ביום שבת, ה-27 בדצמבר 2008, בשעה 11:30, הסתיימה ההבלגה הארוכה של מדינת ישראל – עשרות כלי טיס של חיל האוויר תקפו שורה ארוכה של מטרות ברצועת עזה ונתנו את האות לפתיחתה של אחת המערכות החשובות בתולדות המדינה. סיום המבצע בניצחון ימחק את מחדלי קיץ 2006 ויכה מכה קשה את הזרם הרדיקלי. מנגד, סיום מבלי לשנות את הסטטוס-קוו באזור עשוי להתפרש כתבוסה היסטורית, שתֶקבע בישראל את האמונה באי-יכולתה להכריע את הטרור.
באוגוסט 2005, יצאה ממשלת ישראל למהלך שנוי במחלוקת, כשהחליטה לפנות, באורח חד-צדדי את כל ההתנחלויות ברצועת עזה. הוגי התוכנית, ובראשם ראש הממשלה שרון, טענו כי הנסיגה תאפשר לישראל לנתק עצמה מאחריות לגורל 1.5 מיליון הפלשתינים המתגוררים ברצועה, תוציא את העוקץ מהמניעים שהובילו אותם לתקוף את ישראל ותשפר את מעמדה של ירושלים בעולם.
אך במהרה, טפחה המציאות על פניה של ההנהגה הישראלית – השילוב בין נסיגת צה”ל שנתפסה כניצחון לקמפיין הטרור של החמאס, לבין משבר מנהיגות חריף בהנהגה הפלשתינית, משבר שהחל עם מותו המסתורי של ערפאת ב-2004 ונמשך בשרשרת הסיכולים הממוקדים שביצעה ישראל בשנות האינתיפאדה אשר מחקו למעשה את כל שכבת ההנהגה הבכירה בקרב הפלשתינים, הכשיר את הקרקע לשינוי היסטורי.
הבחירות לרשות בינואר 2006, יצרו מצב חדש במפה הפוליטית הפלשתינית – לראשונה מאז שנות ה-60, לא היה אש”ף המוציא ומביא היחיד בהנהגה הפלשתינית. ניצחון החמאס בבחירות, והתבססותו ברצועת עזה, לאחר מאבק אלים עם הפת”ח בקיץ 2007, הוביל למציאות חדשה, בה מצאו עצמם תושבי עזה כולה תחת הנהגה דתית ורדיקלית, ומדינות האזור מצאו על גבולן ישות קיצונית שנתמכה על ידי איראן.
ישראל וארה”ב פעלו יחד עם בנות בריתן לבודד את שלטון החמאס. מנהיגי הארגון, ובראשם ראש הממשלה מטעמו, איסמעיל הנייה, זכו לכתף קרה ממרבית מדינות העולם, וליחס חם רק ממעטות דוגמת איראן, דרום אפריקה וונצואלה. במקביל, ניסו במערב לחזק מחדש את המחנה המתון ברשות הנשיא אבו-מאזן, אך ללא הצלחה רבה.
כך, מצאו עצמם הפלשתינים שסועים בינם לבין עצמם, ורצועת עזה הפכה מבודדת מן העולם, ומנהיגותה – מצורעת. בניסיונותיו לשרוד, פיתח הארגון פתרונות יצירתיים על מנת לקיים את זרועות הממשל ברצועה, ובה בעת לחזק את כוחו המבצעי. מזוודות עמוסות בכסף שהוברחו לתוך הרצועה, מאות מנהרות שהעבירו כל סחורה אפשרית והתהדייה, אותה הפסקת אש עם ישראל שהקלה על החמאס להתארגן מחדש לקראת העימות הבלתי-נמנע, הפכו לכלים בארסנל החמאסי, ולמעשה לדרך היחידה שלו להוסיף ולשלוט ברצועה.
הלם ומורא
בבוקר שבת , ה-27 בדצמבר, פתחה כאמור ישראל במתקפת פתע בעזה – כ-60 כלי טיס תקפו עשרות יעדים בתוך דקות ספורות, והביאו ליותר ממאתיים הרוגים בצד הפלשתיני. ההפתעה הגמורה, תולדה של הטעייה ישראלית שציירה את הרושם כאילו בירושלים עדיין התלבטו באשר למועד פתיחת הפעולה, תפסה את אנשי החמאס “עם המכנסיים למטה” – כמה בכירים נהרגו, ושורה של מתקנים אסטרטגים הושמדו במכה אחת. בנוסף, וכפועל יוצא מהיקף המכה הישראלית, היקף הנפגעים חסר התקדים ברצועה הביא לקריסה של השירותים הרפואיים בעזה, באופן שהציב את האוכלוסייה במצוקה למן הרגע הראשון.
