לא היתה רק סינית”. בפגישתו עם שי העביר הנשיא הצרפתי את המסר שצרפת מצפה לצעדים סיניים שיעבירו את המשק הסיני לפסים הוגנים יותר במסחר שלו עם אירופה.

מורשת טראמפ

בעוד שנרקמת לה “ברית מדוכאים” בין אירופה לסין מול הלחץ האמריקאי, מבקש טראמפ ליצור בריתות משל עצמו. אחד היתרונות שמעניקה ההתקרבות לרוסיה היא היכולת להשתמש ב”מנוף האנרגטי הרוסי”. ארה”ב ורוסיה הן שתי יצרניות הנפט הגדולות בעולם (הרוסים הם גם יצרני הגז הגדולים בעולם), והן יכולות לשתף פעולה. פוטין, למשל, יכול לסייע ביוזמות כלכליות כמו הנחת צינור גז בצפון קוריאה ובכך לעקוף את סין, שעד היום היתה למשענת הכלכלית היחידה של פיונגיאנג ולכן גם בעלת ההשפעה החיצונית הגדולה ביותר עליה.

הסינים מצדם יכולים לפגוע בחלק מהיוזמות המדיניות שמקדם טראמפ. ראשית, החלשת השפעתן של הסנקציות הכבדות על איראן – סין מביעה נכונות לרכוש חלק נכבד מהנפט האיראני. מבחינת הסינים מדובר בהזדמנות לרכוש נפט זול למשק הרעב שלהם, ועל הדרך ללחוץ על ארה”ב. מקום אחר שבו יכולים הסינים להפריע, כאמור, הוא צפון קוריאה, עליה יש לסינים השפעה רבה.

מלחמת הסחר של טראמפ תוביל בזמן הקרוב לשורה של עימותים כלכליים ומדיניים. בסופם נראים שני תרחישים אפשריים: או שהלחץ האמריקאי ישיג את מבוקשו ומפת הסחר העולמי תתיישר לפי האינטרס האמריקאי, או שיתפתח עימות מתמשך בין ארה”ב לסין ולחלק מבנות בריתה, וטראמפ יאלץ להתפשר. במרובע המעצמות – ארה”ב, סין, רוסיה והאיחוד האירופי – ההנהגה ברוסיה ובסין לא אמורה להשתנות בעתיד הנראה לעין, וגם טראמפ, אם להסתמך על שלושת קודמיו, ימשיך עד 2024.

החוליה החלשה היא האיחוד האירופי, שגם כך מתמודד עם המשבר הקשה בתולדותיו. הציבור האירופי נמשך יותר ויותר לרעיונות שמציג טראמפ והדבר יקבל ביטוי במערכות הבחירות באירופה בשנים הקרובות. אם טראמפ יצליח ליצור, בנוסף לכך, גם ברית עם רוסיה, נראה כי בטווח הארוך תעמוד סין בפני הברירה – לעבור לשחק בכללי משחק הוגנים, או לאבד חלק נכבד משווקי היצוא שלה.