המחאה העממית בטוניסיה שהביאה להדחתו של הנשיא המכהן בן עלי וזכתה לכינוי “מהפכת היסמין”, עוררה גל של תקווה בקרב רבים כי הנה מתקרב תהליך של דמוקרטיזציה במזרח התיכון. מבט מעמיק במתרחש בטוניסיה מצביע על כך שגם שם אין ערובה לדמוקרטיה בסוף התהליך, בעוד ששאר מדינות ערב צפויות להידוק הלפיתה של השלטונות, שיבקשו להימנע מאירועים דומים במדינותיהם.
ההפיכה בטוניסיה, מקובל לומר, החלה כשמוחמד בועזיזי הצית עצמו לאחר שהמשטרה החרימה את דוכן הירקות שלו, באשמה שהוא ללא רישיון, ב-18 בדצמבר. מותו בבית החולים ב-4 בינואר, ליבה את הכעס האזרחי. השימוש באקט התאבדותי נמשך ב-22 בדצמבר, כשרמזי אל עבודי חישמל עצמו למוות כשטיפס על עמוד חשמל, בשל חובות למדינה שלא הצליח לעמוד בהם. יומיים לאחר מכן נורה מפגין למוות בחזה על ידי המשטרה.
בנקודת הזמן הזו, למרות ההתאבדויות של מפגינים וירי המשטרה, נראה היה כי מדובר בתופעה בממדים מוגבלים. המחאה האזרחית הספונטנית החלה ללבוש ממד מאורגן כשארגוני העובדים נטלו את הנהגת ההפגנות ושיגרו אלפי מפגינים לכיכרות, בדרישה לתעסוקה ולהורדת יוקר המחיה.
האופוזיציה הטוניסאית המאורגנת מורכבת משני כוחות עיקריים – הקומוניסטים משמאל, והאסלאמיסטים מימין. עבור מארגני ההפגנות היה חשוב לשדר לעולם מסר כי מי שעומד מאחורי ההפגנות הם האזרחים ולא אף גוף מאורגן, אולם ארגוני העובדים, בעלי האהדה לקומוניסטים, המשיכו בגיוס האנשים להפגנות ובהכרזה על שביתות יזומות של מגזרים שלמים. ארגון אל קעידה פרסם את תמיכתו במפגינים הן בטוניסיה והן באלג’יריה, בה התנהלה מחאה נוספת אם כי בממדים חלשים יותר עד כה, כשהשלטון מצליח לשמור על יציבות.
נשיא טוניסיה, זיין אל עבידין בן עלי מנהיג את המדינה מאז 1987 לאחר שהוא עצמו ביצע הפיכה שקטה נגד קודמו, חביב בורגיבה. עם התגברות האירועים, הבין הנשיא המכהן כי אין מדובר במחאה קצרה. לקראת סוף דצמבר ביצע שינויים בממשלה שלו ופיטר שרים שלדעתו לא מנעו את התפשטות המחאה. הוא אף הבטיח ליצור 300 אלף מקומות עבודה חדשים במדינה, בלי לפרט כיצד.
הצעדים הבאים היו חריפים יותר – שימוש בכוח על ידי המשטרה, סגירת כל האוניברסיטאות ובתי הספר , הכרזה על עוצר, איסור על הפגנות ועוד. אולם איסורים אלה לא מנעו ממנהל באחד מבתי הסוהר לשחרר 1,000 אסירים פוליטיים לחופשי, במה שהצביע על אנרכיה של ממש.
ב-14 בינואר, הבין בן עלי כי לא יוכל להישאר בתפקיד לנוכח המחאה הגואה, והוא רקם תוכנית להימלט לסעודיה, לאחר שבת בריתו הוותיקה צרפת סירבה להעניק לו מקלט. בטוניסיה ניסו להקים ממשלה חליפית, אולם אף אחת מהחלופות לא החזיקה מעמד יותר מיממה.
הטוניסאים הצהירו כי ינסו לארגן בחירות בתוך 60 יום, חרף העובדה כי המחאה ברחוב בטרם נפסקה. המפגינים זעמו כי אנשי מפלגתו של בן עלי מיועדים להיות חלק מהבנייה המחודשת של המערכת הפוליטית במדינה, כאילו לא היו שותפים למעשיו ולשחיתויות שלו. על בן עלי נאמר כי הבריח מיליארדי דולרים מהמדינה, וכי דאג גם לחלק מנאמניו וממשפחתו המורחבת.
