המשט הטורקי שהסתיים בהתנגשות עם לוחמי הקומנדו הימי ובתשעה הרוגים ועשרות פצועים, העלה את חמתם של הטורקים מצד אחד ושל הציבור הישראלי מצד שני. פעולות שננקטו מאז המשט בשתי המדינות, הפכו את היחסים לכמעט וירטואליים. בעוד שישראל עומדת נבוכה אל מול שינוי הקו הדרמטי הטורקי מאז מבצע עופרת יצוקה, מתמודד ארדואן בטורקיה עם איומים פוליטים פנימיים המטילים עננה על המשך שלטונו. בהקשר זה מצטייר המשט כספין ממשלתי טורקי שמטרתו להעניק לארדואן עוצמה פוליטית ותדמית של מגן האינטרסים של העולם המוסלמי.

לארדואן יש רשימה ארוכה של נושאים שבהם עליו לטפל בזירה הפנימית הטורקית. בדומה למדינות אחרות, גם טורקיה נפגעה במשבר הכלכלי, לא מעט בשל קשריה ההדוקים עם הכלכלה האירופית. גולת הכותרת ברשימת הצרות הפנימיות של ארדואן שמורה להתנגשות בין האסלאמיסטים בהנהגתו ובין האליטות החילוניות הישנות.

אין מדובר בעניין פעוט – לפני בחירות 2007, היו כמעט כל מוקדי הכוח בידי האליטות הוותיקות החילוניות. כשלראשונה ביקש ארדואן לקדם מועמד מטעמו לתפקיד נשיא טורקיה, תפקיד בעל סמכויות רבות, בעיקר בכל הנוגע למנגנוני ההגנה על המורשת של אתא-טורק. לאחר בחירות 2007, כשהוברר כי ארדואן נהנה מפופולאריות נרחבת בחברה הטורקית, נאלצו בית המשפט העליון, הצבא, חלק מהתקשורת ומוקדי כוח נוספים בטורקיה, לבלוע את הגלולה המרה ולהביט בעבדאללה גול ממפלגתו של ארדואן זוכה בתפקיד הנחשק.

המאבק על תפקיד הנשיא בטורקיה אינו מהווה סוף פסוק מבחינת ארדואן – בכוונת ראש ממשלת טורקיה לפגוע בסמכויות ובכוח של מוסדות חילוניים נוספים בטורקיה, הצבא ובית המשפט העליון, באופן שיאפשר לארדואן לקדם אג’נדה דתית פאן-אסלאמית בארצו ובמרחב המזרח תיכוני.

בחודש אפריל ביקשה מפלגת הפיתוח והצדק, הנהנית מרוב מוחלט בפרלמנט הטורקי אם כי לא מרוב חוקתי, להוסיף סדרה של תיקונים לחוקה אשר יפחיתו מתפקיד הצבא ובית המשפט העליון בכל הנוגע לשמירה על המשטר. האסלאמיסטים נזקקו ל-367 קולות אך הם הצליחו לגייס רק 336 קולות, מהמפלגה שלהם בלבד. עם זאת, מספר קולות זה הספיק על מנת להעביר את ההכרעה בדבר השינוי מהפרלמנט למשאל עם.

חבילת התיקונים לחוקה המדוברת כוללת 26 תיקונים, ביניהם הרחבת בית המשפט לחוקה מ-11 שופטים ל-19, תיקון שיאפשר לארדואן להכניס אנשים משלו למוסד המשפטי העליון של הרפובליקה הטורקית ובכך להשיג פרשנות אוהדת לפעולותיו נגד הרפובליקה הטורקית כפי שעיצב אותה אתא-טורק. במקביל, תיקון אחר ישנה את שיטת הבחירה של השופטים, צעד שיפגע בסופו של דבר ביכולתן של האליטות הוותיקות להכניס לבית המשפט שופטים משלהן. ארדואן גם הציע תיקון לסעיפים הנוגעים לפסילת מפלגות. בעבר נפסלו מפלגת אסלאמיות בטורקיה, ומפלגתו של ארדואן עמדה בפני איום דומה, אולם לאחר התיקון תיפתח הדרך עבור מפלגת הפיתוח והצדק של ארדואן להציג מצע דתי יותר, ללא חשש מפסילה.

