תשע שנים וחודשיים חלפו מאז החלה המשימה האמריקנית באפגניסטן, בדיוק אותו פרק זמן שנמשכה המלחמה הסובייטית במדינה המרכז אסיאתית. שלא כמו המערכה הסובייטית, זו האמריקנית רחוקה מסיום. על רקע עליה בלתי פוסקת בהתקפות הטרור וביקורת מצד הציבור האמריקני והתקשורת למעשים, מכריז אובאמה על שליחת 30,000 חיילים נוספים לאפגניסטן. הצלחה והתמיכה הציבורית בו תזנק לקראת בחירות 2012. כישלון, והכהונה הראשונה של הנשיא ה-44 של ארה”ב, עשויה להיות גם האחרונה שלו.

המלחמה באפגניסטן, שנכנסה לשנתה התשיעית באוקטובר האחרון, נמשכת. בראשית הדרך, היא נתפסה כמלחמה הכרחית ונהנתה מתמיכה ציבורית מוחלטת בארה”ב, כמו גם בקרב מדינות נאט”ו וברחבי העולם. לכל היה ברור, כי באפגניסטן, שנשלטה אז על ידי ארגון הטאליבן, נרקמה התוכנית למתקפת הטרור הגדולה בהיסטוריה.

החיילים האמריקנים ובני בריתם מאירופה, קנדה ואוסטרליה, הגיעו למדינה המרכז-אסיאתית במטרה “לעשות סדר” – להפיל את שלטון הטאליבן ולכונן משטר דמוקרטי במקומו, כמו גם למגר את תשתיות ארגון אל-קעידה במדינה. ההתחלה הייתה מבטיחה –הטאליבן סולק מקאבול הבירה, ובאפגניסטן החלו ליהנות מזכויות אזרחיות בסיסיות, כמותן לא היו להם בימי שלטון הטאליבן במדינה, או בעת שלטון המוג’אהידין שקדם לו.

היציאה למלחמה בעיראק וגלי הטרור המשתוללים שם מיקדו את תשומת הלב, כמו גם את הביקורת, במפרץ הפרסי. אפגניסטן, שנהנתה משקט יחסי, כמעט וירדה מהכותרות. המפנה התרחש במחצית השנייה של שנת 2005 ובתחילת 2006, שעה שכיסי התנגדות של שאריות הטאליבן, בצוותא עם אנשי אל קעידה ותומכיהם, הגיעו למסה קריטית ועברו מהגנה להתקפה. כוחות הקואליציה, שהתרגלו זה מקרוב לשגרה החדשה, נתפסו לא מוכנים.

פקיסטן הפכה למטרה אף היא. הקרדיט שניתן לפקיסטן תחת הנהגתו של פרווז מושארף היה ללעג, נוכח העלמת העין של נשיא פקיסטן מתאי הטרור שצמחו בארצו למימדים אדירים. כוחות הטאליבן שהתחבאו בצפון מערב המדינה, יכלו להתארגן מחדש, ולהשיב מלחמה נגד הקואליציה הבינלאומית. בנוסף, הם החלו להפנות את רוביהם גם נגד המשטר בפקיסטן, שהצטייר כחלש, ואף להשיג אוטונומיה בסוואט, אזור שנחשב פעם לאתר נופש מושך בעיני הבריטים בזמן שלטונם בהודו, והפך למובלעת פונדמנטליסטית, בה אומצה השריעה האסלאמית בצורתה הקיצונית ביותר.

פילוח הרוגים מקרב כוחות הקואליציה באפגניסטן ובעיראק

עמדתו של אובאמה

בשבתו בסנאט ובימים הראשונים של הקמפיין לנשיאות, טען אובאמה כי המלחמה בעיראק הייתה טעות מלכתחילה, וכי היה על האמריקנים להפעיל את כל המשאבים כדי להביא להכרעה סופית באפגניסטן. אובאמה העריך כי מאחר והאחראים לאירועי ה-11 בספטמבר היו קשורים אך ורק לאזור זה של העולם, מבחינה מוסרית יש לארה”ב מחויבות לסיים את הפרשה שם, ולהותיר מדינה ליברלית יותר, המתנגדת לטרור.

