מדוע שקעה מפלגת העבודה הישראלית?

על הסיבות שהביאו להתפוררות מפלגת השלטון הראשונה

דר' אבנר הלפרן


עשר שנים אחרי שאיבדה את השלטון בפעם האחרונה וחודשים ספורים אחרי שאיבדה את מנהיגה ונותרה עם 8 מנדטים בלבד, ניצבת מפלגת העבודה בפני המשבר החמור בתולדותיה. כיצד קרה שהמפלגה ששלטה במדינה ללא עוררין ב-30 שנותיה הראשונות, הולכת ומתדרדרת לתהומות הפוליטיקה הישראלית?

מפלגת העבודה הישראלית שייכת למשפחת המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות המערב – אירופיות. היא נוסדה בשנת 1968 תודות לאיחוד של מפא"י, אחדות העבודה ורפ"י. עד שנה זו, הייתה מפא"י המפלגה הסוציאל-דמוקרטית העיקרית בישראל. כיוון שמפא"י הייתה גם מפלגה הגמונית שרק בשיתוף פעולה עמה ניתן היה להקים ממשלות, היא עיצבה ברוח האידאולוגיה שלה את הכלכלה והחברה הישראליות. עד 1977 הייתה זו בעלת מאפיינים בולטים מאד של מדינת רווחה. כשאיבדה מפלגת העבודה את מעמדה ההגמוני ב-1977, החלו גח"ל והליכוד לחזק את השוק החופשי הישראלי על חשבון מדינת הרווחה. מפא"י נוסדה ב-1930 מאיחוד הפועל הצעיר ואחדות העבודה והפכה למפלגה הדומיננטית ביישוב, מצב שנשמר על-ידה גם לאחר ייסוד מדינת ישראל ב-1948 והסתיים במהפך של 1977. הפועל הצעיר נוסדה ב-1905 ואחדות העבודה קמה ב–1919, מהאיחוד של "מפלגת פועלי ציון" בהנהגת דוד בן-גוריון "ורשימת הפועלים הבלתי מפלגתיים" בראשות ברל כצנלסון.

תהליך היסטורי מעין זה של הקמת מפלגה סוציאל-דמוקרטית על בסיס של מגוון זרמים פוליטיים אפיין גם את תהליכי ההקמה של המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות המערב אירופיות ותרם לכוחן הפוליטי. האס. פה. דה, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית, מכירה בשנת 1863 כשנת ייסודה. בשנה זו הקים לסל את מפלגת ADAV, הארגון הסוציאליסטי הראשון בגרמניה. ב-1875 התאחדה מפלגתו של לסל עם "מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה" וכך נוסדה "מפלגת העבודה הסוציאליסטית של גרמניה" שנודעה לימים כמפלגה הסוציאל דמוקרטית הגרמנית. ב-1922 התחולל איחוד נוסף בשורות האס.פה.דה, כששבו אליה חלק מהפורשים שהקימו את "המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הבלתי תלויה". האס.פה.דה רשמה הישג מרשים בתולדות הסוציאל-דמוקרטיה כאשר כבר ב-1912 הפכה למפלגה הגדולה ביותר ברייכסטאג. המפלגה יזמה את הקמת רפובליקת ויימאר והייתה דומיננטית בממשלותיה. המשטר הנאצי ריסק את האס. פה.דה והיא שבה למעמד של מפלגת שלטון רק ב-1969. ב-1982 איבדה המפלגה את השלטון, זכתה בו ב-1988 ואיבדה אותו מחדש ב-2005. כיום מזכיר מצבה של האס.פה.דה את מצבה של מפלגת העבודה הישראלית. בבחירות האחרונות, ב-2009, זכתה בפחות מרבע מהקולות. זהו שיעור הקולות הנמוך ביותר שהשיגה אחרי מלחמת העולם השנייה.