בתחילת מאי חתם הנשיא גול רשמית על הצו המורה על עריכת משאל העם, שנקבע לבסוף ל-12 בספטמבר. סקרים מוקדמים העניקו יתרון של 10% לתומכי ארדואן המצדדים בשינוי החוקתי. ניתן להניח כי ההתלהמות האנטי-ישראלית המנווטת על ידי ארדואן תביא לעלייה בתמיכה ביוזמה בטווח הקצר, אך מוקדם עדיין להעריך כיצד יתפלגו הקולות בספטמבר [1].

אחת הנקודות המעניינות בכל הסיפור, היא שאופי השינויים שמקדם ארדואן מקרב את טורקיה לדרך ליברלית ודמוקרטית יותר מכפי שהיא כיום. האיזון בין הכוח של הרשות המחוקקת והמבצעת ובין הרשות השופטת נוטה בתחומים רבים לטובת הרשות השופטת ומעניק לה עוצמה שאין למקבילותיה בדמוקרטיות אחרות. ארדואן עצמו משתמש בטיעון הזה באומרו כי הוא נחוץ לטורקיה כדי לעמוד בסטנדרטים של האיחוד האירופי, אם ברצונה להצטרף לאיחוד [2].

ארדואן נוטש את הפורום עם פרס – הולך ומקצין. צילום: הפורום הכלכלי בדאבוס

נכנסים לשנת בחירות

הפופולאריות של ארדואן בירידה זה זמן רב. בסקרים שנערכו בחודשים האחרונים איבדה מפלגתו של ארדואן את הבכורה למפלגה הרפובליקנית, הנאמנה למורשתו של אתא טורק. ביולי 2011 אמורות להיערך הבחירות הבאות לפרלמנט הטורקי, אם כי בהחלט ייתכן שמשאל העם יזרז את הבחירות. כך או אחרת, טורקיה נמצאת בפועל בתחילתה של תקופת בחירות שמגיעה לאחר תקופה סוערת בזירה הפנימית – המעצרים בפרשת “ארגנקון”, התארגנות שנחשדה בקשירת קשר להפלת השלטון חוללה סערה בין החילונים לדתיים בטורקיה [3]. בסופה, ביססה מפלגת הפיתוח והצדק את מעמדה ונראה היה כי נסללה הדרך לעריכת רפורמות שיהפכו את טורקיה ממדינה חילונית למדינה פלורליסטית, בדרך להפיכתה למדינה דתית.

דניז בייקל, פרופסור למשפטים שאת עיקר השכלתו רכש באוניבריסטאות אמריקניות, עמד בראש המפלגה הרפובליקנית הנאמנה למורשת אתא-טורק, מ-1992. ב-10 במאי, לאחר שהתפוצצה פרשת מין עסיסית במסגרתה נראה בייקל מקיים יחסי מין עם אחת מחברות המפלגה בסרטון שהופץ באינטרנט, נאלץ להודיע על התפטרותו [4]. מחליפו הוא כמאל קיליצ’דראולו, רואה חשבון בהשכלתו שזוכה לפולולאריות עצומה בקרב מפלגתו ובקרב הציבור הרחב מאחר והוא נחשב לנקי כפיים ולביצועיסט. מוצאו של קיליצ’דראולו יוצא דופן – הוא בן לפלג שיעי-טורקי במדינה הסונית ברובה. ארדואן אגב, הוא גם בן מיעוטים בטורקיה – מוצא משפחתו מגאורגיה.

השינוי בהנהגת המפלגת הרפובליקנית הוא דרמטי וחשוב. בייקל, שכיהן בראשות המפלגה קרוב ל-20 שנה, משתייך לעידן אחר בפוליטיקה הטורקית, והמיאוס ממנו בקרב הציבור מנע ממנו לנצח במערכות הבחירות האחרונות. קיליצ’דראולו לעומתו, נהנה מפופולאריות רבה, הוא צעיר בעשר שנים מבייקל ואינו נחשב לאליטיסט כמו קודמו – קיליצ’דראולו משתייך כאמור לקבוצה אתנית לא טורקית בנוסף להיותו שיעי והוא גדל בכפר פשוט והתחנך בטורקיה, לעומת בייקל בעל החינוך האמריקני.