השאלה שעלתה בקרב המפגינים היא אילו מפלגות יורשו להשתתף בבחירות הקרובות ועד כמה הן תהיינה דמוקרטיות. כך למשל, האם מפלגת אל-תחריר (“שחרור”) האסלאמיסטית שהוצאה בעבר אל מחוץ לחוק, תורשה לשוב ולהשתתף במשחק הפוליטי. האם המפלגות הסוציאליסטיות והקומוניסטיות שהוצאו אף הן מחוץ לחוק יורשו להעמיד לבחירה את מי שירצו ועוד.
תמונתו של מוחמד בועזיזי, שהצית עצמו במחאה. צילום: יסמין, ויקיפדיה
השפעה סביבתית
תופעת ההצתות העצמיות לא נותרה אקסקלוסיבית לטוניסיה ומקרים דומים נרשמו במצרים, אלג’יריה ומדינות ערביות אחרות. בלוב, טען קדאפי כי בן עלי היה הנשיא הטוב ביותר שהטוניסאים יכלו לאחל לעצמם. מרוקו הביעה סולידריות עם העם בטוניסיה ותקווה להשבת הסדר. שר החוץ הבריטי ויליאם הייג קרא אף הוא להשבת הסדר בזמן שאובאמה הביע תמיכה במפגינים.
ההפגנות באלג’יריה התנהלו במקביל להפגנות בטוניסיה ואף שאבו מהן השראה. גם כאן היה מדובר במחאה ספונטנית נגד יוקר המחיה והאבטלה, גם כאן מדובר במדינה צפון אפריקנית שנהנית מצמיחה כלכלית מהירה בשנים האחרונות וגם כאן זכתה המחאה האלג’יראית לגיבור בדמותו של מוחסיין בוטרפיף שהצית עצמו למוות לאחר שבעיותיו לא טופלו.
באלג’יריה המחאה הייתה יותר ספוראדית מאשר בטוניסיה. בעוד שבטוניסיה במהרה נטלו את ההובלה ארגוני העובדים, באלג’יריה היא נותרה ללא הנהגה. מצב זה בעייתי לנוכח העובדה כי התמיכה באסלאמיסטים באלג’יריה גבוהה משמעותית מאשר בטוניסיה.
המחאה בשתי המדינות הללו היא תוצר של הצמיחה הכלכלית המהירה ולא חרף הצמיחה. באלג’יריה מנוע הצמיחה הוא בעיקר סקטור האנרגיה המשגשג ואילו בטוניסיה ענפים כגון התיירות, הפוספטים והנפט הם שמעניקים למדינות אלה תוצר גבוה יותר – כך צמח התוצר הטוניסאי בימי שלטונו של בן עלי פי 3. בדו”ח הפורום הכלכלי הבינלאומי, המודד את התחרותיות של כלכלות העולם, שהתפרסם ב-2009 הוגדרה כלכלת טוניסיה כתחרותית ביותר באפריקה, ולפני כלכלות אירופיות כאיטליה, פורטוגל ויוון [1].
עם זאת, בשתי המדינות לא פועלת תעשייה משמעותית ועל כן הצעירים המשכילים מתקשים למצוא עבודה. השחיתות השלטונית בשתי המדינות, ונראה כי באלג’יריה מדובר בשחיתות רבה יותר, יצרה מצב שבו הצמיחה לא נגעה למעמד הביניים ולמעמד הפועלים אלא רק למקורבי השלטון, בעוד שמחירי הסחורות המשיכו לעלות בהתאמה לצמיחה כלכלית. עובדה זו הגדילה את הפערים החברתיים ושחקה את מעמד הביניים.