המפלגה הסוציאל-דמוקרטית השבדית, "הסאפ" (SAP), שייכת למדינה מערב אירופית קטנה שאינה חלק מקבוצת המעצמות האירופיות: גרמניה, צרפת ובריטניה. אולם, הצטיינותה הפוליטית הקנתה לה מעמד מכובד בקרב פורום המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות המעצמתיות שלמדו והושפעו ממנה רבות. תרומתה של הסאפ לסוציאל-דמוקרטיה המערב-אירופית הייתה עיצובה מחדש של כלכלת שבדיה הקפיטליסטית לפי קווי מתאר של מדינת רווחה. המפלגה נוסדה בשנת 1889 ע"י חברי איגודים מקצועיים ומועדונים פוליטיים. ב-1898 סייעה הסאפ לכונן את הסתדרות העובדים השבדית שסיפקה לה מאז תמיכה פוליטית רבה. ב-1932 ניצחה הסאפ בבחירות, הקימה ממשלה בראשותה והמשיכה להחזיק בשלטון ברציפות עד 1976 כמפלגה הגמונית, בדומה למפא"י. הסאפ שאבה את עוצמתה הפוליטית מתרומתה לבניין מדינת הרווחה השבדית שיסודותיה הונחו ע"י המדיניות שהתוותה ממשלתה במשבר שנות השלושים של המאה הקודמת, ופיתוחה הובא לשיאו אחרי מלחמת העולם השנייה באמצעות חקיקה מקפת. הסאפ סולקה מהשלטון זמנית ב-1976 וב-1991, ומ-2006 היא מצויה באופוזיציה. מודל מדינת הרווחה השבדית מבוסס על תורת הכלכלה הקנסיאנית והוא אומץ עם התאמות שונות ע"י כל הממשלות המערב אירופיות – סוציאל-דמוקרטיות, ליברליות ושמרניות.

מפלגת הלייבור הבריטית הוקמה ב-1900 כאיחוד של האגודה הפביאנית עם מפלגת הלייבור העצמאית ועם איגודי עובדים. האגודה הפביאנית נוסדה ב-1884 והייתה הארגון הבריטי הראשון שאימץ במוצהר אידאולוגיה סוציאל-דמוקרטית. מפלגת הלייבור העצמאית הוקמה ב-1893 ביוזמת חבר באיגוד המקצועי של הכורים. האיגוד המקצועי של עובדי הרכבות היה זה שיזם את האיחוד של האגודה הפביאנית עם איגודי העובדים ועם מפלגת הלייבור העצמאית. ב-1929 הפכה הלייבור למפלגה הגדולה בבית הנבחרים. ב-1940 הצטרפה המפלגה לממשלת צ'רצ'יל כשקלמנט אטלי משמש כסגן ראש הממשלה. ב-1945, לאחר כניעת גרמניה, זכתה הלייבור ברוב פרלמנטרי שאפשר לה לראשונה לכונן ממשלה על טהרת הלייבור. אטלי, כראש הממשלה, ושריו הקדישו את הקדנציה להפיכת בריטניה למדינת רווחה, לפירוק האימפריה ולנושא מדינת ישראל. לאחר ארבע שנים הודחה הלייבור מהשלטון ושבה אליו ב-1964 וב-1974. בשנת 1997 הוליך אותה טוני בלייר עם אידאולוגיית "הדרך השלישית" לניצחון שהחזיק מעמד עד 2010.

המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הצרפתית נוסדה ב-1905 ונקראה "הסניף הצרפתי של האינטרנציונל הסוציאליסטי", או בראשי תיבות: SFIO (סהפיו). המפלגה החדשה הייתה תוצאת האיחוד של "המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית" עם "המפלגה הסוציאליסטית של צרפת". שתי המפלגות קמו על יסוד איחודים שהתקיימו ב-1901 בין חמש הקבוצות הסוציאליסטיות הצרפתיות שהוקמו ע"י מנהיגים אשר נטלו חלק בהתקוממות "הקומונה (העיריה) של פריז" ב-1871. בשונה מכל אחיותיה כולל מפא"י, הייתה המפלגה החדשה חסרת תמיכה מצד איגודי עובדים וסניפיה המקומיים היו חלשים. ההשפעה הפוליטית של המפלגה נשענה בעיקר על הכישורים הרטוריים והמנהיגותיים של חבריה באסיפה הלאומית. ז'אן ז'ורס ניחן בתכונות אלו בשפע, מה שהפך אותו למנהיג האפקטיבי של המפלגה עד ליום הירצחו, בסמוך לתחילת מלחמת העולם הראשונה (31.7.1914). כבר ב- 1914 הצטרפו מנהיגי המפלגה לממשלת אחדות לאומית. ב-1920 פרשו מרבית חברי המפלגה והקימו את המפלגה הקומוניסטית. בהנהגת לאון בלום, התאוששה הסהפיו, זכתה בבחירות 1936 והקימה ממשלה בראשותו על בסיס קואליציה של "החזית העממית". בלום איבד את ראשות הממשלה ב–1937. הוא היה ראש ממשלה סוציאליסט יהודי ראשון בהיסטוריה שהקדים את בן גוריון ב-12 שנה.

