ניצחונו של מוחמד מורסי בבחירות לנשיאות במצרים, לצד הצלחות האחים המוסלמים בבחירות לפרלמנט המצרי בשנים האחרונות, מקרב את הקונפליקט הפנים-מצרי בין ההמון הדתי ובין האליטה הצבאית החילונית. התדרדרות המשק המצרי לקראת אסון כלכלי תעמיק את הקונפליקט הזה ותציב את מצרים בפני צורך קיומי למצוא פתרון דרמטי למציאות הזו.

הבחירות לנשיאות במצרים שבהן זכה איש האחים המוסלמים מוחמד מורסי, היוו נדבך נוסף בתהליך ההשתלטות של ארגון האחים המוסלמים על ארץ הפרעונים. למעשה, בפרספקטיבה רחבה ניתן לסווג תהליך זה כהעברת הסמכויות מהאליטה הצבאית השולטת במצרים מזה 60 שנה, אל אנשי האופוזיציה האסלאמית, התנועה היחידה ששימשה כאלטרנטיבה במצרים בכל השנים הללו, ואשר פעיליה נרדפו על ידי כל נשיאי מצרים מאז 1952.

הציבור המצרי ברובו זועם על המשך שלטון האליטה הצבאית, שבו הוא רואה המשך ישיר לשלטונו של מובארק. אולם בעוד שנציג האליטה אחמד שפיק סבל מהתרחקות מצד המצביעים החילוניים בבחירות לנשיאות, יצאו הבוחרים הדתיים בהמוניהם אל הקלפיות. מי שניסה לצייר שוויון בין הציבור החילוני במצרים ובין הציבור הדתי התבדה – הציבור הדתי המצרי התגלה כממוקד יותר במטרה, כמלוכד יחסית חרף ריבוי המועמדים לנשיאות, בעוד שהציבור החילוני התרגל, בחלקו לפחות, לרעיון של חיים תחת שלטון אסלאמי.

על אף החגיגות ואווירת ההיסטוריה בכיכר תחריר, האליטה הצבאית טרם העבירה סמכויות ממשיות למורסי וכלל לא ברור מתי תעשה זאת. יתרה מכך, המועצה הצבאית העליונה שבראשה עומד שר ההגנה לשעבר הגנרל טנטאווי, דאגה לקבע את מעמד העל של האליטה בחוקה.

בסיכומו של דבר, מצרים 2012 היא ללא ספק מדינה שברובה רוצה בשלטון האסלאם, אך בפועל נותרה דיקטטורה תחת הנהגה צבאית. למעשה, מי שיבקש לבצע סיכום של השנה וחצי שחלפו מאז הדחתו של מובארק, יגיע לשורה התחתונה הבאה: מצרים ענייה הרבה יותר מכפי שהייתה, האסלאם הפך לנוכח יותר בזירה הפוליטית והתקווה שהתגלגלה לכיכרות ולרחובות בתחילת 2011, התחלפה בייאוש ובחשדנות גוברים והולכים. ההשלכות של ההתפתחויות במצרים דרמטיות, הן ברמה הלאומית, הן ברמה האזורית ובמידת מה, גם ברמה הגלובלית.

הנשיא הראשון של האחים המוסלמים, מוחמד מורסי – האם יוכל ללחצים? צילום: ג’ונתן רשאד

מצרים – העוני והייאוש

ערב הדחת מובארק, מצרים הייתה מדינה ענייה המאכילה בקושי רב את אנשיה. מהומות הלחם שתכפו בשנים האחרונות, הגיעו לשיאן בימים שלפני ההדחה. חשוב לזכור את הנקודה הזאת, הן כנקודת פתיחה כלכלית טרם ההתדרדרות והן בשל העובדה כי המציאות המצרית טרם אובדן היציבות הייתה קשה.

בשנה וחצי האחרונות איבדה מצרים חלק ממקורות ההכנסה החשובים שלה – התיירות, מקור המטבע הזר העיקרי של מצרים, נעלמה כמעט לגמרי; הכסף הזר שהושקע ממצרים ברח אף הוא; מצרים הפסיקה למכור גז טבעי לישראל, לכאורה במאמץ ללחוץ על ישראל לפתוח את החוזה ולהסכים לתשלום גבוה יותר. בפועל, סיבות פוליטיות ואובדן המשילות בסיני הם שמנעו את המשך הזרמת הגז. הכלכלה הישראלית נפגעה כך ב-2011-2012, אולם נראה כי ב-2013 עם הזרמת הגז משדה תמר, תחזור ישראל ליהנות משימוש בגז טבעי.