הצלחתו של ארדואן עד כה התבססה על חיבור להמוני העם שלהם ביקורת רבה על התנהלות האליטות הוותיקות במדינה, והאוזן הקשבת שהעניק להם ארדואן, זיכתה אותו בקולות רבים שהובילו אותו לניצחונות בקלפי. קיליצ’דראולו, שנחשב כאמור גם לנקי כפיים ולביצועיסט, עשוי למשוך רבים ממצביעי מפלגת הפיתוח והצדק האסלאמית למפלגה הרפובליקנית, בעיקר צעירים ומשכילים שנשבו בקסמי המפלגה הדתית על רקע תסכול מהממסד הישן.

השחיקה בכוחה של מפלגת הצדק והחופש של ארדואן שהוזכרה לעיל, רשומה במידה רבה על שמו של קיליצ’דראולו וככל שינקוף הזמן הוא צפוי להתחזק אף יותר. ארדואן, שמודע לאיום הפוליטי עליו ועל מפלגתו, כשטורקיה נכנסת לשנת בחירות, נזקק ליצר ספינים שיציגו אותו כפטריוט המגן על האינטרסים של ארצו.

ספינה או ספין

המשט הטורקי בו השתתפו מאות אנשים מעשרות מדינות, הובל על ידי פוליטיקאים רדיקליים מאירופה ומהמזרח התיכון, כמו גם על ידי אנשים שנחשדו במעורבות בטרור. הוא מומן ונוהל על ידי ארגון טורקי המגדיר עצמו כארגון זכויות אדם, ה-IHH שהוכר בעבר כארגון התומר בטרור [5].

לידתו של המשט ביוזמה טורקית כאמור, הנתמכה על פי עדויות שונות על ידי הממשלה הטורקית עצמה, במטרה מוצהרת לפרוץ את הסגר הימי על עזה. הנחישות של מארגני המשט לפרוץ את הסגר הודגמה הן בסירובו של המשט להיענות להצעה ישראלית להפנות את האוניות לנמל אשדוד לפריקה ובדיקה בטרם יועבר הסיוע ההומניטארי לרצועת עזה והן בההתנגשות האלימה על סיפון האנייה מרמרה, הגדולה מבין האניות שהשתתפו במשט, בין הפעילים השונים ובין חיילי הקומנדו הימי הישראלים, התנגשות שבסופה נותרו תשעה הרוגים מקרב הפעילים, ומספר רב של פצועים, הן לכוחות צה”ל והן למשתתפי המשט.

סרטונים שהופקו טרם המשט ובמהלכו, העידו כי כוונת חלק נכבד ממשתתפי המשט הייתה לנסות ולהגיע לרצועה בכל מחיר, כולל התנגשות חזיתית עם החיילים. אולם בעוד שמוקדם לדעת האם כל יושבי המשט היו מודעים לתוצאה הבלתי נמנעת של התנגשות אלימה – טיעון התומך בכך מצוי בעובדה כי שאר הספינות הסכימו, לאחר עלייה של חיילי צה”ל על סיפונן, להתפנות באופן לא אלים לנמל אשדוד, נראה כי מי שהיה מעורב בהתנגשות האלימה פעל על פי תוכנית שהוכתבה מגבוה.

על הספינה נמצאו סכינים ואלות. סרטונים שהפיץ דובר צה”ל מראים כי נעשה שימוש גם ברימוני הלם ובבקבוקי תבערה, ועל פי עדויות החיילים אף נורתה לעבר אש חיה עוד בטרם נחתו על הספינה. מאוחר יותר, אף נחטפו אקדחים מהחייילים ששימשו לירי כלפי החיילים. לפחות חייל אחד נפצע מהירי הזה.