גם בירדן ניסו ארגוני העובדים רבי העוצמה להעתיק את ההצלחה הטוניסאית ולהפגין נגד השלטון. בממלכה ההאשמית ישנה הקפדה לבקר את הממשלה ולא את המלך, ואכן המפגינים “הסתפקו” בקריאה לפיטורי הממשלה. גם בירדן השתדלו האסלאמיסטים לפעול בצנעה יחסית, כדי להעניק את התחושה שמדובר במחאה חברתית ולא בניסיון הפיכה אסלאמי. במצרים הצית עצמו בעל מסעדה בשם עבדו עבדול מונאים גע’פארה ב-18 בינואר, כמו גם עו”ד מקהיר ומובטל מאלכסנדריה שחיקו את מעשהו של גע’פארה [2].
במאוריטניה הצית עצמו מפגין בשם יעקוב אולד דאהוד מחוץ לארמון הנשיאות, בסודן נעצר חסן אל טוראבי בן ה-78, בעבר המנהיג הדתי הבולט ביותר במדינה, לאחר שקרא להפיכה נגד השלטון של עומאר אל באשיר תוך חיקוי הדוגמא הטוניסאית. עוד באותו יום הוא נעצר על ידי השלטונות. גם ברמאללה נעשה ניסיון של מאות מפגינים להביע סולידריות עם העם הטוניסאי. בהנהגת הרשות חששו מכך וערכו באותה כיכר מיועדת הפגנה נגד ישראל ובעד שחרור אסירים [3].
ב-21 בינואר הודיעה הממשלה הטוניסאית החדשה המורכבת מנציגי מספר מפלגות כי בכוונתה לשחרר אסירים פוליטיים אסלאמיסטים [4].
היכן תעצור מפולת הדומינו שהחלה בטוניסיה? איור: קרלוס לאטוף
קשר איראני אפשרי
דובר הפרלמנט האיראני, עלי לאריג’אני, הילל את המפגינים בטוניסיה הנלחמים להשבת זכויותיהם. התגובה האיראנית בלטה על רקע התגובות החוששות ואף ההיסטריות של שאר מדינות האזור. איראן, שחוותה בעצמה ניסיון התקוממות ביוני 2009 אותו דיכאה ביעילות, התייצבה לימין המפגינים ולא בכדי.
שנת 2011 היא השנה שנקבעה על ידי הנשיא אובאמה לצמצום דרמטי של הנוכחות הצבאית האמריקנית בעיראק ובאפגניסטן. למעשה, בשלב מסוים בנשיאותו, עוד סבר אובאמה כי הצבא האמריקני ייסוג לחלוטין ממדינות אלה, למעט כוחות קטנים שיישארו לצורך אימון הכוחות המקומיים, אולם התפרצויות אלימות בשתי הזירות תקשה עליו לממש את תוכניתו והמקורית.
הנסיגה הצפויה החלה ליצור גלי הדף ברחבי המזרח התיכון. כפי שתואר בהרחבה בגיליון אוגוסט 2010 במאמר “האמריקנים הולכים”, הוואקום שמותירים מאחוריהם האמריקנים ייצור כמה שינויים במפה האזורית. בראש ובראשונה, הותרת חלק מהזירה לידי האיראנים תעודד אותם לנסות ולבסס אחיזתם בכל הזירה. בטווח המיידי הכוונה היא לריכוזי השיעים בדרום עיראק ובדרום לבנון שעשויים להשתלט על מדינותיהם, ובטווח הארוך יותר מדובר על מדינות רבות אחרות בהן נעשה ניסיון איראני להתערב – מסיוע לחמאס בעזה, דרך מעורבות במרד החותיים בתימן ועד לנוכחות איראנית בצפון אפריקה – ממצרים וסודן במזרח, ועד למרוקו במערב.
ההתמודדות המערבית מול המגמה הצפויה הזו היא מגוונת. בארה”ב ניטש הוויכוח בין השמרנים והליברלים באשר לצעדים הנכונים לעשות מול איראן. השמרנים מצדדים בתקיפה באיראן ואילו הליברלים חוששים מסיבוב לחימה נוסף במזרח התיכון. היה זה דווקא טוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה בעבר, שאמר בראיון לתקשורת הישראלית כי המערב צריך להתכונן לתקיפה באיראן בקרוב, אמירה שהוסיפה לתפיסה המורכבת בנוגע לאיראן [5]. לעומתו, היה זה ראש המוסד הישראלי, מאיר דגן, רגע לפני פרישתו מהתפקיד, ש”כיוון” את שעון הסכנה הגרעינית מחדש וקיבע אותו על 2015-2014 [6].