מבחינת מצרים נותרו עוד שני מקורות הכנסה חשובים, והם הסיוע האמריקני וההכנסות מתעלת סואץ [1]. התדרדרות ביטחונית באזור תאיים על שני מקורות ההכנסה האלה ועשויה אף לשלול אותם לחלוטין, ולכן מצרים, שגם כך עומדת לפני פשיטת רגל בעודה מונשמת על ידי סיוע ממדינות המפרץ העשירות, תתרסק לחלוטין כלכלית אם תאבד גם את המקורות האלה [2].

השבר הכלכלי הכה עמוק מגביר את הייאוש ברחובות. מבחינת האליטה הצבאית, ההסדר הפוליטי הנוכחי הוא נוח, מאחר שהאחים המוסלמים ונציגם מורסי עומדים כעת כמעין חיץ בין הציבור הזועם ובין המועצה הצבאית העליונה, ולכן הצבא שייקרא מעת לעת כדי להשכין סדר, יוכל להשיב לעצמו את הדימוי החיובי שממנו נהנה בעבר, בעוד שאת האש, או את חלקה לפחות, יספגו האחים המוסלמים שירגישו לראשונה את האחריות שבשלטון.

ההנהגה המצרית, אם כן, חייבת לתור אחר דרכים כדי להיחלץ מהמצב הקשה. בשנות ה-70, כשמשבר כלכלי חנק את מצרים, הבין סאדאת שרק התקרבות לאמריקנים והפסקת הלוחמה עם ישראל יאפשר למצרים לשרוד. הסכם השלום העניק לסאדאת סיוע אמריקני גדול מדי שנה, השיב למצרים את שדות הנפט והגז הטבעי, סייע בהורדת הנטל הביטחוני על הכלכלה ופתח אפשרויות כלכליות חדשות כולל פיתוח תיירותי ואף עשיית עסקים עם ישראל, אפשרות שכמעט ולא נוצלה בסופו של דבר.

המהלך שביצע סאדאת, הרוויח עבור מצרים כ-30 שנה של שקט כלכלי, אך העובדה הבסיסית נותרה – קצב גידול האוכלוסייה במצרים מהיר יותר מקצב הפיתוח הכלכלי בתקופות של יציבות כלכלית יחסית. בשנתיים האחרונות הפער גדל ורמת החיים של המצרי הממוצע צונחת. כעת, בידי ההנהגה המצרית נותרו מעט קלפים כדי לנסות להביא לשינוי המציאות.

המשק המצרי זקוק לשינוי עמוק ביותר, כולל מלחמה נרחבת בשחיתות הרחבה, השקעה בחינוך ובמדע ופתיחת המשק לתחרות. הסבירות ששינויים אלה יקרו היא כה קלושה שעדיף לבחון את ההתפתחויות האפשריות תחת ההנחה שמצרים מתקרבת לחציית קווים אדומים כלכליים, שפירושה שהממשלה תיגרר למהלכים דרמטיים.

טנטאווי עם מזכיר המדינה האמריקני גייטס – מצרים לא יכולה להרשות לעצמה לוותר על הסיוע האמריקני. צילום: משרד ההגנה

ישראל – חשש גובר מהסלמה

בישראל בוחנים בעיניים כלות את המתרחש מעבר לגבול הדרומי. הרצון להיאחז בהסכם השלום שמחירו הביטחוני-כלכלי-פוליטי היה כה גבוה עבור ישראל מצד אחד, ושהמשמעויות של אובדנו ישליכו על חלקים נרחבים בפוליטיקה הישראלית מצד שני, דוחק את הממשלה מלהגיב צבאית על הפרות בוטות חוזרות ונשנות של הריבונות הישראלית. ירי הרקטות מסיני למצפה רמון, חדירות מחבלים והצפת המדינה במסתננים, בסמים ובנשק, חלפו עד כה ללא תגובה ישראלית. גם הברחתו של השגריר הישראלי מקהיר, כמעט ללא ניסיון למנוע זאת מצד השלטונות עד הרגע האחרון ממש, הייתה הפרה בוטה של כל קונספט השלום עם מצרים, אולם בישראל בחרו שלא לשבור את הכלים.

