עליונות אזורית בשלוש השנים האחרונות, הופכת צפון אפריקה לזירה אסטרטגית במלחמה הקרה השנייה. מרוץ חימוש שנפתח רשמית בין מרוקו לאלג’יריה במרץ 2006, עם ביקורו של נשיא רוסיה דאז פוטין, חזרתה של לוב למשפחת העמים לאחר שנים רבות של אמברגו בינלאומי, חדירתה של איראן לאזור באופן שמאיים על שלמות המשטר המרוקני, פעילות ענפה של תאי אל קעידה נגד המשטרים השונים בצפון אפריקה – כל אלה משכו את המעצמות הגדולות להתערב בחלקה הצפוני של היבשת השחורה.

במרץ 2006, חתמו רוסיה ואלג’יריה על עסקת הנשק הגדולה ביותר בה הייתה מעורבת מוסקבה מאז התפרקה ברה”מ. העסקה נאמדה אז בכ-8 מיליארד דולר, וכללה שמיטת חובות ענק ורכש של מטוסי קרב מתקדמים. אלג’יריה, שבמשך שנים רבות השתוותה למרוקו בגודל המשק שלה, מינפה את רווחיה ממחירי הנפט והגז הטבעי שגאו, לטובת רענון ושדרוג צבאה. כפועל יוצא מעסקת הנשק הפכה אלג’יריה, המהווה את המקור לעשירית מהגז המיובא לאיחוד האירופי, לחברה חשובה בקרטל הגז הטבעי המתהווה של רוסיה.

באפריל 2008, כשנתיים לאחר הביקור באלג’יריה, הגיע פוטין לביקור בלוב, מדינה חשובה מעט פחות במפת ייצור הגז בעולם, אך חשובה יותר בתחום ייצור הנפט. הרוסים ביקשו לקדם הסכם להנחת צינור ימי שיחבר בין לוב לסיציליה. גם כאן השלים פוטין עסקת נשק גדולה, בהיקף של 3 מיליארד דולר.

העסקה עם רוסיה הייתה שיאה של התחמשות מחודשת של לוב, שיצאה רק בסוף 2003 מבידוד מערבי ארוך שנים. בידוד זה הפך את הצבא הלובי מאחד החזקים והגדולים באפריקה ובעולם הערבי, לצבא מחליד שרוב מטוסיו והטנקים שלו אינם שמישים בשדה הקרב. לעסקה עם רוסיה קדמה עסקה לרכישת מטוסי קרב צרפתיים מסוג רפאלה ולהקמת כורים גרעיניים. בכך יישרה לוב קו עם שכנותיה, מרוקו, אלג’יריה וגם מצרים, שצפויות להיכנס כולן לשלבי בנייה מתקדמים של הפקת חשמל גרעיני במהלך העשור הבא.

פוטין עם נשיא אלג’יריה, בוטפליקה – הביקור במרץ 2006 נתן את האות לתחילת המירוץ האזורי. צילום: הקרמלין

צפון אפריקה כזירה

צפון אפריקה מהווה יעד אסטרטגי עבור המעצמות – העסקאות הגדולות לרכישת נשק מכניסות ממון רב לרוסים, לצרפתים ולאמריקנים, אך העניין בזירה רחוק מלהסתכם בכך – האמריקנים מוטרדים מפעילות אל קעידה באזור, רוסיה שמה עין על מאגרי הגז הטבעי בעיקר באלג’יריה והאירופים מבקשים לשמר את מעמד המדינות באזור על מנת לבסס חיץ אקטיבי בין פליטים מהיבשת השחורה לבין האיחוד האירופי.