כטבעה של המדיה המשודרת, האפקט הראשוני של הדיווחים פגע באופן קשה בישראל – דיווחים על הרוגים רבים עקב תקיפה ישראלית על משלחת הומניטארית הכריעה את השלב הראשון בקרב ההסברה. העובדה כי איש בישראל, כך נראה, לא היה מוכן להגיב לאירוע בסדר גודל כזה, הותירה את הדיווחים והתגובות במעמד צד אחד. כששחרר דובר צה”ל את הסרטונים שהראו את קבלת הפנים האלימה לה זכו החיילים, היה זה לאחר שההמונים בטורקיה ובמקומות אחרים באירופה כבר הפגינו ברחובות ומועצת הביטחון כבר החליטה לגנות את ישראל.

את השאלות בנוגע למוכנות הכוח ומידתיות התגובה נשאיר לאחרים. נקודה שאינה שנויה במחלוקת היא נוכחותם הבולטת במשט של קיצוניים שאינם פעילי שלום על פי שום הגדרה. העובדה כי משתתפי המשט פעלו מתוך אג’נדה מסוימת שזכתה לגיבוי הממשלה הטורקית, מספרת לנו סיפור בהקשר רחב יותר.

מנהיג האופוזיציה קיליצ’דראולו – איום פוטנציאלי על ארדואן. צילום: המפלגה הרפובליקנית הטורקית

המזרח התיכון כמנהגו נוהג

סוד גלוי באזורנו הוא שכאשר מדינה, ארגון או אישיות משתלחים בישראל, הם פועלים כך מסיבות פנימיות. ישראל כמדינת היהודים הנתפסת כנטע זר במזרח התיכון המוסלמי, הייתה מאז ומעולם לשק החבטות גם בנושאים שלא נגעו לה ישירות. שיתוף פעולה עם ישראל נחשב לאחד מהפשעים החמורים ביותר, והאשמות בנושא שימשו כעילה להריגתם של רבים. כשמצרים חתמה על הסכם השלום עם ישראל ב-1979, היא סולקה מהליגה הערבית למשך עשור. מאז היא משמשת כמטרה לחצי מבקרי מדינת ישראל, כמי ששומרת על הסכם השלום שריר וקיים.

להבדיל, מדינה, ארגון או פוליטיקאי המצהירים על רצון להתקרב לישראל, באמצעות הבטחה לתהליך שלום או בכל אופן אחר, עושים זאת על פי רוב במטרה לפתור בעיות חיצוניות דוגמת הדיפת לחץ מערבי.

ההתנהגות הטורקית מאז מבצע עופרת יצוקה כבר הבהירה זה מכבר, כי הטורקים אינם מוסיפים לראות בקשר עם ישראל נכס, וכן, שממשלת טורקיה מתמודדת עם בעיות פנים קשות ביותר המובילות את העומד בראשה להשתלח בישראל. מביטול השתתפותה של ישראל בתמרונים משותפים, דרך אמירות חריפות מצדו של ארדואן, עובר בהתקרבות הטורקית למבקשי רעתה של ישראל כגון איראן וכלה בביטול פרויקטים שונים בתחום הביטחון והכלכלה, הבהירו מעשי הטורקים כבר לפני זמן מה כי טורקיה תרה אחר דרך לשנות את תדמיתה כבת ברית קרובה של ישראל. מהלכים אלו לא הבשילו לכדי ניתוק יחסים מלא הגיע בשל שלוש סיבות עיקריות:

הסיבה הראשונה לכך נוגעת לכלל שנזכר לעיל על פיו התרחקות מישראל פוגעת ביחסי המדינה המתרחקת עם המערב. טורקיה, שעדיין חולמת על הצטרפות לאיחוד האירופי, וקשורה עוד יותר מכך קשר הדוק לאמריקנים, אינה יכולה להתרחק יתר על המידה מבלי להסתכן בהצבת דילמת ברירה בפני וושינגטון: אנקרה או ירושלים, דילמה שעשויה להסתיים בטריקת דלת מערבית בפניהם של הטורקים.

