הדחתו של נשיא מצרים הנבחר מורסי מתפקידו על ידי הצבא, חיסלה את הסיכוי האחרון של מצרים לזכות לדמוקרטיה בדור הזה. ההמון האסלאמי, שההנהגה נחטפה ממנו בכוח הזרוע לא עומד לוותר ללא קרב ומצרים תשקע לאלימות קשה יותר. רק מנהיג כריזמטי וקשוח מהזן שהנהיג את מצרים בעבר יוכל להשיב את הסדר החברתי על כנו ולהעניק למצרים סיכוי לתפקד כמדינה בעתיד.

בפעם השנייה בשנתיים מצליח ההמון המצרי להדיח את ההנהגה שלו. בפעם הראשונה הייתה זו הדחה של דיקטטור שירש את תפקידו, ובפעם השנייה הייתה זו הדחה של מנהיג נבחר בצורה דמוקרטית, עובדה המטילה צל כבד על הסיכוי לכונן משטר דמוקרטי במצרים, בעשרות השנים הקרובות.

השנים האחרונות של העשור הקודם היו לשנים שבהן דעכה מנהיגותו של נשיא מצרים דאז חוסני מובארק. מצבו הבריאותי של האיש ששלט במצרים במשך 30 שנה התדרדר באופן מתמיד, והוא תר אחר יורש – ראש המודיעין עומר סולימאן ובנו ג’ימי היו למועמדים המובילים. משבר הלחם ב-2008 במסגרתו נוצר מחסור במוצר הבסיסי שהביא את הצבא לפתוח את המאפיות שלו כדי למנוע אי-שקט אזרחי, היה תשדיר מוקדם לפוטנציאל הנפיץ של הציבור המצרי כשהוא מתאחד. משבר דומה אגב, שהתרחש כ-30 שנה קודם לכן בינואר 1977, גבה כ-80 קורבנות בנפש והציב איום על היציבות המצרית באופן שזירז את החלטתו של הנשיא דאז סאדאת לבקר בישראל ולקדם את תהליך השלום.

ב-2008 הסתיים המשבר בין היתר בזכות הגידול החד בהיקף ייצור החיטה בעולם שהוביל להוזלת הלחם ולהרגעת הרוחות במצרים. בתחילת 2011, הייתה מצרים עמוק במשבר לחם חדש, כאשר הפעם כבר לא עמד למובארק כוחו להתמודד עם הפגנות הענק שבהן המפגינים חשו ביטחון לאחר הדחתו המוצלחת של נשיא טוניסיה רק זמן קצר לאחר מכן. לצבא המצרי היה חלק נכבד ביותר בהדחתו של מובארק – הוא לא השפיע על מחירי הלחם כפי שעשה ב-2008, הוא לא ניסה לדכא יתר על המידה את הפגנות הענק וקציניו אף הביעו הזדהות עם המפגינים.

לאחר שהודח מובארק, הנהיגה המועצה הצבאית העליונה בראשות שר ההגנה והרמטכ”ל טנטאווי את מצרים. במהרה, הצבא המצרי הבין כי יתקשה להנהיג לאורך זמן במציאות שנוצרה. האתוס של מאבק בדיקטטורים הצבאיים שהחל להירקם ברחבי המזרח התיכון לא פסח על מצרים, והצבא שהיה עמוק בתוך הקונצנזוס הלאומי המצרי החל לאבד בשיטתיות מהפופולאריות שלו ברחוב. למעשה, המטרה של הצבא המצרי למן שלהי שלטונו של מובארק הייתה להבטיח את זכויות היתר של אנשיו, שמהן נהנה לאורך 60 השנים שחלפו ממהפכת 1952.

בנו של מובארק ג’ימי הפך למעורב מאוד בכלכלה המצרית וניסה לדחוף לרפורמות ליברליות שפירושן פגיעה בהתנהלות המושחתת מבחינה כלכלית של הצבא. בשל כך, כשהופיעה ההזדמנות להדיח את מובארק בלי שיעביר את שלטונו לבנו, ועוד להצטייר כאלו השומרים על האינטרסים של העם, הייתה זו הזדמנות פז מבחינת הצבא המצרי להמשיך ולדאוג לאינטרסים שלו במסגרת מצרים החדשה. במילים אחרות, למרות שההפגנות נגד מובארק נוהלו על ידי מפגינים אזרחים חילונים וליברלים שנתמכו מתחת לפני השטח על ידי אסלאמיסטים, משך הצבא בחוטים מאחורי הקלעים ואפשר את הדחתו של מובארק.