בחודש מאי השנה החל להגיע גל התגבור הראשון של האמריקנים, בהיקף של כ-30,000 חיילים. לחץ אמריקני על הממשל הפקיסטני החדש, הפעם בהנהגת עלי אסיף זארדארי, אלמנהּ של המנהיגה לשעבר בנאזיר בהוטו, הוביל בסופו של דבר להחלטה פקיסטנית לצאת למלחמת חורמה בריכוזי הטאליבן.

ארגון הטאליבן, אשר נהנה מתמיכה ציבורית די רחבה בפקיסטן בשנים הראשונות ללחימה, החל לאבד תמיכה בשל הפיגועים שביצע בפקיסטן והחשש מ”עיראקיזציה” של המדינה המוסלמית היחידה המחזיקה בארסנל גרעיני.

התקפות הצבא הפקיסטני החלו להוכיח את עצמן, ובהמשך תהיינה להן חשיבות עצומה במהלכים הבאים של הממשלה האמריקנית. תנועת המלקחיים הזו, שתוקפת את ריכוזי הטאליבן מדרום וממזרח באמצעות כוחות פקיסטניים, וממערב על ידי האמריקנים, היא זו שמבקשים האמריקנים לחזק, מתוך אמונה כי היא מסוגלת להביא לסיום הפרק האפגני בהיסטוריה האמריקנית.

בסוף חודש נובמבר, במהלך נאום שנשא באקדמיה הצבאית בווסט-פוינט, הציג אובאמה את האסטרטגיה שלו בנוגע לאפגניסטן. הנאום בן 4,600 המילה הציג מתווה ברור באמצעותו מבקש אובאמה להכריע את המלחמה.

ראשית, הזכיר אובאמה את הרקע ליציאה למלחמה באפגניסטן. את פיגועי הטרור, את התמיכה המוחלטת של הקונגרס האמריקני במהלך צבאי, את האישור ממועצת הביטחון, את הפעלת סעיף ההדדיות בחוקת נאט”ו לראשונה בהיסטוריה, צעד שהביא להשתתפות של עשרות מדינות בקמפיין באפגניסטן. אובאמה הדגיש את הצלחת המערכה בראשיתה, ואת הערכתו כי פתיחת החזית הנוספת בעיראק היא זו שמנעה הכרעה מוקדמת בזירה האפגנית.

שנית, ההחלטה האמריקנית הנוכחית בעיראק, היא להביא לנסיגת הכוחות הלוחמים מהמדינה עד הקיץ הקרוב, תוך השארת 35,000-50,000 חיילים מתוך 130,000 החיילים המשרתים כעת, ככוח שימשיך לאמן את כוחות הביטחון העיראקים ולספק הרתעה הנחוצה לכוחות הממשל, המנסים לבנות מחדש את המדינה המרוסקת. הכוח שיישאר בעיראק, ימתין לפינויו שנה נוספת על פי התכנון הנוכחי, ובכפוף להתפתחויות בשטח.

תוכניתו של אובאמה להביא להכרעה אסטרטגית באפגניסטן, מתבססת על שלוש נקודות: הגברת המאמץ הצבאי מצד האמריקנים ובעלות בריתם, השקעה בתשתיות אזרחיות וייצוב המצב בפקיסטן.

אובאמה מקבל את פני ארונותיהם של חיילים אמריקנים שנהרגו במלחמה בטרור. צילום: הבית הלבן

הכפלת כוחו של נאט”ו באפגניסטן

כדי להבין את סדר בניין הכוח במדינה, כדי להתבונן במספרים הבאים: ערב כניסתו של אובאמה לבית הלבן, עמד סדר הכוחות של נאט”ו על 65,000-70,000 חיילים, מחציתם אמריקנים. תגבורת של יותר מ-30,000 חיילים בחודש מאי, העלתה את מספר האמריקנים השוהים באפגניסטן ל-68,000 ואת כלל הכוחות לסדר גודל של 100,000 חיילים. לצד האמריקנים ישנם כיום 10,000 חיילים בריטיים, 4,200 חיילים גרמניים, 3,100 חיילים צרפתיים, 2,800 חיילים קנדיים ו-2,800 חיילים איטלקיים ובסה”כ למעלה מ-30,000 חיילים מכ-40 מדינות.

