ב-3 במאי ציינו ביפן 70 שנה לכינונה של החוקה היפנית שנקבעה לאחר מלחמת העולם השנייה. סעיף 9 בחוקה הפך למפורסם ביותר, כשקבע הגבלות על בניין הכוח ולמעשה ביטל את האפשרות לבסס צבא משמעותי ביפן. אלא שמאז חלפו כמה דורות והאימפריה של יפן שהיכתה את ארה”ב והטילה אימתה על כל המרחב הפסיפי, מצאה את משכנה הקבוע בספרי ההיסטוריה.

יפן המודרנית היא כיום אחת מבנות הברית הקרובות של ארה”ב והיא מוצאת עצמה במגננה מפני איום צבאי גרעיני וקונבנציונלי מצידה של צפון קוריאה, הנמצאת במרחק של קצת יותר מ-1,000 ק”מ. באוגוסט האחרון, על רקע הטונים המתריסים בין וושינגטון לפיונגיאנג, שיגרה זו האחרונה טיל שחלף מעל יפן, בפעם השלישית בלבד מאז 1998.

כתוצאה מהאיום הצפון קוריאני (אך לא רק), הכריז ראש הממשלה שינזו אבה על כוונתו להוביל שינוי משמעותי בחוקה עד 2020. הקריאות לשנות את החוקה היפנית נשמעות כבר למעלה מעשור והן צברו תאוצה בעקבות האיום המוחשי ממערב. אבה טוען כי הלכה למעשה הצבא כבר כיום חורג מהוראות החוקה, והניסיונות לשנות אותה הם למעשה צעד להתאמת החוקה הוותיקה להתנהלות שמתרחשת בפועל.

אלא שהעניין לא כל כך פשוט. אחרי כל כך הרבה שנים, הפציפיזם טבוע בזהות היפנית, וכל ניסיון לשנות אותו מעורר דיונים יצריים בפרלמנט, בציבור ובקרב שכנותיה של יפן, שזוכרות היטב את הכיבוש היפני. כבר לפני שנתיים העביר הפרלמנט של אבה שורת חוקים שהתירו לצבא היפני לפעול מעבר לים כחלק מ”הגנה עצמית קולקטיבית”. העברת החוקים חוללה סערה ביפן, כולל הפגנות של עשרות אלפים וחילופי מהלומות בין חברי פרלמנט בתוך הבית, סנטימטרים ספורים מראשו של ראש הממשלה. באופוזיציה מסרבים לקבל כל שינוי במעמדו של הצבא, גם מטעמים פנימיים וגם מחשש שיפן תמצא את עצמה נגררת אחרי ארה”ב להרפתקה צבאית עקובה מדם, שתגרור צורך בהתחמשות נוספת.

סקרים אחרונים ביפן מצביעים על בלבול בחברה היפנית – מצד אחד רוב גורף לאופי החוקה הנוכחי, מצד שני שוויון כוחות פחות או יותר בין אלו הקוראים לבטל את הסעיף הפציפיסטי, לאלו המעוניינים לשמר אותו. בנושא הצפון קוריאני, 52% תומכים בהגברת הלחץ על פיונגיאנג, בעוד 42% מעדיפים להותיר את הדגש על הידברות. החשש העיקרי בארץ השמש העולה הוא שכל התדרדרות בעימות תשפיע קודם כל עליהם.

בחירות בזק

כדי לקדם שינוי בקנה מידה היסטורי יש צורך בבסיס פוליטי רחב ויציב. אבה היה לאחד מראשי הממשלה הפופולריים ביותר שידעה יפן בעשורים האחרונים. מפלגת השלטון אף שינתה את התקנון כדי לאפשר לו להתמודד על ראשות המפלגה בפעם השלישית ברציפות. אבל זה התחיל לגמרי אחרת. הוא עלה לשלטון לראשונה במקום קויזומי הפופולרי, שפרש בספטמבר 2006 לאחר חמש שנות כהונה. אבה החזיק רק שנה בכהונה הראשונה שלו ופתח רצף של שישה מנהיגים, שהחזיקו בתפקיד הבכיר כשנה בממוצע, כשהם מתחרים ביניהם על אחוזי התמיכה הנמוכים.