במשך שנה וחצי הייתה המועצה הצבאית העליונה לגוף בעל סמכויות הביצוע במדינה, תקופה שהתאפיינה באנרכיזם, במערבולות פוליטיות, באובדן השליטה בסיני ובפגיעה ביחסי מצרים עם מדינות אחרות ובהן ארה”ב וישראל. הצבא ניסה למנוע מציאות שבה נוטל האסלאם הפוליטי את המושכות במדינה והטיל שורה ארוכה של הגבלות על מועמדים ועל רשימות שביקשו להתמודד. לבסוף, כשלא ניתן היה להסתיר עוד את התמיכה הציבורית באסלאם הפוליטי, ניצח מוחמד מורסי, איש האחים המוסלמים את הבחירות לנשיאות והפך למנהיג המצרי הנבחר הראשון בתולדות ארץ הפרעונים.

טנקים ברחובות קהיר – הפיכה שנייה בשנתיים, בגיבוי הצבא. צילום: קול אמריקה

התקרב למדינות המפרץ

מורסי החזיק בתפקיד שנה בדיוק שבמהלכה ניסה להתרחק מארה”ב ולהתקרב למדינות המפרץ ולמעצמות הריכוזיות סין ורוסיה; ביקש לאמץ חוקה שבה לאסלאם יש מקום דומיננטי; השתתף בתהליך חילופי הדורות בצבא המצרי שנתפס בטעות במערב כתהליך שיזם בעצמו וניסה להחזיר למדינה את השליטה על המתרחש בסיני ובמקומות אחרים. מורסי גם תיווך בין ישראל לחמאס בהצלחה לאחר מבצע עמוד ענן, והתקופה שלאחר המבצע נחשבת לשקטה ביותר מבחינה ביטחונית עבור ישראל בעשור האחרון, בכל הקשור לרצועת עזה.

למעשה, פעולותיו של מורסי בשנת שלטונו מציגים תפיסת עולם מעניינת על פי הנקודות הבאות:

מורסי, כאיש האחים המוסלמים, ביקש לסדוק את דמותה החילונית של המדינה המצרית ולהתאים אותה לציבור המצרי בעל התפיסות הדתיות ברובו. רוב מוחץ של המצרים מעוניין באימוץ השריעה ולכל הפחות בהשפעה ישירה שלה על מערכת המשפט והחוקים במצרים. הוא קיבל השראה אולי מפעולותיו של ראש הממשלה הטורקי ארדואן, אך בניגוד לארדואן ביקש להאיץ את התהליך, אולי להאיץ יתר על המידה כפי שהתברר החודש.

כחלק מתהליך זה תמך מורסי בחיזוק דמותה של המדינה האזרחית על חשבון הצבא. הדחתו של טנטאווי שיוחסה למורסי הייתה למעשה חילופי דורות בתוך הצבא בהסכמת טנטאווי, כשהקצינים הוותיקים שפינו את מקומם לקצינים חדשים כאל-סיסי וחבריו. מורסי לא יכול היה לנהל מהלך כה נרחב של הדחה, אך הוא שיתף פעולה כי מהלך זה אפשר להציגו כמנהיג חזק שאינו נרתע מרפורמות ומעימות עם הממסד החזק במדינה. פעולה חשובה לחיזוק דמות המדינה הייתה האור הירוק שנתן לצבא המצרי להיכנס בכוחות נרחבים לסיני כדי להילחם בתשתיות טרור ובתעשיית ההברחות בין רפיח לעזה.

בכל הנוגע למדיניות חוץ ביקש מורסי להתרחק מארה”ב ככל שניתן, למרות שמצרים ממשיכה ליהנות מסיוע אמריקני נרחב ונותרה תלויה בו במידה רבה. מורסי חיפש אלטרנטיבות לארה”ב באמצעות חיזוק יחסיו עם סין, רוסיה, סעודיה וקטאר, תוך שהוא מקפיד למצב עצמו כמנהיג אזורי – הן כמתווך בין ישראל לחמאס, הן כמתווך בין איראן למדינות המפרץ, הן כמתנגד לשלטונו של אסד בסוריה.