התוספת של כ-30,000 חיילים אמריקנים, עשויה לזכות בתגבור נוסף מצד מדינות נאט”ו: ועידה שתיערך בינואר בהשתתפות מדינות הברית תצטרך להחליט האם היא מצטרפת ליוזמתו של אובאמה, באמצעות תרומה של חיילים. מזכ”ל נאט”ו, אנדרס פוג רסמוסן, העריך כי בנות הברית של נאט”ו יסייעו במשלוח של 5,000-10,000 חיילים. איטליה כבר רמזה כי תתרום 1,000 חיילים, ככל הנראה מקרב הכוחות המוצבים כעת בלבנון ובבלקן, וכעת נותר לראות מה יתרמו שאר המדינות המשתתפות באפגניסטן.

הכוח האיטלקי באפגניסטן מצא עצמו במרכזה של שערורייה לאחרונה, כשהתברר כי אנשי מודיעין איטלקיים שיחדו בעשרות אלפי דולרים את אנשי הטאליבן בגזרתם, לבל יפגעו בכוחות האיטלקיים המוצבים מזרחית לקאבול. הפרשה נחשפה לאחר שהכוח האיטלקי הוחלף, והכוח החדש שהורכב מצרפתים שלא היה חלק מהסדר, הותקף.

מדינות החברות בנאט”ו, שעד כה קימצו בסיוע לאמריקנים, עשויות להחליט כי זוהי הזדמנות “לקפוץ על העגלה” מאחר והמחויבות הבינלאומית להגעה להכרעה היא מקסימלית, ובכך לקצור את פירות הסיוע לאמריקנים בעתיד [1].

הצבא האפגני מונה כיום כ-94,000 חיילים, וישנן תוכניות להרחיב את שורותיו בתוספת של 40,000 חיילים נוספים, זאת בנוסף ל93,000 השוטרים הפועלים במדינה. סך כל כוחות הביטחון שעשויים לעמוד מול הטאליבן יגיע בסופו של דבר לכ-400,000 חיילים ושוטרים, כוח עצום, בהשוואה ל-25,000 אנשי הטאליבן.

בנייתו של כוח צבאי משמעותי באפגניסטן, מיועדת כמובן למנוע ואקום לאחר נסיגת הכוחות המערביים, ולכן המהלך האמריקני הנוכחי מיועד להחליש כמה שניתן את כוחם של אנשי הטאליבן, באופן שיאפשר לחיילי אפגניסטן, שאומנו על ידי כוחות נאט”ו, להתמודד עם הטאליבן מ-2011. כבר עתה, שמים האמריקנים דגש מיוחד על ביצוע סיכולים ממוקדים באנשי הטאליבן ואל-קעידה, תוך שימוש בין היתר במזל”טים. התוצאות בחודשים האחרונים הן טובות, וישנן אינדיקציות לכך שכוחות הטאליבן מתקשים לייצר הנהגה צבאית טובה, כדי להתמודד עם כוחות הברית.

המרכיב השני בתוכניתו של אובאמה הוא, כאמור, ייצור אסטרטגיה אזרחית באפגניסטן. זהו “הגזר” הבולט בתוכנית החדשה. אפגניסטן, בכל הנוגע לתשתיות אזרחיות, היא אחת המדינות המפגרות ביותר בעולם. האמריקנים מבקשים לשקם את הכבישים, הגשרים, הערים ועוד. כחלק מהמאבק בגידולי הפרג לצורך תעשיית הסמים המשגשגת, יושקעו משאבים רבים בשיקום החקלאות האפגנית, וביצירת משק כלכלי חדש, שיגביר את התמיכה הציבורית במשימת נאט”ו. אובאמה הצהיר כי האמריקנים יעבדו בנושא זה בשיתוף נאט”ו והממשלה האפגנית, וישימו דגש מיוחד במלחמה בשחיתות הפוליטית והאזרחית הנרחבת במדינה.