הסיבה השניה היא טרייה – ישראל הצטרפה לארגון ה-OECD בו חברה גם טורקיה. על פי כללי הארגון, לא יכולות שתי חברות להחרים אחת את השנייה מבחינה כלכלית או מבחינות אחרות. טורקיה, הרואה חשיבות כיום בהשתייכות לארגון שהיא ממקימיו, צריכה למצוא דרך לעבור גם את המשוכה הזאת.

הסיבה השלישית היא מדיניות ההליכה על הסף הטורקית. הטורקים, כמו גם האיראנים, החיזבאללה, החמאס וסוריה, מנהלים מדיניות של הליכה על סף שפירושה הוא לבצע תוקפנות מבוקרת כלפי ישראל באופן שתפגע בישראל אך לא תוביל למלחמה. כך ניתן היה לראות בחודשים האחרונים את הסורים והלבנונים משתלחים בישראל ומאיימים בגרימת נזק רב לישראל בהינתן מלחמה, אך בנשימה אחת מזכירים כי הם אינם מעוניינים בה [6].

מבחינת הטורקים, ישנם עדיין כמה אינטרסים ביחסים עם ישראל המשרתים את טורקיה, כגון הידע הביטחוני הישראלי ומיזמים כלכליים שונים, כפי שהיו רלוונטיים ערב המשט. הטורקים לא היו מעוניינים במלחמה עם ישראל, אלא בהשגת נקודות בזירה המזרח תיכונית ובזירה הטורקית הפנימית כמי שמגינים על זכויות הפלשתינים ומצליחים להביך את ישראל פעם אחר פעם. ניתוק דרמטי של היחסים בשילוב ההשתלחויות וההתקפות הטורקיות, עשויים לא רק להציב את האזור במרחק נגיעה מהתלקחות, אלא גם לסחוף את ארדואן לקו קיצוני ובלתי מבוקר הרבה יותר ממה שתכנן.

שלוש הסיבות הללו היו תקפות עד למשט. קשה לומר היום האם הכוונה הטורקית בשילוח המשט הייתה לייצר עילה לניתוק היחסים ואולי אף למשבר ביטחוני חמור, או שמא האמינו באנקרה כי ישראל תירתע מהתנגשות עם המשט ובכך ישיגו הטורקים ניצחון קל. תגובתו הזועמת של ארדואן לאירועים אינה יכולה ללמד אף היא באשר למטרותיו, אולם יש להניח כי התגובה הישראלית לאלימות על אניית מרמרה הפתיעה את הטורקים בכל זאת.

טורקיה מעלה את ההימור

בניגוד לניתוחים שהיו מקובלים בימים הראשונים לאחר המשט, שסברו כי טורקיה היא המנצחת בכל מקרה מהאירועים ללא קשר לתוצאה האמיתית, הרי שדווקא התגובה הישראלית העמידה את הטורקים בבעיה – כל עוד הוצג המשט כיוזמה הומניטארית אזרחית, והממשלה הטורקית הקפידה כלפי חוץ שלא להיתפס כמארגנת ומעניקת חסות אלא רק כתומכת, המבוכה אמורה הייתה להיות רק נחלת ישראל.

ההתנפלות הטורקית לאחר ההשתלטות על המשט העידה על מידת המעורבות של ממשלת טורקיה ביוזמה ולא איפשרה לה להתחבא עוד. ארדואן מצא עצמו בדילמה – ניצחון קל כבר לא היה בנמצא, והיה עליו לבחור בין התקפלות לבין העלאת סכום ההימור בתקווה לניצחון גדול יותר בהמשך.

הטורקים אכן החלו בהחרפת המשבר הדיפלומטי ובביטול מיזמים משותפים לשתי המדינות. על אף הלחץ, הסגר הימי נותר על מקומו. יירוטה השקט של ספינת סיוע אירית מספר ימים לאחר מכן רק הדגיש את קיצוניות משתתפי המשט הטורקי [7].

בסערת הרוחות, איימו הטורקים כי ישלחו אניות קרב ללוות את המשטים הבאים ונשמעו אמירות גם על כוונה של ראש הממשלה ארדואן לנסות ולהגיע בעצמו לעזה, אולם המשמעות לכך היא הכרזה באופן ישיר על מלחמה עם ישראל ועל כן הסבירות למהלך כזה נמוכה.