אך בדצמבר 2012 הוא שב לשלטון ונהנה מאחוזי תמיכה גבוהים למשך תקופה ארוכה, עד שהמתיחות עם צפון קוריאה ושורה של מעשי שחיתות שנקשרו בממשלתו, ואף בו ישירות, הביאה בקיץ האחרון לירידה משמעותית בתמיכה בו – מאזור ה-60% אל מתחת לרף ה-30%. עדות למשבר שפקד את השלטון הגיעה ביולי, כשבבחירות המקומיות בטוקיו ספגה מפלגתו של אבה מפלה קשה.

אבה עדיין נהנה מפופולריות ונראה חסר תחרות בסקרים. על אף ההאשמות נגדו והחשש מצפון קוריאה, הוא רשם מספר הישגים במהלך כהונתו – הבורסה ביפן בשיא של 21 שנה, האבטלה נחתכה בחצי בתקופת כהונתו לרמה של 2.8% והסכמי סחר חשובים עם הודו והאיחוד האירופי נחתמו. עם זאת, התבוסה בטוקיו ועלייתו של כוח חדש באופוזיציה הביאו אותו לעשות מעשה תרזה מיי ולהכריז על עריכת בחירות בזק במטרה לחסום את האיום ולהבטיח עוד כמה שנים של שקט.

סדקים בתקרת הזכוכית

לכוח העולה הזה קוראים יוריקו קויקה (Koike), השם החם בפוליטיקה היפנית בשנים האחרונות. הרזומה שלה מרשים – כבתו של סוחר נפט יפני, היא בילתה לא מעט זמן במזרח התיכון בצעירותה, למדה באוניברסיטת קהיר ואף קיימה ראיון נוקב עם מועמר קדאפי בערבית שוטפת. עם כניסתה לפוליטיקה ביפן, היתה לאישה הראשונה שכיהנה כשרת ההגנה בממשל אבה הראשון ב-2007, ולאישה הראשונה שנבחרה לתפקיד מושלת טוקיו הבירה. ביולי האחרון היא זו שהובילה לניצחון הדרמטי על מפלגת השלטון בבחירות המוניציפליות, תוך שהיא זוכה לתמיכה רחבה מכל גוני הקשת הפוליטית. כל זאת ללא כל מנגנון מפלגתי מאחוריה.

קויקה היא האישה הבולטת ביותר במערכת הפוליטית הפטריארכלית ביפן, אך לא היחידה. מספר נשים הצליחו להתברג בשנים האחרונות לתפקידי מפתח, כעדות לשינוי התפיסות בחברה ולתסכול מהמצב הקיים. רנהו מוראטה, כוכבת טלוויזיה לשעבר שידועה רק בשמה הפרטי, היתה במשך שנים בפרלמנט ועמדה בראש המפלגה הדמוקרטית של יפן במשך 10 חודשים, עד שהתפטרה ביולי השנה בעקבות התוצאות החלשות בבחירות, וטומומי אינאדה היתה לאישה השנייה שמונתה לשרת ההגנה לפני כשנה. עם זאת, גם היא לא הצליחה להשלים שנה בתפקיד ונאלצה להתפטר ביולי האחרון, לאחר שנחשף כי הסתירה מידע על שליחת כוחות מחיל הים היפני לדרום סודן, אזור לחימה פעיל, בניגוד לחוקה היפנית.

ב-25 בספטמבר עשתה קויקה את הצעד הראשון לעלות מהרמה האזורית בחזרה ללאומית, כשהכריזה על מפלגה חדשה – מפלגת התקווה. המסרים שלה פשוטים ומזכירים קמפיינים ממדינות אחרות: “העולם מתקדם כלכלית בזמן שהשפעתה של יפן מתפוגגת… אני רוצה שהעם היפני יאמין שיש תקווה למחר”. שורה של פוליטיקאים מהדרג השני, כולל ממפלגת השלטון, הודיעו על הצטרפות למפלגה החדשה של קויקה.