פרסומים זרים רבים הצביעו על כך שהמודיעין הישראלי הצליח לשבש את מערכות הכור האיראני ולפגוע במאמץ האיראני להשגת פצצה, באופן שהעניק לתהליכים אחרים דוגמת תמיכה באופוזיציה איראנית או הכנות לתקיפה צבאית, חלון זמן גדול מהצפוי.
בעוד שמדינות האזור מבקשות להתכונן לעלייה בהשפעה איראנית עם היציאה האמריקנית, באו האירועים האחרונים במזרח התיכון, ובראשם החשש מפני הפיכה שיעית בלבנון [7] ומפני הפיכות עממיות במדינות אחרות ושינו את התמונה. האם איראן מעורבת במחאה החברתית הערבית או שמא היא מבקשת רק ליהנות מהשלכות הגל הזה, נדע בהמשך.
מגמה שנייה הצפויה לנוכח יציאת האמריקנים מעיראק, היא ההתחזקות הטורקית כגוש חוסם להתפשטות האיראנית. גם כאן מדובר בעניין מורכב ביותר. הטורקים כבר משכו ידיהם מהנעשה בלבנון וכך נהגו הסעודים, במה שעשוי להעיד על הקרבת לבנון לאיראן. מבחינת הטורקים, הטיפול בבעיה הכורדית בצפון עיראק ושמירה על יציבות בסוריה חשובים להם יותר מאשר השתלשלות העניינים בלבנון, מה גם שהשפעה איראנית על גבול ישראל משרתת את האינטרסים של ממשל ארדואן המבקש ללחוץ על ישראל.
התמונה העולה מהקשר האיראני-טורקי היא מעין חלוקה של שטחי השפעה במזרח התיכון לאחר היציאה האמריקנית בין שתי המעצמות, כשכמה מכנים משותפים – העובדה כי שני העמים אינם ערביים, השנאה לישראל, ההתעצמות בשנים האחרונות של מדינות אלה ומיעוטים כורדיים גדולים ובעייתיים – עומדים בבסיס שיתוף הפעולה.
מבחינת מדינות ערב, ובראש ובראשונה סעודיה המחזקת את יחסיה עם טורקיה, יש לשמור על הסטטוס קוו במזרח התיכון. התחרות על השפעה בין איראן, טורקיה ומדינות ערב במזרח התיכון, תוביל לחיכוכים רבים, שעשויים להיות מתורגמים להפיכות ומלחמות אזרחים.
מגמה שלישית הנובעת מנסיגת האמריקנים נוגעת לרדיקליזם דתי ברחבי המזרח התיכון, חלקו בהשפעת האיראנים וחלקו בהשפעת כוחות סוניים כמו אל קעידה על נספחיו. בירדן קיים חשש אמיתי לשינויי משטר דרמטיים שיעלו את האחים המוסלמים לשלטון וגם במצרים, השרויה החל ב-25 בינואר בכאוס פוליטי שעשוי להסתיים במהפכה, עשויים האחים המוסלמים לנצל את המצב ולשפר עמדות [8].
טוניסיה ביום שאחרי: הצבא טרוד גם במשימות שיטור. צילום: חביב מהאני
ובחזרה לטוניסיה
ממשלת המעבר הטוניסאית בראשות מוחמד גאנושי שמונתה כדי להכין את המדינה לבחירות דמוקרטיות בחצי השנה הקרובה, מתקשה לשלוט במדינה בצורה יעילה מאחר והיא מזוהה עם המשטר הקודם. ארגוני העובדים החליטו לארגן מצעד לעיר הבירה כדי ללחוץ על הממשלה להתפטר, במה שהוכיח כי מי שמנהל את ההצגה הם ארגוני העובדים והמפלגה הקומוניסטית, והמחאה כבר פסקה מלהיות ספונטנית.