חשובה לא פחות מכך, מבחינת ישראל, היא העובדה כי ראשית המבצע תוזמן לימים בהם העולם הנוצרי היה מצוי בחופשת חג המולד, תזמון שהבטיח שעשרת ימי המבצע הראשונים היו חפים כמעט לחלוטין מלחץ בינלאומי, על אף תמונות האזרחים הנפגעים בעזה. אפילו מצרים, ירדן וסעודיה, שלושת המדינות המובילות את הציר המתון באזורנו, הסתפקו במחאה מינורית יחסית כלפי הפעולה הישראלית. הגדילו לעשות המצרים כשהאשימו את החמאס באחריות להתדרדרות הביטחונית.
לזכות ישראל עמדה, באופן פרדוקסלי, מלחמת לבנון השנייה על שלל לקחיה. תהליך הפקת הלקחים היסודי שעבר על זרועות הביטחון, הממשלה וגם התקשורת בישראל מאז המפלה בקיץ 2006, מצא את הדמויות המשפיעות בכל אחת מהזרועות הנ”ל מנוסות יותר, מוכנות יותר ומפוכחות יותר – במקום התלהמות הופגן איפוק, במקום שקיפות נשמרה העמימות ובמקום חוסר מקצועיות של הצבא הופגנה כשירות שיא.
ההנהגה המדינית הישראלית נמנעה מלהציב יעדים שאפתניים למבצע, הגם אם סומנו כאלו בישיבות סגורות. במקום הצהרות על מיטוט החמאס ושחרור החייל החטוף, גלעד שליט, הסתפקו בממשלה באמירה כללית על גביית מחיר מהחמאס ושינוי המציאות הביטחונית בדרום הארץ.
בשלבים הראשונים של המערכה, ניכר היה גם כי תוכנית הקרב הישראלית הוכנה בקפידה ויושמו בה לקחי העבר – הוטל איפול מלא על פעילות הצבא, וההתקדמות נעשתה בצורה הדרגתית, מבוקרת ועוצמתית. הכנת “בנק מטרות” רחב במיוחד, לקח נוסף ממלחמת לבנון השנייה, אפשרה לצבא לנהל מערכה אווירית במשך שבוע שלם, ולהכניס כוחות קרקע רק לאחר שבנק המטרות מוצה. כך, אחרי שבוע של הפצצות בלתי פוסקות, מצאו עצמם אנשי החמאס השחוקים והנצורים מול מספר חטיבות ישראליות מאומנות ורעננות.
כך, בפתח השבוע השני ללחימה, מצאו עצמם בחמאס במצוקה – מרבית נכסיהם האסטרטגים הופצצו ועימם כל סממני השלטון, רבות ממנהרות ההברחה לרפיח הושמדו ומאות לוחמים ומפקדים בדרגים הבינוניים חוסלו או נפצעו. העובדה כי רצועת עזה חסרה את העומק האסטרטגי העומד לרשות החיזבאללה בלבנון, והחמאס נחשב נחות מהחיזבאללה בכל האמור לאיכות לוחמיו ואיכות כלי הנשק שבידיהם, הציבה את החמאס בפני המבחן המכריע מאז הקמתו.
על אף כל האמור לעיל, אין זה אומר כי החמאס נמצא על סף תבוסה, וייתכן מאוד כי ההיפך הוא הנכון, ואנשיו המסתתרים ברחבי הרצועה יוסיפו לנהל מערכת טרור מול צה”ל. ייתכן גם כי לחץ בינלאומי כבד על ישראל, שצפוי להאמיר החל בשבוע השני של ינואר, יכפה הפסקה מוקדמת של הפעולה. בשעת כתיבת שורות אלו, כשהפעולה הקרקעית בחיתוליה, אין לדעת לאן בדיוק יתפתחו הדברים. עם זאת, ניתן לשרטט את התסריטים האפשריים לשבועות הקרובים, ואת השפעתם של אלו על המציאות האסטרטגית באזורנו.