יוזמתו של נשיא צרפת סרקוזי להקמת איחוד ים-תיכוני, יוזמה אליה הצטרפו שאר מדינות היבשת, מכוונת בין היתר לגייס את מדינות צפון אפריקה כדי שיחסמו את המעבר של מהגרים אפריקנים לאירופה. צפון אפריקה עצמה מהווה מקור להגירה לאירופה, ואת הבעיה הזאת מקווים האירופים לפתור באמצעות ההסכמים הכלכליים שיובילו להעלאת רמת החיים במדינות האזור, ובכך יפחיתו מגלי ההגירה.

דרומית לרצועת המדינות הזאת, בסודן, צ’אד, מאוריטניה ובמקומות אחרים, מתפשטת ההשפעה הסינית. החשש המערבי ובמידה מסוימת גם החשש הרוסי מפני התפשטות של הענק האסיאתי לכיוון צפון, מאלצת את המעצמות השונות להשקיע משאבים רבים יותר באזור.

המאבק הבין-מעצמתי הזה, מתנקז לא מעט לסכסוך המרוקני-אלג’יראי, ששורשיו נטועים עמוק בעידן הקולוניאלי של האזור, ובפרט בימי הדה-קולוניאליזם. מרוקו השתחררה ראשונה מהשלטון הצרפתי ב-1956, לאחר מאבק קצר יחסית על העצמאות. שכנתה אלג’יריה לעומת זאת, נאלצה להילחם במשך שמונה שנים עקובות מדם עם השלטון הצרפתי, בטרם זכתה לעצמאות המיוחלת, ב-1962.

באותו הזמן, התפתחו במרוקו שאיפות אירידנטיות – היסטורית, בטרם הגעת הצרפתים לאזור, אחזה הסולטנות המרוקנית בשטחים נרחבים יותר ממרוקו המודרנית. על פי גרסאות שונות, מדובר באזורים המשתייכים כיום למאוריטניה, אלג’יריה, אזור סהרה המערבית ושתי המובלעות הספרדיות מֶלייה וסאוּטה, הממשיכות להתקיים בחוף המרוקני עד היום.

באוקטובר 1963, פרצה מלחמה בין שתי המדינות, שנמשכה שלושה שבועות. למרות עדיפות צבאית של הכוחות המרוקנים על פני הצבא האלג’יראי שהתבסס על ותיקי מלחמת הגרילה בצרפתים, לא הצליחה מרוקו לספח לעצמה שטחים, באזור שנחשב לעשיר במינרלים. מאז המלחמה, פחתה המתיחות בין הצדדים אך לא פסקה לחלוטין. כתריסר שנים לאחר מכן, עת ויתרה ספרד על אחיזתה בשטחי סהרה הספרדית המכונה כיום סהרה המערבית, פלשו צבאות מרוקו ומאוריטניה למושבה הספרדית לשעבר, בהציגן כל אחת דרישות טריטוריאליות. בתחילה השתלטה מרוקו על כשני שלישים מהשטח ומאוריטניה על שליש נוסף, אולם מאבק מוצלח של הפוליסאריו בכוחות מאוריטניה, הוביל שלוש שנים לאחר מכן לנסיגה מאוריטנית. מרוקו השתלטה על סהרה המערבית, ומסרבת מאז לסגת משם.

כוח הגרילה של העם הסהראווי, הפוליסאריו, הנחשב לארגון טרור בעיני המרוקנים, ניהל מאבק אלים נגד רבאט עד שנת 1990. המלחמה דעכה בסוף שנות ה-80 לאחר שהוקמה חומת הפרדה בסהרה המערבית, במטרה לחצוץ בין הצדדים. לסהראווים 16 שגרירויות שונות ברחבי העולם וכן מספר נציגויות נוספות. הבולטות שבהן מצויות באלג’יריה, לוב, איראן, קובה, ונצואלה, זימבבוואה, אנגולה וניגריה. האלג’יראים נחשבים לתומכים המובהקים של הסהראווים, ובשטחם בסיסים חשובים של הפוליסאריו, כמו גם ארבע מחנות פליטים בהם חיים 100,000-150,000 פליטים סהראווים.