ב-23 בינואר נפל דבר נוסף במחאה הטוניסאית – המשטרה, הגוף שנותר נאמן לנשיא גם לאחר הדחתו ואף התעמת עם הצבא, החלה לשנות כיוון ושוטרים הצטרפו למפגינים. השוטרים ביקשו לטעון כי הם לא אשמים במעשי השלטון הקודם. המשטרה בטוניסיה אינה משטרה רגילה המוכרת במדינות המערב, אלא גוף שאליו מסונפים כרבע מיליון בני אדם, פי 8 לערך מאשר בישראל, למרות שחיים בטוניסיה רק 10 מיליון בני אדם. המשטרה גם סייעה לעצור עשרות מבני משפחתו של בן עלי ומהמשטר הקודם לאחר שהבינה כי ההפיכה היא עניין גמור [9].
ככל שעברו הימים, עבר העיסוק התקשורתי להתמקד בזהות המתמודדים בבחירות הקרובות – עזיבת הנשיא אפשרה למונצף מרזוקי, פרופסור לרפואה חילוני שהיה ממנהיגי האופוזיציה לבן עלי ואף גלה בעשור האחרון בצרפת, לשוב לטוניסיה ולהכריז על מועמדותו לנשיא [10]. אדם נוסף שהכריז על מועמדותו הוא תאופיק בן בריק, עיתונאי שנהג לבקר את בן עלי ולתקוף את הצנזורה בארצו, ואף ישב בכלא חצי שנה. בן בריק כבר הכריז באפריל לאחר שיצא מהכלא, כי יתמודד בבחירות 2014, מאחר ולפי החוקה הטוניסאית בן עלי לא יכול היה להתמודד פעם נוספת לתפקיד בשל מגבלות גיל, אולם האירועים זירזו את מועמדותו של בן בריק כמובן.
לנשיאות הטוניסאית ישנם שני מועמדים אחרים – כמאל מורג’אנה, בן ה-63 שר ההגנה בחמש השנים האחרונות, שקודם לכן שירת 30 שנה בנציבות הפליטים של האו”ם. הוא נחשב למועמד מוביל בשל עברו הבינלאומי והקשר שלו לצבא שבאירועים האחרונים נתפס כתומך בהפיכה נגד בן עלי. השני הוא אחמד נאג’יב צ’בי, הוא מהדמויות האופוזיציוניות המוכרות ביותר בטוניסיה, ואף צורף לממשלה יומיים לאחר שבן עלי ברח מהמדינה. הוא עומד בראש המפלגה הדמוקרטית-פרוגרסיבית בטוניסיה, מפלגה שמורשית לפעול בטוניסיה אם כי אין לה נציגים בפרלמנט. מפלגה זו בעלת קשרים לארגוני עובדים במדינה, והיה לה חלק בארגון ההפגנות נגד הנשיא. ייתכן וגם האסלאמיסטים יבקשו להעמיד מועמד מטעמם.
על אף התקוות והתמיכה המערבית הטבעית בעריכת בחירות דמוקרטיות במקום שלא ידע כאלו, העבר הקרוב מלמד כי העתיד לא יהיה ורוד דווקא: בעולם הערבי ישנן רק שתי דוגמאות לבחירות דמוקרטיות וחופשיות: האחת באלג’יריה בתחילת שנות ה-90, הובילה לבחירת מפלגה אסלאמית ולמלחמת אזרחים שבה נהרגו מאות אלפי בני אדם. השנייה, ב-2006 ברשות הפלשתינית, הובילה למלחמת אזרחים בהיקף מוגבל ברצועת עזה שגבתה את חייהם של מאות בני אדם והביאה לגירוש אנשי הפת”ח מהרצועה. גם במצרים, שם נערכו בחירות דמוקרטיות למחצה, לא נרשמו תוצאות מעודדות אלא דווקא התחזקות של האחים המוסלמים, וזו הובילה לשינויים בחוקה כדי למנוע את הישנות המקרה.
החשש מעליית מפלגה דתית בסיוע הבחירות הדמוקרטיות הוא חשש סביר ביותר בטוניסיה, אולם המהפכנים של 2011 מחויבים לבחירות חופשיות ועל כן האפשרות שהאסלאם בפורמט פוליטי-מפלגתי יופיע בבחירות בטוניסיה היא אפשרות ריאלית ביותר.