רשת ה-BBC, עורכת זה ארבע שנים סקרי דעת קהל נרחבים באפגניסטן. השנה יותר מתמיד, מביעים האפגנים תסכול ופסימיות ביחס למצב. מרביתם מכירים בכך כי הגעתו של הצבא האמריקני ב-2001 הייתה התפתחות מבורכת, והטאליבן היה ועודנו האיום הגדול ביותר על המדינה. יחד עם זאת, האכזבה מהשלטון החדש, מרמת השירותים האזרחיים ומהמצב הכלכלי נותנים את אותותיהם [2]. השקעה בתשתיות אזרחיות כפי שמתכנן אובאמה, נראית מתבקשת מתמיד. חשוב לציין כי הסקר נערך בחודש פברואר, בטרם תגברו האמריקנים את כוחותיהם בצורה ומשמעותית, וכמה חודשים לפני שהחל הצבא הפקיסטני במתקפה אינטנסיבית על ריכוזי הטאליבן. התקפה זו, כפי שנראה להלן, השיגה כבר כמה יעדים.

חיילים אמריקנים במשימה באפגניסטן – ממתינים לתגבור. צילום: צבא ארה”ב

הפקיסטנים תורמים את חלקם

הנקודה השלישית בתוכנית אובאמה נוגעת לפקיסטן. אכן, זה אחד מהמרכיבים החסרים באופן בו התמודדו האמריקנים עם המלחמה באפגניסטן עד כה. התמיכה הלאומית של פקיסטן בטרור, באמצעות ארגוני המודיעין רבי-העוצמה שלה, הביאה למציאות של הזנב המכשכש בכלב. הטרור שמופנה כיום אל פקיסטן עצמה, טרור שעבר פעם אחר פעם את הקווים האדומים של החברה הפקיסטנית, לא זכה לתגובה אמיתית מצד הפקיסטנים עד שאלו נאלצו לפעול תחת איום אמריקני.

פיגוע נגד כוכבי קריקט, הספורט הלאומי בפקיסטן, פיגועים במרכזי הערים שהובילו למותם של מאות אזרחים, רצח בנאזיר בהוטו, הפיגועים בהודו שהאחרון מביניהם כמעט והוביל למלחמה בין שתי מעצמות הגרעין בתת-היבשת ההודית – כל אלו יצרו לגיטימציה ציבורית בפקיסטן למלחמה בטאליבן.

באביב האחרון, החלו הפקיסטנים להשיב מלחמה שערה. בתוך חודש, ובמחיר של מאות אלפי פליטים, הצליח צבא פקיסטן לגרש את אנשי הטאליבן מחבל סוואט, בו הוחלה כאמור השריעה האסלאמית.כ-1,600 אנשי טאליבן נהרגו בהתקפה זו, לעומת 168 הרוגים מקרב הצבא הפקיסטני. ב-16 ביוני, עברו הפקיסטנים לשלב הבא במלחמה, תוך התמקדות בדרום חבל וואזיריסטן, האזור בו הצליחו אנשי הטאליבן למצוא מקלט בשמונה השנים האחרונות. 28,500 חיילי הצבא מצאו עצמם מול לפחות 10,000 אנשי טאליבן, שתוגברו על ידי כ-1,500 טרוריסטים שזרמו לחבל כדי לסייע לטאליבן במאבקו.

שלושת החודשים הראשונים של המבצע היו מיועדים בעיקר להתארגנות הצבא ולהחלת מצור על האזור, כדי להפעיל לחץ על המחבלים ובמקביל לאפשר לאזרחים לעזוב את האזור. כ-80,000 מהם ניצלו את ההזדמנות ועזבו.

ב-16 באוקטובר, החלו הפקיסטנים במעבר לשלב השני במבצע. בתום חודש של קרבות, נמנו כ-600 הרוגים בקרב הטאליבן לעומת עשרות הרוגים בלבד של הצבא. נתונים אלו הביאו את הצבא הפקיסטני להכריז על שליטה במרבית היישובים בדרום וואזיריסטן, ועל מנוסה של אנשי הטאליבן להרים. השלמת ההשתלטות על השטח זמן קצר לפני החורף הקשה, יאפשר לצבא הפקיסטני להיערך לחודשי האביב, אז יצאו שוב אנשי הטאליבן ממקומות המחבוא בהרים.

תגובות לנאום

נשיא ארה”ב לשעבר, ביל קלינטון, הביע מצדו תמיכה במהלך הנוכחי של הנשיא אובאמה. “החלטתי לפני כמה שבועות שאתמוך בכל החלטה שיקבל”. קלינטון שיבח את אובאמה, על כי הקדיש זמן רב כדי ללמוד את נושא אפגניסטן, חרף הביקורת שהושמעה כלפיו כי הוא פועל באיטיות רבה מדי [3].