מרוקו עצמה משלמת מחיר דיפלומטי לא פשוט על אחיזתה בסהרה המערבית – היא המדינה היחידה מבין מדינות אפריקה שאינה חברה באיחוד האפריקני מאז הקמתו, מאחר וסהרה המערבית זכתה במעמד של חברה בארגון.

נשים סהראוויות מפגינות נגד חומת ההפרדה בסהרה. צילום: ממשלת סהרה המערבית

מירוץ החימוש

תהליך השדרוג של הצבא האלג’יראי שהחל כאמור ב-2006 לא נפסק מאז – 29 מטוסי המיג-29 שנרכשו באותה עסקה, הוחזרו לרוסים לאחר שהאלג’יראים טענו כי הם מאיכות ירודה. הרוסים אמורים להחליף את המטוסים הללו ב-16 מטוסי סוחוי-30 שיצטרפו ל-28 מטוסים מדגם זה שנרכשו בעבר. כמו כן, הוצע לאלג’יראים לרכוש מטוסי מיג 35 מתקדמים.

חיל השריון האלג’יראי עומד להפוך לחיל המודרני ביותר באפריקה לצדו של חיל השריון המצרי – ב-2006, רכשה אלג’יריה מרוסיה 360 טנקי T-90, הדגם המתקדם ביותר שיש לרוסים כיום, וכן 42 טנקים מדגם T-80 שקדם לו. בנוסף, נחתמה עסקה לשדרוג 500 טנקי ה-T-72 שברשות האלג’יראים, כולל הטמעת מערכות הקיימות כיום רק ב-T-90. כ-400 טנקים סובייטים מיושנים שברשות האלג’יראים יוסבו ככל הנראה לנגמ”שים, מערך שישודרג אף הוא על ידי התעשייה הרוסית. להשלמת הצטיידות צבא היבשה, יקלוט מערך הנ”ט האלג’יראי טילי קורנט דוגמת אלו שהיו בשימוש החיזבאללה במלחמת לבנון השנייה.

האלג’יראים אף רכשו כמאה מסוקים מסוגים שונים מאיטליה, וביחד עם עסקאות נוספות, נראה כי גם מערך המסוקים שלהם עבר מודרניזציה של ממש. כשתסיים אלג’יריה את קליטת המערכות החדשות, היא תהפוך למעצמה הצבאית השנייה בחוזקה באפריקה לאחר מצרים [1].

בספטמבר, השמיד הצבא האלג’יראי למעלה מ-415,000 מוקשים, ירושה משנות השלטון הצרפתי. הצרפתים פיזרו במהלך שלטונם כ-11 מיליון מוקשים לאורך הגבול עם מרוקו במערב ולוב במזרח, כדי למנוע סיוע חיצוני למאמצי ה-FLN – חזית השחרור הלאומית של אלג’יריה. לאחר שיצאו הצרפתים, נותרו המוקשים, והאלג’יראים ביקשו לפרק אותם. מאז 1962, פירקו האלג’יראים 8 מיליון מוקשים, חלק גדול מהם בשנתיים האחרונות, מאז שצרפת העבירה לאלג’יריה מפות עם המיקום המדויק של המוקשים [2].

העובדה כי האלג’יראים מבקשים להסיר את המוקשים מהגבולות שלהם, תמוהה לכאורה לנוכח העובדה כי יש בידיהם את המפות המקוריות של פריסת המוקשים אשר הוכחו כמדויקות, ומוקשים אלה יכולים לשמש כקו הגנה מול היריב המרוקני. לפיכך, תוהים בחשש שכנותיה של אלג’יריה – האם היא מתכננת בעתיד לפלוש לשטח מרוקו, ובהסירה את המוקשים, מכינה לעצמה נתיב נוח לפלישה? האם מבקשים האלג’יראים להרחיב את הגבולות שלהם בעתיד?

