לבית הלבן נבחר טיפוס אקסצנטרי ואנטי-ממסדי, בריטניה יוצאת מהאיחוד האירופי ובשאר המדינות הגדולות הכוחות הקוראים ליציאה נמצאים בשיא של כל הזמנים. בכל הדמוקרטיות המערביות, כך נראה, משתלטת אווירה לאומית הקוראת לפרק את הסדר הקיים. יש כאלו הבטוחים כי אזרחי המדיניות הדמוקרטיות יצאו מדעתם, אך נראה כי מדובר בתגובת הגנה טבעית להקצנה של שני עשורים בליברליזציה הכלכלית הגלובלית, ובניסיון להשיב את הסדר הישן על כנו. התוצאה עשויה להיות חיובית בהרבה ממה שנדמה תחילה.
תהליכי הליברליזציה הכלכלית הגלובלית, הסרת הגבולות, חופש התנועה והסכמי הסחר החופשי, הפכו את העולם כמאמר הקלישאה ל”כפר גלובלי”. להתפתחות זו היו השלכות חיוביות בטווח הקצר, אך ככל שהמדיניות הזו הלכה והקצינה, והרצון לטשטש עוד את הגבולות בין המקומי ללא מקומי התחזק, התגברה התחושה של חרדה קיומית בקרב חלקים גדולים בציבור. באופן טבעי, התגובות הקיצוניות ביותר הגיעו מאלו שנפגעו יותר מהתהליכים האלו – העובדים בענפים שנפגעו כתוצאה מהסכמי סחר חופשי והתושבים בערים שהפכו יעדים פופולארים למהגרי עבודה ולפליטים. הפגיעה הדרמטית בביטחון האישי רק תרמה לתחושה של פער גובר והולך מהממסד הפוליטי עד כדי ניתוק.
הפער הזה בין היתרונות התיאורטים של פתיחות וגלובליזציה לבין הקשיים הכלכליים, תחושת הניכור מהממסד ולבסוף כאמור הפגיעה בביטחון האישי, יצרה שיח פוליטי שעוסק בשאלות בסיסיות שלא היו על השולחן במשך שנים ארוכות: מי אנחנו בכלל? האם הפתיחות והרב-תרבותיות פועלות לטובתנו או לרעתנו? כך התעוררו מחדש שאלות של זהות – זהות אישית וזהות לאומית.
בהקשר של תהליכים מדיניים מתארים תופעה זו כביטחון אונטולוגי. המושג מגיע במקור מתחומי הסוציולוגיה והפסיכולוגיה ומושפע מאוד מתחומים אלו. ההנחה היא שבן-אדם, כל בן-אדם, זקוק להגדרה ברורה המזהה אותו בעיני עצמו (Story of the self) כדי לשמור על יציבות ויכולת תפקוד. כדי לשמור על ביטחון אונטולוגי, זקוק האדם לרוטיניות פנימיות – חינוך, טראומות ומיתוסים, ולרוטינות חיצוניות – פרשנות של איך אחרים מזהים אותו. פגיעה בכל אחת מאלו מערערת את תחושת הביטחון.
בישראל לדוגמא, טראומת השואה ומיתוס הקמת המדינה תחת איום קיומי היוו את אבן היסוד של תחושת הזהות הישראלית במשך העשורים הראשונים לקום המדינה. במצבים של סכסוך מתמשך, אנשים מרגישים לא פעם נוח יותר כל עוד הסכסוך המוכר נמשך וחשים משבר זהותי כשהוא מסתיים ועתיד שונה מתקרב. הסרת תחושת האיום הקיומי בעקבות השלום עם מצרים וסוף עידן המלחמות הגדולות ערערה את תחושת הזהות הישראלית והציבה שאלות יסוד חדשות במרכז השיח הפוליטי. כך, בעשורים האחרונים ועל רקע הסכסוכים הביטחוניים שהפכו שנויים במחלוקת גם פוליטית, מתחדדת סוגיה הרלוונטית לכל אזרח יהודי בישראל: כיצד אתה מגדיר את עצמך – האם אתה יהודי וישראלי או ישראלי ויהודי? מחקרים מצביעים על קשר ישיר בין ההגדרה הזהותית הזו לבין ההצבעה הפוליטית – מי שמגדיר את עצמו קודם כל יהודי יצביע מהמרכז ימינה, ומי שמגדיר עצמו קודם כל ישראלי, יצביע מהמרכז שמאלה.
בארה”ב, דונלד טראמפ אתגר את התפיסה הקיימת בשאלות אלמנטריות שמזמן לא נשאלו, כששאל בקול למי בדיוק מועילה הפתיחות הכלכלית. אם סחר חופשי פירושו זליגה של מיליוני עבודות אל מחוץ לגבולות ארה”ב, ומנגד כניסה של מהגרים רבים שתרומתם לכלכלה המקומית מוטלת בספק, למי בדיוק טובה השיטה הזו? למחנה שמנגד, באופן מפתיע, אין באמת תשובות טובות. רוב תומכיו של טראמפ, חשוב לציין, היו המבוגרים יותר בעוד שהצעירים העדיפו את קלינטון.