צרפת השתחררה מהשלטון הגרמני ב-1944. גי מולה, מנהיג הספיו, נבחר לראשות הממשלה ב-1956 ושיתף את צרפת במבצע סואץ לצידה של ישראל. הנהגת משטר נשיאותי בצרפת במסגרת הרפובליקה החמישית, בישרה את התרסקות הספיו ושיקומה ע"י רשת מועדונים פוליטיים. ב-1969 הוקמה מפלגה סוציאל-דמוקרטית חדשה שנקראה "המפלגה הסוציאליסטית". שנתיים מאוחר יותר, הצטרף אליה המועדון הפוליטי של מיטראן, שנבחר כמנהיגה. מיטראן השיק תהליך ארוך של שיקום המפלגה המבוסס על פנייה שמאלה, לעבר המפלגה הקומוניסטית החזקה. ב-1981 נשאו מאמציו פרי כשנבחר לנשיאות צרפת והפך לנשיא הסוציאליסט הראשון ברפובליקה החמישית. הוא נשען על רוב מוחלט של מפלגתו באסיפה הלאומית שאפשר לו להנהיג רפורמות סוציאל-דמוקרטיות שאפתניות. השלטון הסוציאליסטי בצרפת הגיע לסיומו ב-1995.

המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות המערב אירופיות היוו את הפתרון של פועלים ואינטלקטואלים לבעיות שיצרה הכלכלה הקפיטליסטית. הן אפשרו לפועלים ליטול את חלקם בפירותיה. המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות היו מוצלחות למדי. בבריטניה ובצרפת שהיו דמוקרטיות, הן נזקקו לכ-20 שנה כדי להשתתף בשלטון ולעוד כ-15 שנה כדי לעמוד בראש המדינות שלהן. בגרמניה האוטוריטרית ובשבדיה הדמוקרטית למחצה, הן נזקקו רק למעט זמן רב יותר כדי להגיע לכך. כל המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות המערב-אירופיות פעלו במרץ רב לכינון מדינת רווחה בארצותיהן. העובדה שהאיחוד האירופי מצטיין במאפיינים בולטים שלה, היא הוכחה להישג המרכזי של מפלגות אלו.

לעומת זאת, פרט ללייבור הבריטית, לא הייתה לסוציאל-דמוקרטיה תרומה בולטת במאמץ המלחמתי במלחמת העולם השנייה. לחובתו של לאון בלום אף ניתן לזקוף כשל משמעותי בכך שלא השקיע מספיק בבניין הכוח הצבאי הצרפתי לקראת התמודדות עם הצבא הגרמני. ההתמוטטות של הצבא הצרפתי הותירה בידי היטלר זמן ומשאבים צבאיים רבים שנועדו מלכתחילה להיות מושקעים במלחמה נגד צרפת. משאלו התפנו במהירות ובכמות גדולים בהרבה מהמתוכנן, יכול היה היטלר להפנותם ליישום הפתרון הסופי של היהודים ולפלישה לברה"מ. מנהיגיה הסוציאל-דמוקרטים של שבדיה התחמקו מהשתתפות במאמץ הלחימה בגרמנים באמצעות הכרזה על ניטרליות.

מנהיגותה של מפא"י שהייתה גם מנהיגותו הלאומית של הישוב העברי בארץ ישראל, לא יכולה הייתה להתעלם מאיומים צבאיים. היא הקימה לכן את ארגון ההגנה כדי להילחם בטרור הערבי. בן-גוריון, המנהיג הבולט ביותר, בחר להתמודד ישירות עם בעיית המלחמה הסדירה כשהצליח לשכנע את חבריו בצורך לייסד את צה"ל. הקמת מדינת ישראל בעקבות הניצחון במלחמת השחרור משקפת את עליונות מפא"י על אחיותיה הסוציאל-דמוקרטיות המערב-אירופיות. אלו לא צריכות היו להתמודד עם המשימה של כינון מדינת לאום חדשה כיוון שכולן פעלו במדינות קיימות. הן לא צריכות היו גם לארגן מערכות כלכליות וחברתיות, למרות שחלקן נאלץ להיאבק על דמוקרטיזציה של משטרן ורובן בחר שלא לקחת חלק פעיל במלחמות. משימתה של מפא"י הייתה לכן מורכבת בהרבה. היא נאלצה להתמודד עם הקמתה, מהמסד עד הטפחות, של מערכת חברתית-כלכלית-פוליטית-צבאית, כדי שזו תהווה בסיס להקמת מדינת הלאום היהודית המודרנית. למרות חסרונות רבים, נוסדה מדינת ישראל תודות לניצחון של צבא חדש אשר שירת אזרחים של מדינת לאום דמוקרטית בעלת כלכלה קפיטליסטית, שלה צביון חזק של מדינת רווחה. הישגיה של מפא"י ותנועת העבודה בכללותה, עלו בהרבה על אלו של הסוציאל-דמוקרטיה המערב-אירופית. הן הצליחו לייסד מדינה חדשה שהייתה בעת ובעונה אחת, דמוקרטית ומודרנית במושגיה של מערב אירופה וכלל העולם המערבי-דמוקרטי.