אבה, כאמור, הגיב במהירות ובתוך שעות מהודעתה של קויקה הכריז על עריכת בחירות חדשות בתוך פחות מחודש. המהלך של אבה הכניס למלכוד את קויקה, שכנראה העדיפה לבנות את עצמה כאלטרנטיבה עד הבחירות שנועדו להתקיים רק בשנה הבאה.

הסקרים הראשונים החמיאו לקויקה והעניקו למפלגה החדשה תמיכה בשיעורים שהגיעו עד 15% והציבו אותה שנייה למפלגת השלטון של אבה. בסקר אחר זכתה ל-33% במידת התאמתה לראשות הממשלה, לעומת 46% שלהם זכה אבה. עם זאת, בחלוף פחות משבועיים לקחה קויקה צעד לאחור כשהכריזה שלא תעמוד בראש הרשימה לפרלמנט בבחירות הקרובות. ההכרה בקושי לתרגם רצון לשינוי לתמיכה רחבה בקלפיות במערכת בחירות שנמשכת חודש בלבד הביאה, ככל הנראה, את קויקה להבין כי מדובר בהימור גדול מדיי בשלב הזה.

קויקה תמשיך בינתיים לכהן כמושלת טוקיו, תפקיד שאליו נכנסה באוגוסט 2016 ובו היא זוכה לתמיכה רחבה. על פי כמה הערכות, היא מעוניינת להוביל את העיר באירוח האולימפיאדה ב-2020 ורק אז לנסות לכבוש את הפוליטיקה הלאומית.

הרצון לשינוי ביפן עשוי לדחוף את מפלגת התקווה להישג משמעותי בבחירות ואת שאר מפלגות האופוזיציה לאחד כוחות בניסיון למנוע מאבה רוב של שני שלישים, הנחוץ להעברת הרפורמות שלו ללא התנגדות.

בסופו של דבר, השיג אבה את שרצה – מפלגתו ושותפתו לקואליציה אמנם איבדו כמה מושבים (ירדו ביחד מ-326 מושבים ל-313 מושבים), אך הם שמרו ביחד על רוב של שני שלישים בפרלמנט בן 465 המושבים. מפלגתה של קויקה השיגה בסופו של דבר 50 מושבים בלבד. לאחר שלא הציגה מועמד משמעותי בבחירות, תנסה מפלגתה של קויה לבנות כוח משמעותי יותר או לפחות אופוזיציה ראויה לשמה לקראת הבחירות הבאות.

אבה נמצא בדרכו להפוך לראש הממשלה היפני שהחזיק במשרה לאורך התקופה הארוכה ביותר מאז מלחמת העולם השנייה, אך הקדנציה הנוכחית שלו צפויה להיות מאתגרת במיוחד.

היום שאחרי

כדי לצאת סוף סוף מהמיתון, יפן של 2018 תצטרך לנצל לטובתה את הסכמי הסחר החדשים עם האיחוד האירופי ואת העסקאות האחרונות עם הודו. אבה כבר הבטיח לקראת הבחירות להעביר רפורמות מבניות משמעויות בניסיון לעורר צמיחה של המשק.

עוד לפני כן תידרש יפן להתמודד עם האיום מצפון קוריאה, אותה הגדיר אבה לאחר הניצחון כמשימה המיידית הדורשת טיפול. יפן תהיה יעד מתבקש כמעט להפצצה מצידה של צפון קוריאה במקרה של התנגשות צבאית. כל עוד קים ג’ונג’ און ודונלד טראמפ מחליפים מהלומות מילוליות, שאלת ההתחמשות היפנית צפויה להישאר בכותרות ואולי לתת ליפן את הדחיפה האחרונה בדרך לנטישה סופית של הדרך הפציפיסטית.

אלא שגם החלטה היסטורית כזו לא תוביל לשינוי בן לילה. יפן תידרש גם בשנים הקרובות להמשיך להסתמך על חסותה של ארה”ב, אותה ארה”ב שהפציצה אותה בנשק גרעיני לפני שבעה עשורים, כדי לטפל באיום הגרעיני מצפון קוריאה. וכפי שהדברים נראים בעידן טראמפ, היא תידרש לשלם מחיר גבוה על ההגנה הזו.