כפי שהתברר במהרה, השינוי העמוק במדיניות החוץ התנגש עם השינויים שעבר הצבא. הקצונה הוותיקה של מצרים זכתה לעיקר ההכשרה שלה במוסדות צבאיים סובייטיים ואילו הקצונה הצעירה יותר כבר חבה את הכשרתה המקצועית לארה”ב. הממסד הצבאי הישן היה חשדני כלפי האמריקנים ואילו הדור הצעיר יותר באופן יחסי כבר יותר פרו-אמריקני. מורסי לעומת זאת ניסה להחזיר את מצרים לימים שבהם היא הייתה מעצמה מובילה בגוש המדינות הבלתי מזדהות כולל זיקה למעצמות הקומוניסטיות דאז, או המעצמות הריכוזיות כיום.

בסיכומו של דבר, השינויים שביקש מורסי לבצע בחברה המצרית ובמדיניות המצרית החלו להתנגש עם הממסד הצבאי ועם הציבור החילוני במצרים. לבסוף, פגשו הממסד הצבאי והמרירות החילונית במציאות הכלכלית המתדרדרת של מצרים שהוציאה מחדש את הציבור לרחוב, כשברקע מרחף לו הצבא שהפעם הסיר את המסכות ושימש כקטליזאטור להדחתו של מורסי באמצעות אולטימטום שאליו לא יכול היה מורסי להיענות. מורסי העלים עין במהלך כהונתו מהאלימות האסלאמיסטית ברחובות שהופנתה כלפי הקופטים, כלפי נשים וכל מי שלא נפתס אסלאמי מספיק, מה שחיזק את הכעס הציבורי בקרב החילונים נגדו.

בחודש אפריל כבר היה ברור כי מצרים עומדת בפני משבר מזון מחודש [1]. הירידה בייצור החיטה בעולם בכלל ובמצרים בפרט איימה להעלות את מחיר הלחם לצרכן, בשל הקושי המצרי לסבסד אותו בתנאים אלה. המשמעות של עלייה במחיר הלחם במצרים היא הפגנות ענק בתחריר ואיום על המשך השלטון, ואכן בתוך פחות משלושה חודשים כבר הודח מורסי לקול מצהלות המפגינים בתחריר, ובסיפוק רב בחדר המצב של המטכ”ל המצרי.

הדחתו של מורסי הכניסה את מצרים לסחרור אזרחי קשה עוד יותר, באופן שבו בוצעה. המסר העיקרי של ההדחה הוא שהצבא המצרי והציבור החילוני לא ישלימו לעולם עם האסלאם הפוליטי גם אם זה ינצח בבחירות דמוקרטיות, ועל כן לא תוכל להתקיים דמוקרטיה במצרים.

לפיכך, האופציות המצריות מצטמצמות – ברירת המחדל הבעייתית ביותר עבור מצרים היא המשך האנרכיה. האנרכיה מחסלת בשיטתיות את מה שהיה פעם כלכלה מצרית מקרטעת אך עם פוטנציאל ודוחפת את המדינה המאוכלסת ביותר בעולם הערבי אל עבר רמת חיים אפריקאית במהירות. התיירות, שבעבר הייתה לאחד מעמודי התווך של הכלכלה, נפגעה בצורה אנושה ותמשיך לגסוס כל זמן שהמצב הפוליטי לא מתייצב. תשתית הולכת הגז בסיני, שאפשרה למצרים למכור גז בעיקר לישראל הושמדה, ואין למצרים משאבים להשמיש אותה מחדש ולאבטח אותה.