נוכח ההתעצמות האלג’יראית, לא יכולים במרוקו לשבת בחיבוק ידיים – בספטמבר אישר הממשל האמריקני, שכבר מכר 24 מטוסי F-16 חדישים למרוקו בעסקה של 2.5 מיליארד דולר, מכירה של חימוש מיוחד למטוסים בהיקף של כמה מאות מיליוני דולרים. הממשל האמריקני אף אישר את שדרוג מערך הנ”מ המרוקני, ומרוקו תרכוש טילים ותותחי נ”מ חדישים מארה”ב [3].

ב-2008, הסתכמו רכישות הנשק של מרוקו ב-5.4 מיליארד דולר – הקניינית השלישית בקרב המדינות המתפתחות, אחרי סעודיה ואיחוד האמירויות. השריון המרוקני מורכב כיום מכ-450 טנקים מיושנים יחסית, מדגמי T-72 ו-M-60 אמריקנים, שבישראל מוכרים כטנקי המג”ח השונים, והיא מצויה בנחיתות דרמטית מול הצבא האלג’יראי.

גם לוב, שכנתה ממזרח של אלג’יריה, אינה יכולה להרשות לעצמה להישאר מאחור – המדינה שהשתחררה מאמברגו מערבי רק בסוף 2003, נהנתה מאז מהגאות במחירי הנפט והגז הטבעי. עם ההתבססות הכלכלית והסרת האמברגו, נפתחו השווקים בפני קדאפי, שהחליט לשקם את צבאו המיושן – הוא הצליח לקבל הסכמה רוסית למחיקת חוב בסך 4.5 מיליארד דולר, במסגרת עסקה חדשה לרכישת 20 מטוסי קרב מתקדמים מדגמי הסוחוי 30 וסוחוי 35. הדגם האחרון החל להיקלט בחיל האוויר הרוסי רק ב-2008, כך שנראה שיחלפו עוד לא מעט שנים בטרם יסופק המטוס הראשון לצפון אפריקה. עד אז, תיאלץ לוב להסתדר עם מטוסים ישנים דוגמת המיג 23 ודומיו.

לצד המטוסים הרוסיים החדישים, נמצאת לוב על סף סיכום עם צרפת לרכישת 14 מטוסי רפאלה, הדגם החדש ביותר שיש לתעשייה הצרפתית להציע. מטוסים אלו יחליפו את המיראז’ים הישנים של טריפולי. העסקה עם צרפת, שתכלול ככל הנראה גם רכישת מסוקי קרב ותובלה, תסתכם בכ-6 מיליארד דולר. קדאפי פועל גם לשדרג את חיל השריון שלו על בסיס טנקים רוסיים. כיום נמצאים בידי הלובים כ-2,000 טנקים, רובם מדגמי T-55 ו-T-62, שכשירותם מוטלת בספק.

פוטין עם קדאפי – סגרו על עסקת נשק ומחיקת חובות. צילום: הקרמלין

גישה מרוקנית פרו-מערבית

ב-30 ביולי, בנאום שנשא לציון עשור לעלייתו לכס המלוכה, קרא המלך מוחמד ה-6 לשכנתו אלג’יריה לפתוח את הגבול ביניהן הסגור מזה 15 שנה. בשנת 1994, סגרה אלג’יריה את הגבול עם מרוקו, לאחר שמרוקו טענה כי אלג’יריה עומדת מאחורי פיגועים שהתרחשו בשטחה. בפברואר 2009, על רקע מבצע עופרת יצוקה, נפתח הגבול באופן חד-פעמי כדי לאפשר מעבר של סיוע לרצועת עזה. על אף שהסיבה הייתה לאפשר מעבר של שיירה הומניטארית, נראה כי שלטונות מרוקו, החוששים מההתעצמות האלג’יראית, חיפשו אחר דרכים ליישב את הסכסוך בין המדינות.