ארדואן אינו ממהר להכריז מלחמה על ישראל. הוא מודע לעומק הקשרים והיחסים בין המערכות הביטחוניות בין שתי המדינות. הוא גם מודע למערכת היחסים הרעועה בינו ובין צבאו שלו, ולמשמעות שעשויה להיות למלחמה עם צבא המשתווה בעוצמתו לצבא הטורקי אם לא מעבר לכך. ברור לטורקים כי הדרדרות למלחמה היא בעלת השלכות קשות על היחסים עם האמריקנים.

מאחר ולארדואן אין שאיפות כרגע להגיע למלחמה עם ישראל, הרי שאיומיו בדבר ליווי צבאי של משט אזרחי לעזה, הם בבחינת איומי סרק התלויים אך ורק בנחישות הישראלית – הפעולה הצבאית הישראלית הוכיחה כי ישראל תסתכן בגינוי כלל-עולמי ובפגיעה ביחסים עם טורקיה ובלבד שלא תאפשר את פריצת הסגר הימי. אי לכך, אין לארדואן כל מרווח פעולה בתנאים כאלה ולכן הוא יזהר מהרפתקאות צבאיות כאלו.

אין זה אומר כמובן שארדואן לא שוקל רעיון שכזה – חבירתו לאיראנים ולסורים, והצהרת מחויבות ביטחונית כלפי שתי המדינות הללו, מיקמה אותו בנקודה שבה הוא עשוי למצוא עצמו מעורב ברמה מסוימת במלחמה עם ישראל בעקבות הדרדרות ביטחונית בזירוה הסורית או האיראנית, אולם ארדואן בוודאי אינו מעוניין להיגרר את תוך תרחיש כזה.

המרמרה לפני העימות – הטורקים מקצינים עמדות בעקבות המשט. צילום: התנועה לשחרור עזה

יחסינו – לאן?

יחסי ישראל וטורקיה מצויים כיום באחת מנקודות השפל ההיסטוריות. אין כמעט מגעים בין גורמים רשמיים בין המדינות, מספר התיירים הישראלים לטורקיה נמוך מתמיד וגם אנשי עסקים או פועלים טורקים אינם מתכוונים להגיע לישראל בזמן הקרוב. הקהילה היהודית בטורקיה חשה עצמה תחת לחץ עצום ומול גילויי אנטישמיות, מנסה לנתב עצמה בין הזהות היהודית לזהות הטורקית. כרגע לא מדובר על עלייה גורפת של יהודים מטורקיה לארץ, אולם זה עשוי להיות תסריט אפשרי בהתאם להשתלשלות העניינים.

מדינת ישראל מצדה, מצויה עדיין במגננה כלפי העמדה הטורקית, ולכן היא מגיבה למהלכים טורקים ולא יוזמת מהלכים משל עצמה. למרות שישנן זירות רבות בהן יכולה ישראל לפגוע ביחסים עם טורקיה – בקידום חוקים להכרה בשואה הארמנית, בהפעלת לחץ על השלטון הטורקי בצפון קפריסין, בסיוע לכורדים העושים בימים אלה הכנות לקראת חידוש הלחימה עם טורקיה לאחר כמה חודשים של שקט יחסי וישנם גם מהלכים העשויים לפגוע בכלכלה הטורקית.

התפיסה השלטת עדיין בישראל היא שטורקיה, בהיותה מדינה מוסלמית חילונית גדולה, בעלת צבא חזק וקשרים בינלאומיים מעולים, הן בקרב העולם המוסלמי, הן בקרב המערב ובמקומות אחרים, היא נכס אסטרטגי עבור ישראל בפרט ולמערב בכלל. פגיעה באינטרסים טורקיים, על פי התפיסה הישראלית, עשויה לסתום את הגולל על הסיכוי להשיב את מערכת היחסים הזו לעידן שלפני ממשל ארדואן.