המשך התבססותו של האסלאם במערכת הפוליטית במצרים מוצא את ישראל כמעט חסרת אונים לנוכח ההתפתחויות הללו. התחושה כי לראשונה מאז שנות ה-70 התנגשות צבאית עם היריבה הגדולה מדרום הופכת לאפשרית, מחייבת את ישראל לנקוט בצעדים, אך גם לבחון את התמונה כמות שהיא.

בניגוד לסוריה, שצבאה מתאים לכל היותר לדיכוי העדה הסונית אך לא להתנגשות עם צבא מודרני, הצבא המצרי הוא צבא מודרני וגדול בכל קנה מידה. המשמעות היא שלמצרים יש אכן אופציה צבאית מול ישראל, אם תבחר ההנהגה המצרית לבחון אותה. יחד עם זאת, למצרים אין כיום אופציה כלכלית לצאת למלחמה יקרה עם ישראל, מלחמה שתעלה לה בסיוע האמריקני, באובדן הכנסה מהתעלה, בפגיעה משמעותית בתיירות הנכנסת וזאת בטרם שוקללו נזקי המלחמה עצמם. במילים אחרות, הכרזת מלחמה מצרית על ישראל בנקודת הזמן הזו ובהיעדר אלטרנטיבה כלכלית, תהווה לא פחות מהתאבדות כלכלית עבור מצרים.

ההנהגה המצרית חוששת מאובדן הסיוע האמריקני ומההשלכות הכלכליות השונות ולכן מקפידה על רטוריקה מרומזת יחסית. כך, גם כשההתלהמות נגד ישראל גוברת, היא תמיד מלווה במסרים מרגיעים.

ניסיון העבר הקרוב מלמד כי יש לקחת בערבון מוגבל את אותם מסרים מרגיעים – לאורך שנות ה-90, נהג יאסר ערפאת להשתמש בביטוי “שלום של אמיצים” בשפה האנגלית, ולדבר על מיליון שהידים שצועדים אל ירושלים בשפה הערבית. כיום נשמעים אמנם מסרים מרגיעים ממצרים אך בחינת רצף האירועים במצרים בהקשר הישראלי – ניסיון הלינץ’ בשגריר הישראלי שהופסק רק בלחץ אמריקני של הרגע האחרון; ירי הקטיושות מסיני; החדירות האלימות מחצי האי שהסתיימו גם בהרוגים בכביש 12 במקרה אחד, בעוד שמקרים אחרים נמנעו בנס; וסדרת הפיגועים שבוצעה נגד הצינור שמזרים גז לישראל – מוכיחים כי האווירה הציבורית במצרים, והרחוב שולט במידה רבה במדינה זו בשנתיים האחרונות, היא אנטי-ישראלית מובהקת. הקריאות למלחמה עם ישראל בימי מובארק נענו תמיד בתשובה כי מצרים נלחמה מספיק עם ישראל ואין לה אינטרס לעשות זאת שוב. הקריאות כיום למלחמה עם ישראל נותרות כמעט ללא מענה.

אובאמה מנסה לעצב את המזה”ת מחדש

חוסר ההבנה האמריקנית את המזרח התיכון, הגיע למחוזות אבסורדיים בתקופת נשיאות אובאמה, לנוכח גל השבחים שזוכה להם מורסי ובניגוד בולט לכתף הקרה שקיבל מובארק. ארה”ב אף איימה על הצבא המצרי לבל ינסה לבצע מחטף ויתערב בתוצאות הבחירות [3]. לאחר פרסום התוצאות, ברך אובאמה את מורסי ואשרר את המחויבות האמריקנית למצרים בהוסיפו כי הוא רואה בבחירת מורסי צעד נוסף בדרך לדמוקרטיה במצרים [4]. מזכירת המדינה האמריקנית הילארי קלינטון צוטטה כ”מריעה לתהליך הבחירות במצרים” וכמי שמאמינה שמצרים בדרך לדמוקרטיה.

בוושינגטון מבינים במידת מה כי מצרים נמצאת על סף קטסטרופה כלכלית ולכן מנסים לחזק את המדינה, אך נראה כי הם מפספסים את הקשר בין הפלת מובארק וניסיון עליית האסלאם הפוליטי לשלטון לבין הקריסה הכלכלית שבה מצויה מצרים.