בנאומו הוסיף המלך כי על אלג’יריה לכבד את העובדה כי מרוקו מוכנה להציע לתושבי סהרה המערבית אוטונומיה, מאחר ומדובר בהצעה בעלת סיכוי להביא לסיום הסכסוך. עם זאת, הסהראווים אינם מוכנים לקבל את ההצעה המרוקנית ודורשים לקיים משאל-עם על עתיד החבל, בו עצמאות מלאה ממרוקו תהיה אחת האפשרויות. מרוקו, שיישבה עשרות אלפי מרוקנים בחבל, אינה מתכוון להסתכן בתמיכה של רוב התושבים בעצמאות, והיא מוסיפה להתעקש על זכויותיה ההיסטוריות על האזור, שהופרד ממנה במסגרת המשחק בין המעצמות הקולוניאליות [4].

הלחץ הבינלאומי בסוגיית סהרה המערבית, המאבק בטרור של אל-קעידה שהיכה במדינה בעבר והחשש מפני השכנה החזקה ממזרח, נותן את אותותיו על המשטר המלוכני במרוקו. המלך מוחמד ה-6 שהוכתר בשנת 1999 לאחר מותו של אביו חסן ה-2, ביקש בהתחלה לאמץ רפורמות ליברליות במדינה, וזכה לתשואות בקהילה הבינלאומית. פיגוע טרור במאי 2003, שגבה 45 הרוגים ואשר כוון בין היתר גם למטרות יהודיות, הוביל את המלך לאמץ חוקים למלחמה בטרור, אשר שימשו את זרועות הביטחון לפעולות גם נגד מתנגדי המשטר.

מרוקו מפגינה בשנים האחרונות מדיניות פרגמאטית, המנסה לנטרל מוקדי מתח נגד השלטון. מדיניות זו מביאה עימה חיבוק מערבי ולפרקים ביקורת. בתחילת 2004, הדהימה מרוקו את העולם כשהקימה ועדה לחקר פשעים שביצע המשטר נגד אזרחים מרוקנים בין השנים 1956-1999, בהן שלטו אביו וסבו של המלך הנוכחי. הוועדה פעלה במשך שנתיים, אולם למרות שורה של מסקנות, לא בוצעו שינויים דרמטיים, לא נענשו אנשי מפתח וכיו”ב. למעשה, נראה כי עיקר תפקידה של הוועדה היה לאפשר לנפגעי הממשלים הקודמים לפרוק את כעסיהם בצורה חוקית ומסודרת.

בספטמבר 2007, התקיימו בחירות לפרלמנט המרוקני, ובו הצליחה מפלגת הפיתוח והצדק האסלאמית (אין קשר ישיר למפלגה הטורקית הנושאת את אותו השם, א.ל. וי.ב.) להפוך לשנייה בגודלה. ישנן הערכות במרוקו שאלמלא מעורבות ממשלתית בבחירות, הייתה מצליחה להפוך למפלגה הגדולה ביותר. המפלגה האסלאמית נחשבת למתונה יחסית למפלגות אסלאמיות אחרות בפוליטיקה הערבית, והיא נזהרת שלא לבקר את בית המלוכה באופן ישיר, אלא להפנות את הביקורת למגמת ההתמערבות של החברה המרוקנית, הנוגדת את רוח האסלאם. למרות זאת, כל התחזקות פנימית של כוחות אסלאמיים, מדאיגה את בית המלוכה, שם זוכרים היטב את השלכות מלחמת האזרחים העקובה מדם שהתחוללה באלג’יריה השכנה.