בישראל הפיקו לקחים ממלחמת לבנון השנייה. צילום: דובר צה”ל
תסריט החלומות – שלטון החמאס נופל או מנוטרל
אין ספק כי מדובר במשימה קשה להשגה, ואף חסרת תקדים בתולדות המאבק הישראלי בטרור. על פי תסריט זה, מצליחים כוחות צה”ל לפגוע פגיעה ללא תקנה בתשתיות החמאס ובאנשיו, עד כדי חיסול מנהיגיו או סילוקם מהאזור דוגמת ההסכמים שנעשו עם ערפאת בעבר. עמידה ביעד הזה, קשה ככל שתהיה, תיצור חוקי משחק חדשים באזור – החיזבאללה, הג’יהאד האיסאלמי וכיסי הטרור של הפת”ח יראו לנגד עיניהם את תג המחיר הצפוי להם אם ינסו ללכת בדרך החמאס. בזירה האזורית, תספוג מעורבותה של איראן מכה, כשהחיזבאללה ייוותר כנכס האסטרטגי היחיד. בזירה העולמית, מעמדה של ישראל יתחזק, בפרט נוכח שיקומה של רצועת עזה נטולת החמאס.
אך, כפי שציינו, יעד זה נראה רחוק כיום וצריכים להבשיל שורה ארוכה של תנאים בטרם יושג. עם זאת, ישראל מסוגלת לרשום הישגים אחרים, ריאליים יותר, במבצע, שיאפשרו להכתיר אותו כניצחון. בראש ובראשונה, נראה כי המלחמה מול החמאס היא בעצם מלחמה על גבולותיה של עזה עצמה – בחמאס מעוניינים לא רק בפתיחת המעברים עם ישראל לשם קבלת סיוע הומניטארי, אלא, בעיקר, בשמירת הסטטוס-קוו בגבול עם מצרים, באופן שלא יפגע בתעשיית מנהרות ההברחה המשגשגת. מנגד, בישראל מודעים לסכנה בתשתית זו, וניכר כי יעשו הכול על מנת שלא לסיים את המבצע בלי פתרון לסוגיה זו.
בשני התרחישים, ניכר כי יכולת המשילות של החמאס תישחק לבלי הכר, ותיצור ברצועה ההרוסה של אחרי המלחמה וואקום שלטוני. מצב זה עשוי לקרוץ לאנשי הפת”ח מגדה לשלוח כוחות שיטור וסיוע על מנת לנצח על שיקום הרצועה ולהשתלט עליה מחדש. לשם כך, תעמוד למבחן השאלה האם אבו-מאזן ייאות לשוב לעזה על חרבה של ישראל.
תסריט האמצע – פגיעה קשה בחמאס ונסיגה
על פי תסריט זה, כוחות הקרקע הצה”ליים מצליחים לפגוע קשות בתשתיות החמאס, אך ללא המשך שליטה בשטח. לאחר פעולה של שבוע עד 10 ימים, מוכרזת הפסקת אש והלוחמים נסוגים. הפעולה הצבאית נחשבת למוצלחת בעיני ישראל ומוכרת כהפסד בעיני הפלשתינים וההרתעה הצבאית מושגת, אולם החמאס נותר הריבון בשטח, ופועל להשתקם.
גם בתסריט זה, סוגיית השליטה על הגבול ברפיח תהיה נקודת המפתח. חשיבות רבה אם כן, קיימת לאופן בו תושג הפסקת האש. במידה וישראל לא תקבל ערבויות של ממש כגון הגברת הפיקוח המצרי על הגבול, להפסקת האש לא תהיה משמעות שונה מלהסכם התהדייה שהתקבל בעבר בין ישראל והחמאס. במידה והפסקת האש תוכתב לישראל בלחץ מועצת הביטחון, עשויים הפלשתינים לראות בכך ניצחון שלהם.
התקפות חסרות תקדים על עזה. צילום: טלוויזיה
התסריט הפסימי – ענבי זעם II
בהתחשב בלחץ הבינלאומי על ישראל, הדעת אינה מניחה כי אפשרות של כיבוש מלא של הרצועה ושהייה ממושכת בה הינה בגדר אפשרות ריאלית. בתום היממה הראשונה למבצע הקרקעי, נראה כי האפשרות הרעה ביותר מבחינת ישראל תהיה סיום הפעולה בהסכם הפסקת אש שיותיר את שלטון החמאס במקומו ולא יהיה בו כדי לשנות את המציאות באזור.