בן גוריון עם שרת – הניחו את היסודות לשלטון ממושך. צילום: ארכיון ממשלתי

ההתרסקות הגדולה

לאור הישג היסטורי חסר תקדים זה, מעניין לברר את הסיבות שגרמו להתרסקות מפלגת העבודה, היורשת של מפא"י והמערך. כיצד שקע מספר חברי הכנסת של המפלגה מ-56 ב- 1967 ל-8 בשנת 2011? לכאורה, לשקיעה זו סיבות רבות. דימויה הציבורי של המפלגה נפגע כתוצאה מסכסוכים פנימיים חריפים בנוגע לשאלת המנהיגות והירושה. גולדה מאיר ולוי אשכול התנגדו לכוונתו של בן-גוריון להוריש את מנהיגות המפלגה לצעיריה – משה דיין, יגאל אלון, שמעון פרס ואחרים. העדפת חברי מפא"י במוסדות השלטון והכפפת מוסדות ממלכתיים ולא-מפלגתיים למנגנון המפלגתי של מפא"י, השניאה את המפלגה על הציבור. לאלו ניתן להוסיף את שיטת הפתקים של אנשי שלומנו; פרשת לבון שפרצה ב-1955 ונמשכה עד מלחמת ששת הימים; מנגנון מפלגתי קשיח שלא אפשר שינויים והתאמות לנסיבות היסטוריות משתנות; וסינון שמרני של מנהיגים שהצמיח מנהיגות בעלת עבר צבאי וקשרים משפחתיים ואישיים. יתכן שהניצחון במלחמת ששת הימים תרם אף הוא לנפילת מפלגת העבודה בכך שיצר תחושת עוצמה שהפיגה את חששו של הבוחר מפני חילופי שלטון. בנוסף, ניהלה מפלגת העבודה בצורה כושלת את השטחים שנכבשו במלחמה ואפשרה לקיצוניים בעלי אידאולוגיה משיחית להשתלט על הגדה המערבית ורצועת עזה. בכך ויתרה על היכולת לעצב את גורלם בצורה מוסכמת על הקהילה הבינלאומית המערבית.

מפלגת העבודה התמסרה לממד הביטחוני של השקפת עולמה וניוונה כמעט לגמרי את האידאולוגיה הסוציאל-דמוקרטית. לכך היו השלכות מעשיות בתחום ניהול הנכסים הכלכליים של תנועת העבודה שלא ידעה לשמור עליהם או לממשם ברווח ראוי. כך למשל, הולאם בנק הפועלים ע"י הממשלה בזמן משבר המניות של 1983 והתנועה הקיבוצית שהיוותה את אחד מבסיסי הכוח של המפלגה, פשטה את הרגל. המשק ההסתדרותי כולל קופת חולים, עוד בסיס כוח מרכזי של מפלגת העבודה, פורק ב-1994 ע"י חיים רמון ונכסיו נמכרו בזול כדי לכסות את החובות הכבדים בהם היה שקוע. שרים של מפלגת העבודה האיצו את שקיעת ההסתדרות בסיוע חקיקה ליברלית שערערה את יכולת ההסתדרות להגן על זכויות העובדים המאורגנים. וכן, בתקופות שבהן הפסידה בבחירות, לא השכילה מפלגת העבודה להתבצר באופוזיציה, לרענן את עצמה ולנסות לנצח במערכת הבחירות הבאה.