אירופה לא יכולה להתעלם עוד
באירופה, שסובלת פיזית מזרם עצום של מהגרים, ומתדירות עולה של פיגועים, מתרגמים ההאטה הכלכלית המתמשכת ותחושת הביטחון האישי שנפגע לשאלות של זהות גם כן. בבריטניה בשנה שעברה, ולקראת הבחירות הקרובות בהולנד ובצרפת, עמדו ועומדות שאלות אלו במרכז מערכת הבחירות. בבריטניה, כמו עם טראמפ בארה”ב, רוב האזרחים המבוגרים והוותיקים שזוכרים את העידן הקודם תמכו ביציאה מהאיחוד האירופי, בעוד רוב הצעירים התנגדו ליציאה. צעיר לונדוני ואחד המתנגדים ליציאה הכריז: “לאנשים בלונדון יש זהות אחרת. אנחנו קודם לונדוניים, אחרי זה אירופאים, אחרי זה בריטים”. בלונדון רבתי הצביעו רק 40% בעד יציאה מהאיחוד, בעוד בשאר המחוזות באנגליה תומכי היציאה זכו לרוב.
זרם המהגרים העצום ביחד עם התרבות הפיגועים באירופה, מאלצים כאמור את האירופאים הוותיקים להתמודד עם שאלת הזהות באופן הישיר ביותר. ברוב מדינות היבשת נמצא מחנה האירו-סקפטיים, אלו הדורשים לצאת מהאיחוד האירופי, בשיא עוצמתו. וילדרס בהולנד בדרך להוביל את מפלגתו למקום הראשון בבחירות, לה-פן בצרפת תנצח ככל הנראה בסיבוב הראשון בבחירות לנשיאות (אך ככל הנראה לא בנשיאות עצמה) ואפילו בגרמניה שמפגינה מתינות פוליטית מסורתית מאז מלחמת העולם השנייה, צפויה להיכנס בבחירות הקרובות לראשונה מפלגה עם אג’נדה ליציאה מהאיחוד, והיא זוכה כיום לשיעור תמיכה דו-ספרתי.
המשבר הזה בתחושת הזהות מאפיל אצל רבים על כל שיקול אחר. ולבעיות היסודיות הללו, למחנה התומכים בהמשך הגלובליזציה והפתיחות אין מענה. סגירת גבולות והגבלת תנועה עומדים בסתירה לעקרונות שהניעו את הגלובליזציה בשני העשורים האחרונים, אך אלו הפכו כיום לאופציה הריאלית היחידה להתמודדות מהירה עם המשבר.
כתוצאה מכך, בעוד תומכי הסדר הקיים מזדעזעים מהצהרות והצעות של מועמדים חוץ-ממסדיים דוגמת טראמפ בארה”ב, לה-פן בצרפת או וילדרס בהולנד, לרבים מתומכיהם ההצהרות הללו לא מהוות שום שיקול בהחלטה לתמוך בהם.
מה כל זה אומר?
התמוטטות ברה”מ וסיום המלחמה הקרה הזניקו תהליכי ליברליזציה כלכלית שהסירו את הגבולות בין מדינות שהצליחו להסדיר את חוקי המסחר ביניהן. הנחת העבודה הליברלית הייתה כי הסרת החסמים תאפשר לכוחות השוק לפעול את פעולתם וליצור בסופו של דבר מצב מאוזן בה כל מדינה תוכל להביא לידי ביטוי את היתרונות שלה וכולם ישתפו פעולה לטובת שגשוג כלכלי של כולם. כך נולדו להם הסכמי אינטגרציה אזורית דוגמת האיחוד האירופי וכך צבר השפעה ארגון הסחר העולמי (WTO).
אלא שמשהו השתבש בדרך. אוכלוסיות יצרניות במדינות מערביות צפו בעיניים כלות כיצד הממשלות שלהם חיסלו הלכה למעשה ענפי ייצור שלמים והעניקו אותם למדינות אחרות כחלק ממארג מסחרי שהם באופן אישי לא ראו כל יתרון בו. וגם בענפי העבודה ששרדו, נאלצו המקומיים להתחרות מול מהגרים שהגיעו ממדינות רבות, באופן חוקי או לא.
אמנם ניתן למצוא יתרונות רבים בעקרונות איתה יצאו לדרך עם הליברליזציה הכלכלית, כמו לדוגמא היכולת להזרים לשוק המקומי סחורה חיצונית כדרך להתמודד עם מונופולים מקומיים. עם זאת, ההקצנה במדיניות הזו, שהובילה מדינות לא פעם להצטרף להסכם סחר בידיעה ברורה שהוא יוביל למאזן גרעוני עבורה, ביחד עם חוסר שליטה על גבולות המדינה, הייתה בבחינת צעד אחד יותר מדי. וכשלתסכול הזה נוסף איום הטרור שנהנה בין היתר מקלות המעבר בגבולות, הפור נפל.
לפיכך, נראה כי אנו צפויים בשנים הקרובות לתגובת-נגד מתגלגלת לליברליזציה הכלכלית ולגלובליזציה, שתנסה לאזן את התהליכים שנבנו בשני העשורים האחרונים. במקום פתיחות נקבל סגירות, במקום קידוש הרב-תרבותיות נקבל שיח יותר לאומני שיקרא להפלות את הזרים ולהיטיב עם המקומיים. ואם אחת הכלכלות הגדולות באירופה תצטרף לבריטניה ותצא מהאיחוד, לא רק המשך קיומו במתכונת הנוכחית תעמוד בסימן שאלה – כשם שעלייתו של האיחוד סימנה את הדרך לשאר האזורים בעולם לחתור לפתיחות ואינטגרציה אזורית, כך קריסתו עשויה לסמן את הדרך לכיוון ההפוך. התוצאה נשמעת קשה לתומכי הגלובליזציה, אך היא בהחלט יכולה להביא לסידור מחדש של הכוחות הפועלים בכלכלה העולמית ולצמיחה כלכלית.
האתגר האמיתי למנהיגי התקופה יהיה להצליח להוביל את השינוי הזה בגבולות המשחק הדמוקרטי. הקצנה נוספת במשבר הזהות באירופה לדוגמא, עשויה לאיים על יציבות הסדר הזה.