בתקופה האחרונה מפעילה מרוקו יד קשה במיוחד על התקשורת, הן המקומית והן הזרה. במהלכים רווי אירוניה, פועלים השלטונות להשתיק אמצעי תקשורת כביכול בשם חופש הביטוי ושורה ארוכה של תקריות עם עיתונים בעלי תפוצה עולמית הסתיימו בהחרמה או איסור הפצה. באוגוסט, פרסם הלה-מונד הצרפתי סקר, שביקש לבחון את ביצועיו של מלך מרוקו. על אף שלא ביקר את המלך בכל התחומים, עצם הצגתו נתפסה כפוגעת ברשות הלאומיים במרוקו ועיתונים מקומיים שציטטו את הסקר נסגרו. באוקטובר האחרון שוב הסתבכו בלה-מונד עם השלטונות, כשפרסמו קריקטורות על משפחת המלוכה המרוקנית. הגיליונות הוחרמו ועורכי העיתון המקומי “אכּבר אל-יוּם”, שהיווה ככל הנראה את המקור לקריקטורות, ממתינים למשפטם.

ביולי האחרון הצטרף השבועון הצרפתי “הקוּרייר” לרשימה השחורה של שלטונות מרוקו, לאחר שפרסם כתבה המציגה את המלך כפוגע בזכויות אדם. עורך של שבועון מקומי במרוקו, אשר פרסם מאמר באמצע אוקטובר שנגע לבריאותו של המלך, כבר הספיק להישפט ולהישלח לכלא לשנה. עיתון אחר, שהביע ספקות כלפי דו”ח של צוות חשיבה אירופי משנת 2005 אשר הציג רפורמות בתחום זכויות האדם במרוקו, חויב לשלם רבע מיליון אירו כפיצוי עבור צוות החשיבה. העיתון ערער לבית המשפט העליון המרוקני, וערעורו נדחה.

המגמה במרוקו ברורה – בסוף יולי פרסם הארגון הבינלאומי “עיתונאים ללא גבולות” העוקב אחר חופש העיתונות בעולם, דו”ח הטוען כי למרות רפורמות שבוצעו בשלושת שנותיו הראשונות בתפקיד המלך, ניכר סחף אנטי-תקשורתי מצידו מאז 2002.

אחת מהקריקטורות שהכעיסו את המרוקנים והביאו להחרמה של אמצעי תקשורת

מרוקו והשואה

מלך מרוקו מוחמד ה-6, מוביל קו נדיר ושונה ברחבי העולם הערבי ואף המוסלמי – הוא הגדיר בעבר את שואת היהודים כאחד האירועים הטראגיים בהיסטוריה והוא תומך בהפצת העמדה הזאת ברחבי העולם המוסלמי. מרוקו הייתה אחת המדינות הבודדות בעולם הערבי שקיימה יחסים רשמיים עם ישראל, אם כי היא ניתקה אותם במהלך האינתיפאדה השנייה.

גם אביו של המלך הנוכחי, חסן ה-2, ביקש ליצור קשרים טובים עם המדינה היהודית, והיה לאחד המתווכים החשובים בין ישראל ומצרים ב-1977, בתהליך שהוביל לבסוף לשלום בין המדינות. סבו של המלך הנוכחי, מוחמד ה-5, נחשב עד היום לאהוב ביותר בעיני יהודי מרוקו. בזמן מלחמת העולם השנייה, עת נשלטה מרוקו על ידי שלטון וישי הצרפתי הפרו-נאצי, הגן מלך מרוקו על היהודים במדינה, בצעד שהוביל לפני כמה שנים לקריאה מצדם של בכירים מקרב יהודי מרוקו להכיר בו כחסיד אומות העולם.

מרוקו היא גם המדינה הערבית היחידה שעדיין פועלת בה קהילה יהודית של ממש בת כ-3,000 חברים, הגם שזו מהווה פחות מאחוז אחד מהקהילה הגדולה שהתקיימה עד לעצמאות מרוקו ב-1956. בקרבת ארמון המלוכה פועלים עד היום יועצים יהודיים רבי-השפעה, כגון סרג’ ברדוגו שכיהן כשר התיירות בשנות ה-80, רוברט אסרף ואנדרי אזולאי שייעצו גם לחסן ה-2. אזולאי חבר במועצה נבחרת של 6 אנשים, העוסקת בענייני הניהול השוטף של הממלכה.