גם במפלגה הרפובליקנית הביעו בדרך כלל תמיכה בהצהרת אובאמה, אך ביקרו את ההחלטה להגביל את המבצע בזמן: “הדרך לנצח מלחמות היא באמצעות שבירת כוח הרצון של היריב, לא באמצעות קביעת לוחות זמנים לנסיגה”, הכריז המועמד לנשיאות לשעבר, ג’ון מק’קיין [4]. הכרזה מראש על מועד הנסיגה תהווה ניצחון לארגון אל-קעידה לדעת הסנאטור מאריזונה, ואנשי הטאליבן ימתינו בסבלנות עד ליציאת הכוחות האמריקנים, בטרם יבצעו מהלך משלהם. אולם אובאמה כבר הראה, גם בהקשר של עיראק, שהוא מכיר בכך שלוחות הזמנים הם עניין גמיש המושפע מן התוצאות בשטח. כך דחה את מועד הנסיגה מעיראק, למרות שהבטיח כי יתבצע תוך 16 חודשים מכניסתו לתפקיד.

הבריטים הכריזו לאחר הודעת אובאמה, כי יעבירו 50 מיליון ליש”ט לפקיסטנים, כדי לסייע להם במלחמה בטאליבן. עיקר התמיכה דווקא הומניטארית, לנוכח זרם הפליטים הגדול שנוצר עם הגברת הלחץ של הצבא הפקיסטני על ריכוזי הטאליבן בצפון מערב המדינה. ראש ממשלת בריטניה, גורדון בראון, הכריז על הסיוע הזה לאחר שנפגש עם ראש ממשלת פקיסטן ג’ילאני, במעון ראש הממשלה בדאונינג 10 [5].

חיילים קנדים בקנדהאר – החברות בנאט”ו יוסיפו תגבור משלהן. צילום: שפיגל898, ויקיפדיה

בחזרה למדיניות הבדלנות?

הימשכותה של המלחמה העולמית בטרור, מלחמה שטרם הוכרעה וייתכן ואף לא תוכרע לשביעות רצונם של האמריקנים, משפיעה על הציבור האמריקני באופן כזה, שמחציתו תומך כבר היום באימוץ המדיניות הבדלנית שאפיינה את ארה”ב עד מלחמת העולם השנייה – 49% מהאמריקנים, הכריזו בסקר שנערך לאחרונה כי הם מעדיפים שארצם תעסוק בענייניה, ותאמץ מדיניות בדלנית יותר בעולם. הסקר שנערך על ידי המכון פּיוּ (PEW), אשר אינו מזוהה עם אף אחת מהמפלגות בארה”ב, הוצג בהשוואה לסקר מ-2002, בו הביעו רק כ-30% תמיכה בבדלנות. שיעור התמיכה כיום, על פי המכון, הוא הגבוה ביותר שידעה ארה”ב בארבעת העשורים האחרונים.

באותו סקר, 32% מהאמריקנים הביעו תמיכה בהגדלת סדר הכוחות באפגניסטן, לעומת 40% שתמכו בקיצוץ היקף הכוחות. 51% תמכו בישראל לעומת 12% שהביעו תמיכה בפלשתינים. לצד נתונים אלו, נראה כי עיקר העניין של הציבור האמריקני כיום הוא הכלכלה הרעועה והתחושה כי ארה”ב מאבדת את ההגמוניה שלה בעולם לטובתהּ של סין, כפי שניכר מתשובות הנסקרים בשאלות בנושא [6].

אם כן נראה, כי לראשונה מאז 2001, יש לאמריקנים אסטרטגיית יציאה מגובשת מאפגניסטן. האמריקנים מבקשים להותיר את הטאליבן בהלם מסוים, בזמן שאפגניסטן מתחילה להיבנות. רוב הציבור האפגני כבר החל להתרגל לחיים שאחרי הטאליבן, כולל לשיפור במצב זכויות האדם, והסיכוי לשיפור הכלכלה. מעברו השני של הגבול עם פקיסטן, חלחלה ההכרה זה מכבר, כי ארגון הטאליבן והארגונים הג’יאהדיסטים התומכים בו, מסכנים את ביטחונה של פקיסטן יותר מאשר את ביטחון האמריקנים או אפילו ההודים, שסבלו מטרור פקיסטני בשנים האחרונות.