בנוסף, מאז שקידוח תמר החל להזרים גז סוף מרץ 2013, אפסו הסיכויים של המצרים ליהנות ממכירת הגז הטבעי בשנים הקרובות, וגם אם תשוקם מערכת הולכת הגז בעוד כמה שנים, תתקשה מצרים להשיג מחיר אטרקטיבי מישראל בשל התחרות עם הקידוחים הישראליים. התעבורה בתעלת סואץ יורדת בהדרגה בשנים האחרונות ופוגעת בעוד מקור הכנסה חשוב עבור מצרים. וכך נותר סיוע החוץ מארה”ב וממדינות המפרץ כמקור גדול יחיד למטבע חוץ ולהכנסה עבור הכלכלה המצרית.

מורסי עם מזכיר ההגנה האמריקני הייגל ועם אל-סיסי, שהדיח אותו לבסוף – החזיק בתפקיד שנה בדיוק. צילום: מחלקת ההגנה האמריקנית

אנרכיה בפתח

החשש ממלחמת אזרחים במצרים חזק ביותר לאור הקיטוב החברתי העמוק בין החילונים שהצבא לצדם והמערב מאחוריהם ובין הדתיים, שזוכים לתמיכת מדינות המפרץ. הצבא יצטרך בכל מקרה לאפשר לאסלאמיסטים להוציא קיטור לאור נטילת השלטון מהם, אולם לאורך זמן הוא יצטרך להפעיל עוצמה רבה נגד המפגינים כחלק מהשבת הסדר החברתי במצרים על כנו. כרגע הצבא נמנע מלעצור את מנהיג האחים המוסלמים מוחמד בדיע אך הוא מוריד מהרחובות בכירים אחרים. מעצר של בדיע עשוי לתת את האות להסרת הכפפות מצד האחים המוסלמים ונהרות של דם יזרמו ברחובות מצרים. בכל אופן מצרים נכנסת כעת לתקופה של משטר צבאי וחוסר סדר ברחובות, עד שהמציאות תאפשר בחירה בין אופציות שלטוניות קבועות אחרות.

אופציה נוספת עבור מצרים היא לנסות ולהעלות משטר אזרחי-חילוני בעל סמכויות דיקטטוריות ועם מראית עין של דמוקרטיה, אולם כאמור קשה להאמין שהדתיים במצרים יאפשרו את מראית העין הזו. ולכן נשארה מצרים עם האופציה האחרונה והיא חזרה למה שהיה מקובל ב-59 שנות מהפכת הקצינים במצרים – דיקטטור שמגיע מלב הממסד הביטחוני ונתמך על ידי הצבא, כפי שהיו נאצר, סאדאת ומובארק.

מדובר בשלב שיוכל להתממש רק בעוד כמה חודשים לאחר שהאנרכיה ומשטר החירום ימצו את עצמם, אולם יש להניח שבמטכ”ל המצרי מנסים לתור אחר פוליטיקאי מוסכם שיוכל ליטול את המושכות. הסיכוי שאל-סיסי יעשה זאת הוא קלוש ביותר ולכן המחליף הקבוע של מורסי יצטרך לענות על כמה קריטריונים – דמות ציבורית מוכרת ופופולארית, בעל רקע ביטחוני עשיר שמסוגל להכריז מלחמת חורמה על כל הגורמים בחברה המצרית שמאיימים על היציבות הפוליטית, מגורמי הטרור בסיני ועד לסלפים בערי מצרים.

בין המועמדים האפשריים הוא מוחמד רפעת שחאתה, מי שעמד בראש המודיעין בתקופת שלטונו של מורסי ומונה לתפקיד היועץ לביטחון לאומי עם הדחתו של הנשיא היוצא. שחאתה, שעמד בראש משמר הרפובליקה, נהנה מאמון נרחב במצרים ומחוצה לה, בעל הבנה רבה בתחום המדיני ואחד הבודדים שמסוגל להשיב את הסדר על כנו במצרים. האיש השמנמן מהתמונה המפורסמת עם גלעד שליט ואחמד ג’עברי ביום שחרורו של החייל השבוי עשוי להיות התרופה למצרים [2].

בכל אופן, מאחר שבחודשים הקרובים צפוי המאבק הפנימי במצרים רק להסלים, קשה להעריך מי בסופו של דבר יטול את מושכות ההנהגה בידיו ויצליח לייצב את המערכת, אולם עבור המצרים והאזור כולו ברור שכל דקה שמצרים מתמהמהת במציאת פתרון של קבע ובהעברת המאבק הפנימי מהרחוב המצרי לפרלמנט ולחדרי הישיבות, כך מתקרב לו תסריט בלהות בדומה למתרחש במדינות אחרות שחוו אביב ערבי, שיקרע את מצרים.