מצרים החדשה היא מדינה שמעוניינת רק בתחזוק היחסים עם האמריקנים כדי שהסיוע בהיקף 1.3-1.5 מיליארד דולר בשנה ימשיך להגיע כמו גם העברות כספים שלא מן המניין, בזמן שמצרים בוחנת את תפקידה האזורי החדש, ואת האפשרות לקשור יחסים קרובים עם מדינות ערביות אחרות, שנזנחו במהלך השנים.

אובאמה בנאום ההיסטורי בקהיר – מפספס את הקשר בין התהפוכות במצרים לקריסה הכלכלית במדינה. צילום: הבית הלבן

להתראות אבו מאזן שלום הנייה

אל השינויים שעברה תנועת החמאס בחמש השנים האחרונות, כולל גירוש ח’אלד משעל מדמשק והשלכות עסקת שליט על פופולאריות התנועה בקרב הפלשתינים, מצטרף השינוי במצרים שנועץ עוד מסמר בארונו של הפתח. הדרך של אבו מאזן אינה מקובלת על השלטון החדש במצרים שיעדיף לטפח את אחיו הקטן, החמאס.

בעזה מקווים כי המסחר עם מצרים ישתחרר לחלוטין, וסחורות יוכלו לעבור באופן חופשי. פירוש הדבר הוא בין היתר הגברת זרם כניסת התחמושת לרצועה, כולל נשק מתקדם שטרם נראה בזירה, לצד חיסול תעשיית המנהרות מחוסר עניין. החשש מתהליך זה, שנבחן גם במאמר “העיניים דרומה” בגיליון מרץ 2012, הוא מעלייה בשימוש בכוח מצד ועדות ההתנגדות המתפרנסים מהמנהרות ומצד הג’יאהד האסלאמי שמעוניין להחליש את החמאס ולהעביר את הפוקוס העולמי מסוריה בחזרה לרצועת עזה. החמאס מצידו, ירצה לבחון ולהמחיש לישראל וליריביו בעזה את עוצמתו, ברגע שירגיש שצבר מספיק אמצעי לחימה חדשים.

בעבר, קיבל חמאס עזה הוראות מדמשק ומטהרן ועל כן היה לוחמני יותר כלפי ישראל. לאחר גירוש הארגון מדמשק לנוכח אי תמיכתו באסד, עברה ההשפעה על הארגון לקהיר, והמועצה הצבאית העליונה הצליחה כבר ללחוץ על החמאס שלא להיגרר לפעילות נגד ישראל, מתוך אינטרסים מצריים פנימיים. כעת, כשהשרביט עובר לאטו לידי האחים המוסלמים, החמאס עשוי להפוך לזרוע הפעילה ביותר של מצרים נגד ישראל. המשמעות היא בין היתר שלשיחות ישראל עם אבו מאזן אין שום משמעות. מצד שני, ישראל יכולה להעביר מסרים לחמאס דרך מצרים במטרה למנוע חלק מהירי על ישראל בהידברות.

מחפשים מוצא

מהן האפשרויות העומדות בפני מצרים לנוכח המשבר הכלכלי והשינויים הפוליטיים? ההנהגה המצרית תגיע לנקודה מסוימת בעתיד שבה ייפסק הסיוע הזר ומצרים תעמוד בפני חרפת רעב לאומית. הדרך להסיט את הזעם של כמעט 90 מיליון מצרים מהממשלה, יכולה להיעשות רק במהלך דרמטי כגון יוזמה צבאית שתעורר רגשות לאומיים בקרב הציבור ותפתח אפשרויות חדשות – ישראל אינה כאמור אופציה של ממש לנוכח המחיר, ועל כן עשויות מדינות אחרות להתמודד עם העוצמה הצבאית המצרית בשנים הקרובות. לוב השכנה שהכאוס בה מתגבר עשויה להפוך לאזור השפעה נוח עבור המצרים, סודן המפורקת, אתיופיה שמעוניינת לנצל את מימי הנילוס יותר מכפי שהיא מנצלת כיום וכו’.

מצרים תצטרך לתור גם אחר מממנות נוספות לצד הוותיקות – ארה”ב, סעודיה, איחוד האמירויות וקטאר, למקרה שהיחסים עם האמריקנים ובני בריתם במפרץ יתערערו. הבחירות בארה”ב בנובמבר לא תבשרנה טובות עבור שלטון האחים המוסלמים בכל מקרה – או שימצאו עצמם מול נשיא רפובליקני פרו-ישראלי באופן מובהק, או שימצאו עצמם או מול נשיא דמוקרטי בכהונתו האחרונה שיחשוב כבר על המורשת שישאיר ויהיה הרבה פחות גמיש מאשר בכהונתו הראשונה.