במערכת הביטחון הישראלית זוכרים היטב את הפסקת האש שחתמה ישראל עם החיזבאללה באביב 1996, עם סיום מבצע “ענבי זעם”. אז, נאלצה ישראל לסיים את המבצע לאחר שפגז תותחנים הרג למעלה מ-100 אזרחים בכפר קנא. בעת החתימה על ההסכם, העריכו בישראל כי בידי החיזבאללה נותרו מאות רקטות, מרביתן לטווחים קצרים, שהיו מספיקות לו לשלושה שבועות של לחימה. כעבור עשר שנים, מצאה עצמה ישראל מתמודדת עם חיזבאללה שהיה חזק פי כמה מאותו ארגון עימו חתמה על הפסקת אש.
זהו בדיוק התסריט ממנו חוששים כיום בישראל. לחץ בינלאומי שיוביל את ישראל לחתום על הסכם הפסקת אש בטרם תמצה הפעולה הצבאית את עצמה, עשוי להותיר את החמאס לא רק בשלטון ברצועת עזה, אלא גם בשליטה על תעשיית מנהרות ההברחה ברפיח. במצב כזה, נראה כי בעלי בריתו של הארגון מאיראן, סוריה ולבנון, ידאגו לחמשו בנשק מתקדם יותר, שייגבה מהעורף ומהצבא הישראלי מחיר כבד פי כמה בסיבוב הלחימה הבא.
וזה עוד לא הכול – אם יצליח החמאס לשמור על שלטונו נוכח עוצמתה של הפעולה הישראלית בעזה, תצטייר ישראל שוב כמפסידה, שהשתמשה בכל עוצמתה ולא יכלה לארגון טרור. ההרתעה תשוקם רק במידה מסוימת, ותותיר את מנהיגי הטרור לברור בעצמם את מידת השימוש שיעשו באמצעים נגד ישראל.
נקודת הכרעה
עובדה אחת לא תוכל להשתנות בכל מקרה מבחינת ישראל ושאר השחקנים באזור – הפעולה נגד החמאס חרגה בצורה משמעותית מהמקובל בעימות עם הפלשתינים. היקף ההרג, הפגיעה המדויקת בזמן קצר בתשתיות חמאסיות חיוניות והמחיר הנמוך יחסית ששילמה ישראל נכון לכתיבת שורות אלה, שינו את הכללים בזירת עזה. רף התגובה עלה, ולא פחות משמעותי מכך – הוא עלה בשקט יחסי בזירה הבינלאומית. בעתיד, ללא קשר לתוצאות המהלך הנוכחי, יבינו הפלשתינים כי ההשלכות לפעולות שלהם נגד ישראל עשויות להחמיר מסיבוב לסיבוב.
גם העובדה שרוב הנפגעים בפעולה הנוכחית הם אנשי חמאס ולא אזרחים, שמה את ארגוני הטרור על הכוונת. אנשי החמאס לא יתנגדו לפגיעה ישראלית באזרחים מאחר והיא משרתת את מטרות התעמולה שלהם, ויהיו מוכנים להקריב את חייהם בלחימה עם חיילי צה”ל, אולם מותם של אנשי החמאס בתקיפות חיל האוויר וכוחות הקרקע, כמעט ללא התנגדות מצדם, סודקת לאנשי החמאס את הדימוי ממנו הם נהנים בקרב האוכלוסייה הפלשתינית.
העובדה כי החמאס, ארגון טרור אכזרי ללא עכבות אשר לא היסס לפגוע באכזריות באנשי הפת”ח בעזה, או באנשים שחשד בהם כי שיתפו פעולה עם ישראל, נפגע בצורה כה קשה ובניגוד להבטחותיו אינו מצליח לייצר בציבור הישראלי את אותו אפקט שהצליח החיזבאללה לייצר ב-2006, חושפת את ארגון החמאס לפגיעה מצדם של גורמים פלשתינים אחרים, אשר עשויים לנסות לאחר המלחמה לשוב לעמדת ההנהגה.
ייתכן והפת”ח ייתפס כבוגדני לאחר המלחמה עם ישראל, כמי שקרץ עין בזמן שישראל תקפה את תשתיות החמאס, אולם ואקום שלטוני כאמור, עתידו להתמלא, ובמידה והחמאס ואיתו הג’יאהד האסלאמי יוכו קשות, עשויה לעלות הנהגה חדשה מקומית בעזה, אשר מבקשת לשקם את מרקם החיים לא-חיים ברצועה, וסולדת ממאבק עם ישראל.