מעניין לציין, כי הנאום שנשא מלך מרוקו במרץ השנה בפריז, בו הכיר בזכר השואה, אירע זמן קצר לאחר שמרוקו ניתקה את יחסיה עם איראן ב-9 במרץ 2009. הסיבה שניתנה לניתוק היחסים דאז, הייתה הפעילות המוגברת של האיראנים להפצת הדת השיעית במרוקו, פעילות המנוגדת לחוק המרוקני ומתוייגת כחתרנית [5].

השיוך הגושי בזירה

קרבתה של מרוקו למערב, ובמידה רבה גם לישראל, הופכת אותה למטרה לארגוני הטרור השונים – הן אל-קעידה והן ארגונים שיעים בתמיכה איראנית, מעמידים את השלטון המרוקני בפני אתגרים שונים ולא פוסקים מלנסות ולפגוע במוסדות השלטון. לעומתה, בחרו אלג’יריה ולוב לתמוך בקו של הגוש הריכוזי בהנהגת הרוסים, אך מבלי לפגוע בקשרים העסקיים עם המערב. קדאפי, המסוכסך עם רוב מנהיגי העולם הערבי ובעיקר עם המלך הסעודי, מוצא בהתחזקות האיראנית ובפרט במתיחות בין טהרן לקהיר וריאד יתרון, בבחינת אויבו של אויבך הוא ידידך. כך, הפכה איראן לחברה קרובה ורצויה בלוב [6]. קדאפי גם שידך עצמו, באופן טבעי כמעט, לבת ברית אחרת של איראן – ונצואלה בהנהגת הוגו צ’אבז.

מאוריטניה, המדינה שלחמה בעצמה בפוליסאריו בשנות ה-70 אך נאלצה לפרוש מהמלחמה לאחר שזו ריסקה את המשק שלה, ידעה תהפוכות רבות בזירה הפנימית וביחסיה עם מרוקו. לאחר הפרישה מהמלחמה, ניסו המרוקנים לבצע הפיכה צבאית במאוריטניה, פעולה שהובילה לניתוק היחסים בין המדינות. ב-1984 עלה לשלטון הרמטכ”ל המאוריטני טאיה, אשר הנהיג את המדינה במשך 21 שנה. שלטונו היה דיקטטורי, והזיקה שלו הייתה מערבית – מאוריטניה בהנהגתו חידשה את היחסים עם מרוקו, טוותה מערכת יחסים קרובה עם ארה”ב במלחמה בטרור וב-1998 אף כוננה יחסים עם ישראל – המדינה הערבית השלישית שעשתה זאת בסך הכל. טאיה הופל מהשלטון בהפיכה ב-2005.

מאז, סובלת מאוריטניה מחוסר יציבות פוליטי – בבחירות שנערכו ב-2007 ניצח מוחמד שייח’ עבדאלאיי, אך הוא הודח כעבור שנה בלבד. על אף חוסר היציבות, הדחתו של טאיה בישרה על תפנית ביחסי החוץ של המדינה – היחסים עם האמריקנים והמרוקנים התערערו והיחסים עם ישראל נותקו בעקבות מבצע עופרת יצוקה. מנגד, זכתה סין לחדור למשק הנפט הבתולי של המדינה באמצעות מספר רב של זיכיונות חיפוש.

בעוד שההפיכה ב-2005 שהובילה לבחירות דמוקרטיות ראשונות בתולדות המדינה זכתה לתשואות בסופו של דבר בקרב הקהילה הבינלאומית, את ההפיכה ב-2008 גינה העולם כולו למעט מדינה אחת – מרוקו. התקשורת ברבאט הריעה למנהיג ההפיכה גנרל מוחמד עבד אל-עזיז וכינתה אותו “פטריוט”. עבד אל-עזיז, שחינוכו הצבאי היה במרוקו ונחשב לבעל קשרים אישיים עם מלך מרוקו, היה ממנהיגי ההפיכה ב-2005 ובהיותו האיש החזק במאוריטניה, החליט להשתלט על השלטון.