מועד הבחירות מעורפל לפי שעה. לפי החוקה הטוניסאית, יש להכריז על בחירות בתוך 60 יום מרגע שתפקיד הנשיא הוכר רשמית כפנוי. הכרזה שכזו בוצעה ב-15 בינואר, ולכן 16 בפברואר הוא כרגע התאריך האחרון מבחינה חוקתית, אולם העובדה היא שממשלת המעבר לא התבססה והמהומות נמשכות ברחבי המדינה, עשויה לדחוק את המועד למועד לא ידוע.
גל המחאה בטוניסיה עורר מחאה בקרב עמים במדינות אחרות שנתקפו קנאה לנוכח ההצלחה הטוניסאית להדיח דיקטטור ממקומו. במדינות ערב החשש מפני השליט הוא יומיומי ומוחשי ועל כן המחאה נהדפת בדרך כלל לשוליים או מנותבת נגד ישראל והמערב. הימשכות של מחאה שכזו במדינות ערביות ללא פשיטה אלימה מצד השלטון, עשויה להוביל לנפילת משטר נוספת. המעורבות של איראן ואל קעידה מצד אחד, ושל כוחות רדיקליים חילוניים מהצד השני אינה ברורה דיה, אולם למעורבויות אלה עשויה להיות השפעה דרמטית על השתלשלות האירועים הקרבה.
הניצוץ שהחל בטוניסיה, והצית את ההמונים במצרים, עשוי להמשיך והתפשט לאזורים אחרים בעולם הערבי. למעשה, חלק נכבד מן המשטרים הערביים – בירדן, בלבנון, במאוריטניה ובתימן אם למנות כמה בולטים, נתפסים כחלשים או כלא יציבים לפי שעה, ועל כן הסיכוי לשינוי באחת או יותר ממדינות אלה מתגבר. באלג’יריה, נראה כי השלטון מצליח להתמודד עם המחאה ולשמור אותה ספוראדית, בעוד שבמדינות כגון לוב וסוריה לא נראית מחאה שכזו באופק בשל יד הברזל של ההנהגה.
האירועים הדרמטיים הפוקדים את המזרח התיכון יילמדו עוד בפרספקטיבה של שנים – היציאה האמריקנית מהמזרח התיכון על רקע ירידת עוצמתה של ארה”ב בזירה העולמית והתחזקותן של מדינות אחרות; ירידת כוחן של מדינות ערביות ועליית כוחן של איראן וטורקיה לאחר שמדינות ערב החילוניות נתנו את הטון במזרח התיכון לפחות מאז מהפכת הקצינים במצרים ב-1952; התחזקותם של כמה כוחות פוליטיים ובראשם האסלאם אך גם כוחות רדיקליים וליברליים, כולם נהנים מההתקדמות הטכנולוגית וחדירת האינטרנט והרשתות החברתיות לחברות הערביות; שינויי הדורות בהנהגה הערבית שמעמידים מנהיגים צעירים יחסית לעומת בני “דור הנפילים”, מובילים גם להעזה מצד האזרחים למרוד שהייתה מוחלשת קודם לכן.
כל אלה ועוד מצביעים על כך שהמבנה השלטוני הערבי עומד בפני זעזועים רבים שייפרשו על פני שנים. הצורך בהגנה על היציבות יוביל למרחץ דמים מתמשך, וברוב המדינות ייאלץ השלטון להדק את אחיזתו.
הערות
1. Klaus Schwab, “The Global Competitiveness Report 2009-2010”, World Economic Forum, 2009
2. “3 Egyptians set themselves alight”, Reuters, 21/01/2011
3. “PA bans West Bank Tunisia rally”, Al Jazeera, 21/01/2011
4. “Unrest simmers in Tunisia”, AP, 21/01/2011
5. “טוני בלייר: הגיע הזמן להתכונן לתקוף באירן”, וואלה!, 22/01/2011
6. Dan Williams, “Israel: No Iran bomb before 2015”, Reuters, 07/01/2011
7. עוד על כך במאמר “לייצב את ארץ הארזים” בגיליון זה
8. עוד על הנעשה במצרים במאמר “סוף עידן מובארק” בגיליון זה
9. Hadeel Al-Shalchi, “Tunisian protest tear-gassed, teachers strike”, AP, 24/01/2011
10. “Tunisian PM Mohamed Ghannouchi under pressure to quit”, BBC News, 23/01/2011