הניסיון של כוחות הביטחון הפקיסטנים לשלוט בארגוני הטרור ולעשות שימוש בהם לצורך מימוש מטרותיהם, הוכח ככישלון. לנוכח הנחישות הפקיסטנית להילחם בטאליבן, נחישות שתוברר לחלוטין רק עם חלוף הזמן, הסכימו ההודים בעצמם להוריד פרופיל בביקורת שלהם על פקיסטן, בנסותם לאפשר למשטר הדמוקרטי החדש בפקיסטן להילחם בטרור, ולעמוד בהבטחות שלו בנושא. הודו טרם מחלה לפקיסטנים על הפיגועים במומבאי בנובמבר 2008, והיא מצפה כי האחראים יועמדו לדין, אולם לפי שעה, היא מוכנה להמתין.

האם יצליחו האמריקנים להשיג את היעדים שלהם באפגניסטן ובעיראק? נראה כי בשתי החזיתות, עלו האמריקנים על המסילה הנכונה. יש להניח כי הנסיגה האמריקנית העתידית תתבצע באופן נקי יחסית, עם מיעוט של נפגעים. למעשה, השאלה הנכונה הצריכה להישאל, היא מה תהיה המציאות בעיראק ובאפגניסטן ביום שלאחר נסיגת כוחות הברית. שאלה זו תיבחן על פי מספר פרמטרים. הפרמטר הראשון, הוא מידת ההצלחה של השלטון היורש – הממשלה השיעית-כורדית בעיראק, וממשלת קרזאי באפגניסטן – לקיים שלטון מרכזי אפקטיבי. השאלה השניה היא, מה תהיה מידת הביטחון האישי. האם תשטפנה המדינות בגלי טרור, האם תשקענה במלחמת אזרחים וכו’. השאלה השלישית היא, מה תהיה מידת הדמוקרטיה במדינות אלה. כמובן שאיש אינו סבור כי בעיראק או באפגניסטן תקומנה דמוקרטיות ליברליות מערביות, אולם ישנה ציפייה לרמה נאותה של שמירה על זכויות אדם.

בעיראק כיום, חשים הסונים כי הם אינם חלק מהשלטון, על אף מאמצים של האמריקנים לשנות תפיסה זו. מיליוני פליטים עיראקים-סונים כבר ברחו לסוריה, ירדן וסעודיה, והם ירצו לדעת כי ביכולתם לשוב לבתיהם, שאיפה לה שותפות המדינות המארחות את הפליטים. באפגניסטן, החשש הוא משיבה לאחור בכל הנוגע לזכויות אדם. הנשים באפגניסטן, היו ככל הנראה המדוכאות ביותר בעולם. היותה של החברה האפגנית רב-שבטית או רב-אתנית, מהווה סיכון נוסף להתפרצותו של מאבק שליטה פנימי מיד לאחר עזיבת הכוחות.

אם אובאמה ייצמד ללוח הזמנים, הרי שבשנת 2011 כבר לא ייוותרו כמעט חיילים באפגניסטן ובעיראק. אם השקט במדינות אלה יישמר, הרי ששנה לפני הבחירות לנשיאות של 2012, יוכל אובאמה להכריז על הצלחה במלחמה העולמית בטרור במקום בו נכשל הנשיא בוש, וככל הנראה גם בהצלחה במישור הכלכלי-חברתי, מה שיבטיח את בחירתו המחודשת לתפקיד הנשיא. דחייה נוספת בנסיגה, או חמור מכך – נסיגה מהירה והתדרדרות ביטחונית באחת או בשתי המדינות, יהפכו את שד המלחמה העולמית בטרור לגורם משפיע גם ב-2012.

הערות

1. “US envoy: Allies strongly support Afghan plan”, AP, 03/12/2009

2. “Afghan people ‘losing confidence'”, BBC News, 09/02/2009

3. “Bill Clinton supports Obama’s Afghanistan decision”, AP, 02/12/2009

4. Auburn McCanta, “John McCain’s confusion over Afghanistan”, examiner.com, 02/12/2009

5. “UK announces £50 mn for Pakistan”, ZeeNews.com, 03/12/2009

6. Barry Schweid, “Poll: Isolationism soars among Americans”, AP, 03/12/2009