בשנה האחרונה כבר נרמז כי מצרים רוצה להשתחרר מהתלות באמריקנים, אך היא זקוקה לתחליף. מנקודת מבטן של המעצמות הריכוזיות, עשויה מצרים של האחים המוסלמים להוות זירת מאבק חדשה ודרמטית מול הגוש הדמוקרטי – אחרי שאיבדו כבר את לוב והוכיחו את כוחן לבלום מרחוק התערבות זרה בסוריה. רוסיה וסין, כל אחת בנפרד או שתיהן ביחד, מסוגלות כיום להציע סיוע כלכלי ונשק מודרני למצרים. למהלך כזה תהיינה השלכות מרחיקות לכת על המאזן הגיאו-פוליטי באזור, ונראה כי זה יוותר לעת עתה בגדר איום בלבד.

הנשיא האמריקני הבא עשוי למצוא עצמו במצב מורכב ואף בלתי אפשרי במצרים של השנים הבאות, תוצאה ישירה של המדיניות האמריקנית מאז תחילת המהומות נגד מובארק. להבדיל מטורקיה, שם הצבא חזק ופרו-מערבי והנשיא איסלאמיסטי שמפגין עמדות פרו-ריכוזיות יותר ויותר, במצרים שאחרי מובארק הצבא חייב את כוחו לארה”ב אך זוכר היטב את כאב ההדחה המשפילה של מובארק והנשיא שזכה לגיבוי מארה”ב הוא איסלאמיסטי שוודאי לא ימתין בטרם יחפש אלטרנטיבה לוושינגטון.

בטווח הזמן הקרוב, עד שהמעצמות הריכוזיות תיזומנה מהלך ברמה האסטרטגית, האלטרנטיבה לאמריקנים עבור המצרים הן מדינות הנפט העשירות. אולם אם מצרים ומדינות אלה יגיעו להסדר קבוע של תמיכה בת 1.5 מיליארד דולר בשנה, וכן חבילות סיוע נוספות בעת הצורך, המדיניות המצרית תהיה משועבדת במידה רבה להכתבות מריאד, אבו דאבי ודוחא. מצרים תצטרך לסייע במאבק באיראנים ובאסד ובבני בריתם, כולל אולי, שיסוי החמאס בג’יאהד האסלאמי ובגרורות איראניות אחרות ברצועת עזה.

מצרים, אם כן, עומדת בפני מספר תהליכים: הראשון הוא ניסיון לפנות לקבלת סיוע קבוע ממדינות המפרץ על חשבון התרחקות מארה”ב, כשבעתיד ייתכן שהיחסים עם המעצמות הריכוזיות, מתוך חשיבה פרגמטית, יתהדקו. מכך גם תיגזר השפעה סעודית על מצרים. התהליך השני הוא שהמצב הכלכלי במצרים עשוי לגרור אותה להרפתקאות צבאיות, לאו דווקא מול ישראל. התהליך השלישי הוא שההשפעה המצרית על החמאס תדחוף אותו כארגון לדכא את שאר הארגונים ובעיקר הפרו-איראניים ובמקביל לחזור ולהתעמת עם ישראל.

התהליך הרביעי הוא שמעל ראשם של המצרים תרחף כל העת סכנה של מלחמת אזרחים, שתחייב את כל הצדדים להישמר מאובדן שליטה – המועצה הצבאית העליונה תשאף לשמר את ההגמוניה שלה ולהימנע מלחץ ציבורי, בעוד האחים המוסלמים ישאפו לחזק מעמדם אך להימנע ממצב שבו יאבדו את מה שכבר השיגו, למשל בעקבות השתלטות מחודשת של הצבא.

הערות

1. White House releases USD 1.5 bln aid to Egypt, meets Brotherhood figures, KUNA, 04/05/2012

2. “UAE to give Egypt $3b aid”, Reuters, 23/10/2011; Robert Tuttle, “Qatar Commits $400 Million to Help Egyptian Refinery, MEED Says”, Bloomberg, 25/04/2012; “Saudi aid package for Egypt being finalised: Finance minister”, Reuters, 22/05/2012

3. “US warns Egypt’s military over ‘power grab'”, Al Jazeera, 19/06/2012

4. “Obama congratulates Egypt’s president elect Mursi”, PTI, 25/06/2012