בבחירות ביולי 2009, ניצח עבד אל-עזיז בהפרש גדול. בטקס ההכתרה שלו לנשיא, נכח ראש ממשלת מרוקו, לצד מנהיגי סנגל, מאלי ומדינות נוספות מהאזור. נראה כי בשלוש השנים שלאחר הפיכת 2005, חששו במרוקו מחיבור בין אלג’יריה למאוריטניה אשר יאפשר פתיחת חזית נוספת מול מרוקו במידה ותפרוץ מלחמה באזור. בהקשר זה מתקיימות הערכות כי למרוקו הייתה מעורבות בהפיכה של 2008, אשר העלתה מנהיג בעל יחסים קרובים איתה. עם זאת, מאוריטניה, על אף יחסי הקירבה עם מרוקו, שומרת עדיין על יחסים תקינים עם אלג’יריה. יחסיה עם סין, כך נראה, טובים יותר מאשר יחסיה עם האמריקנים.

המגמה האלג’יראית היא להפוך להיות המעצמה הצבאית, הכלכלית והפוליטית החשובה ביותר בצפון אפריקה, לצד המצרים. הקשר האסטרטגי לרוסים מאפשר לאלג’יראים כבר היום להפעיל לחץ כלכלי על אירופה אם ירצו. העובדה כי הרוסים והאלג’יראים ובני ברית נוספים מספקים כמחצית מתצרוכת הגז האירופית, מעמידה את אירופה בעמדת נחיתות לא רק מול הרוסים ממזרח, אלא גם מול האלג’יראים מדרום.

ההכרה בעליונות הצבאית האלג’יראית, עשויה לספק לה הישגים מול המרוקנים, כגון שרטוט מחודש של הגבול בין המדינות שיכלול סיפוח של שטח לאלג’יראים, מציאת פתרון מדיני לסהרה המערבית שבבסיסו קריעת האזור ממרוקו והישגים בתחומים אחרים. החל מ-2010 כשהעליונות הזו תגיע לידי הבשלה, צפוי כי יופעל לחץ מצד האלג’יראים על המרוקנים בנושאים השונים, ואילו מרוקו מצדה תחפש אחר דרכים לרכך את הלחץ. במידה ואלג’יריה תבחר במדיניות של הליכה על הסף, קרי איום במלחמה כדי להגיע להישגים מול מרוקו, עשויה הזירה הצפון-אפריקנית להתלקח במהירות, במאבק בו יהיו מעורבות המעצמות הגדולות, חלק ממדינות המאגרב וכן מדינות שמדרום לסהרה.

מאוריטניה החלשה וחסרת היציבות עשויה ליפול קורבן להפיכה נוספת, הפעם של גורמי טרור עולמיים. מרוקו, המוצאת עצמה נלחצת אל הקיר, עשויה לבחור בעצמה לפרוץ את המצור באמצעות מהלך דרמטי – מהלך מלחמתי נגד אלג’יריה מצד אחד, או דווקא יוזמת שלום בה תבצע ויתורים רבים.

הערות

1. “Are Morocco And Algeria Gearing Up For Arms Race?”, cabalamuse.com, 17/09/2009

2. “Algerian army defuses French landmines”, AFP, 08/10/2009

3. “Obama Okays F-16 weapon systems for Morocco”, World Tribune, 15/09/2009

4. “King Mohammed VI Calls on Algeria to Re-open the Moroccan-Algerian Borders”, Morocco Times, 03/08/2009

5. “Morocco’s Holocaust recognition rare in Islam”, AP, 25/07/2009

6. “Libya’s Kadhafi hurls insults at Saudi king”, AFP, 30/03/2009