וכשמצרים חדלה מלתפקד, משפיע הדבר על כל העולם הערבי. למצרים היה תפקיד חשוב בתיווך בין מדינות ערב לבין איראן, ונראה היה כי האיראנים אף מחזרים אחרי מורסי במאמץ להגיע להסדר מוסכם בסוריה ובמקומות אחרים שבהם מתנגשים השיעים והסונים. החולשה המצרית מותירה את מדינות המפרץ, על רקע ירידת השפעתה של ארה”ב באזור, חשופות מול איראן, מה שיוביל להגברת הלחץ מצד מדינות המפרץ על ארה”ב כדי שתפעל נגד איראן.

מבחינת ישראל, נראה כי המצב כרגע סביר בהחלט, אולי אפילו אופטימלי – הצבא המצרי נלחם מלחמת חורמה בקו ההברחות מסיני לרצועת עזה ולהפך, כחלק מהמאמץ לייבש את קני הטרור בחצי האי. רוב מנהרות ההברחה הושמדו או נפגעו קשה והחמאס נאלץ לבלוע את הגלולה המרה ולא לפעול נגד ישראל לפי שעה. ישראל סיימה להציב את המכשול בגבול שלה ובכך למנוע חדירת מסתננים או מחבלים כך שהאופציות לפגיעה בה הצטמצמו מאוד מבחינת ארגוני המחבלים, שמפנים כעת את זעמם אל השלטון המצרי.

המאבק בנשיא הסורי סופג מכה לנוכח ניצחון הצבא ותומכיו החילוניים על האסלאם הפוליטי במצרים. מדינות המפרץ נאלצות להפנות משאבים גם למצרים כדי למנוע את קריסתה הכלכלית ואת התקרבותה לאיראן, וכך מאוים הסיוע למורדים. גם ירדן, שזכתה לתמיכה מצרית מול איומים ממזרח מוצאת עצמה תלויה יותר ויותר בישראל להמשך קיום משטרהּ.

במאמר “עידן חדש במצרים” מיוני 2012 שבו ציינו כי הצבא והאחים המוסלמים עלו על מסלול של התנגשות מרגע שנכנס מורסי לתפקיד, הערכנו כי מצרים תגיע לנקודה שבה יהיה עליה לבצע מהלך דרמטי כדי להסיט את דעת הקהל מהתמקדות בבעיות החברתיות של מצרים אל אויב חיצוני. שללנו אז את ישראל בתור יעד והערכנו כי מדינה אחרת עשויה להפוך ליעד מלחמתי שכזה.

בחודשים האחרונים גובר החיכוך בין מצרים לאתיופיה על רקע כוונת האחרונים לבנות סכר ענק על הנילוס כדי לייצר חשמל בפרויקט תשתית אדיר של 7.4 מיליארד דולר. הפעלת הסכר תפחית מכמות המים שזורמת למצרים מהנילוס ותיצור בעיית מזון ומים קשה ביותר במצרים, שגם כך אינה נהנית משפע בתחום. במצרים רבים מאמינים כי ישראל עומדת מאחורי הקמת הסכר האתיופי לאור יחסיה הקרובים של ישראל עם אתיופיה, ומאיימים בשימוש בכוח צבאי אם תממש אתיופיה את תכניותיה. לפי שעה מסתפק הממסד הצבאי בהפניית הכידונים לסיני נגד גורמי הג’יאהד ובניסיונות להשיב את השקט לרחובות מצרים, אולם בהחלט ייתכן שמצרים ואתיופיה מצויות על מסלול התנגשות.

בסיכומו של דבר, העתיד המצרי נראה מעורפל ביותר ככל שמתבהר הקיטוב הפנימי והמצב הכלכלי הקשה, ובשנה הקרובה מצבה הקשה של מצרים רק יחריף.

הערות

1. “Egypt faces food crisis over wheat shortage”, UPI, 17/04/2013

2. “Egypt president appoints new head of General Intelligence”, Ahram Online, 19/09/2012