ייתכן שקיליצ’דראולו השיב מעט צבע ללחיי משרד החוץ בחודש האחרון. הפוליטיקאי הצנום המוכנה בארצו “גנדי כמאל” בשל דמיונו החיצוני למנהיג ההודי הדגול, דומה בעמדותיו בנושאי חוץ לקודמו בייקל. הוא מבקר חריפות את האיחוד האירופי על עמדתו לגבי צירוף טורקיה לאיחוד והוא זועם על הסכמים עליהם חתמה ממשלת ארדואן עם מדינות מסוימות בטענה כי ארדואן “מכר” את טורקיה ולמעשה בגד במדינה. בהתייחס לאירועי המשט, אמר קיליצ’דראולו כי ישראל ביצעה פשע מאחר וההתנגשות אירעה במים בינלאומיים, אולם באותה נשימה גם הביע ביקורת רבה על העמדה של ממשלת טורקיה סביב המשט [8].

בכל הנוגע לזירה הטורקית, השנה הקרובה צפויה להיות שנת משבר ומבחן. ככל שיחריף הלחץ הפנימי על ארדואן, כך יגבר קצב ההשתלחות שלו בישראל. רף הדיבורים כבר נחצה ואנחנו מזה זמן בשלב המעשים – ביטול או דחייה של פרויקטים משותפים עליהם הצהיר ארדואן בימים האחרונים, ומנגד החרם של הציבור הישראלי על טורקיה, מצטרפים לאירועים נוספים המחריפים את היחסים בין המדינות.

הדברים הגיעו לידי כך שבזמן שארגון הכדורגל האירופי התכנס כדי לבחור במדינה שתארח את אליפות אירופה ב-2016, מעמד אליו הגיעו שתי פיינאליסטיות, צרפת וטורקיה, זכתה צרפת ברוב קטן מה שהוביל לסדרת ההאשמות מצד הטורקים כי הנציג הישראלי, יו”ר ההתאחדות לכדורגת אבי לוזון, הוא זה שאחראי להפסד הטורקי…

משאל העם בספטמבר הוא נקודת הזמן החשובה הבאה. הוא יקבע למעשה האם הקמפיין של ארדואן לשינוי הרפובליקה של אתא-טורק לרפובליקה אסלאמית “רגילה” זוכה לתמיכת הציבור הטורקי. במידה ומשאל העם יעבור, יוכל ארדואן לבצע שינויים רבים בזירה הפנימית, אך זה יעניק לו גם עוצמה רבה בזירה האזורית. כישלון של ארדואן במשאל העם, יגרום לסערה פוליטית פנימית רחבה ויאלץ את ארדואן לבחון את פעולותיו מחדש. רבים מהמהלכים של ארדואן נגד ישראל בחודשים הקרובים, חייבים להיות מובנים על רקע משאל העם והבחירות.

ישראל תצטרך לשקול מחדש את עמדתה כלפי אנקרה בהתאם לשינויים בפוליטיקה הטורקית. לטובת ארדואן או לרעתו, למהלכים ישראלים תהיה השלכה חשובה על השתלשלות האירועים הפוליטיים במדינה המוסלמית, ויחסי הגומלין המוזרים הללו, יוסיפו למורכבות היחסים בין שתי המדינות וישפיעו על הזירה כולה.

הערות

1. “Survey: Public support grows for referendum on reform package”, Today’s Zaman, 10/04/2010

2. “Turks Would Vote to Have a New Constitution”, AngusReid Global Monitor, 12/05/2010

3. עוד על הפרשה והשלכותיה, במאמר “ירח הדבש הסתיים”, בגיליון נובמבר 2009 של סיקור ממוקד

4. Alexander Christie-Miller, “Turkish opposition leader Deniz Baykal, 71, resigns over sex tape”, Timesonline, 11/05/2010

5. Richard Spencer, “Gaza flotilla: the Free Gaza Movement and the IHH”, Daily Telegraph, 31/05/2010

6. עוד על מדיניות זו במאמר “טוחנים מים”, בגיליון מאי 2010 של סיקור ממוקד

7. “Israeli Navy seizes aid boat headed for Gaza”, CNN, 05/06/2010

8. “Israel’s attack an unacceptable crime, says CHP leader”,Today’s Zaman, 02/06/2010