למעשה, הסיבות הללו לא יצרו את המסה הקריטית שהביאה לקריסתה של מפלגת העבודה. ובאמת, בחלקן היו נגועות גם מפלגות סוציאל-דמוקרטיות אירופיות. הן גרמו להן לאבד את השלטון אך לא להיעלם. מפלגת העבודה אכן התאוששה אחרי תבוסתה בבחירות של 1977. אמנם, מעמדה כמפלגה הגמונית אבד ללא שוב, אך היא הצליחה לשוב לשלטון ב-1984, ב-1992 וב-1999. כשלא הייתה בשלטון, השתתפה עד בחירות 2009 בקואליציה או חבשה את ספסלי האופוזיציה כמפלגה השנייה בגודלה. הסיבה המכרעת שהביאה להתרסקות מפלגת העבודה היא מנהיגות נעדרת כישורים להשיג ניצחונות והישגים בתחומי החוץ והביטחון של ישראל. בבחירות 1977 איבדה מפלגת העבודה את ההגמוניה שלה במערכת הפוליטית הישראלית שבה החזיקה מ-1930, כתוצאה מכך שגולדה מאיר, ראש הממשלה, ומשה דיין, שר הביטחון, נכשלו בניהול הזירה הביטחונית-מדינית ערב מלחמת יום הכיפורים. בבחירות האישיות לראשות הממשלה של 2001 הפסיד ברק עם כ-8%3 מקולות המצביעים לאריאל שרון שקיבל כ-62%. שנתיים מאוחר יותר, שקעה המפלגה ל-19 מנדטים וכיום יש לה 8 מושבים בלבד עם סיכויי התאוששות אומללים. ברק הובס ע"י שרון לאחר שבשנת 2000 ביצע נסיגה מלבנון בצורה שחשפה את הגליל לאיומים מצד החיזבאללה, כשל בוועידת קמפ דייוויד ולא הצליח לבלום את האינתיפאדה השנייה ואת מהומות ערביי ישראל (ראה טבלה למטה).

בשנת 1947 הגיע בן גוריון לשורת מסקנות: המנדט הבריטי בארץ ישראל צפוי להסתיים תוך זמן קצר, מדינת ישראל תקום ומדינות ערב יגיבו בפלישה שמטרתה חיסול המדינה החדשה בעודה באיבה. הוא חקר את הנושא במסגרת סמינר פרטי והחליט כי יש להקים צבא להגנת המדינה שיהיה בעל כישורים לנהל מלחמה סדירה. ההגנה לדעת בן גוריון, הייתה טובה רק ללחימה בטרור ולא ניתן היה להסב אותה לצבא סדיר. התורה הצבאית הבנגוריוניסטית יושמה החל משלהי 1947 וקבלה מעמד רשמי במאי 1948, עם הקמת צה"ל שניצח במלחמת השחרור.


הירידה במספר מושבי העבודה בכנסת. גרף: ויקיפדיה

קו פרשת המים: מלחמת יום הכיפורים

ב-25 בספטמבר 1973, בפגישה שהתקיימה בארץ, קיבלה מאיר מחוסיין מלך ירדן התרעה על כוונת מצרים וסוריה ליזום מלחמה נגד ישראל בתוך זמן קצר. חוסיין הדגיש גם כי צבאות מדינות אלו ערוכים כבר להטלת כוחות לעבר סיני והגולן. במקום לנהוג מנהג בן-גוריון ולהתמקד בלימוד האיום המצרי-סורי המידי, מיהרה גולדה וגלגלה את האחריות לביטחונה של ישראל אל דיין. ראש הממשלה ושר הביטחון טעו קשות כשהאמינו כי צה"ל יוכל לבלום את צבאות מצרים וסוריה ולהכותם במהירות, בקלות ובזול. גולדה צריכה הייתה להצליב את זרם ההתרעות שהגיע מיחידת האיסוף המודיעיני 848 (8200), מהמוסד ומסוכנות הביון המרכזית האמריקאית, עם דבריו של חוסיין ולהפעיל את צה"ל במכת מנע או לפחות, לערוך אותו במלוא כוחו בסיני ובגולן. אך הצמד גולדה-דיין חשש שתמרונים צבאיים מקדימים יגרמו לארה"ב להאשים את ישראל בחרחור מלחמה והעדיף לכן לקבל ללא ערעור את הערכת ראש אמ"ן, כי צבאות סוריה ומצרים עסקו בתרגילים צבאיים רחבי היקף. צה"ל זכה אמנם בניצחון מרשים במלחמת יום הכיפורים, אך במחיר כבד מדי ומיותר.

למרות אחריותה העליונה של גולדה למחדל יום הכיפורים ואחריות המשנה של דיין, העניק הציבור הישראלי למפלגת העבודה בהנהגת השניים 51 מושבים פרלמנטריים, רק ב-5 מושבים פחות מהשיא ההיסטורי של 56 מושבים בו זכתה המפלגה ב-1969. כששבו לוחמי המילואים משדות הקרב, סירבו לקבל את דין הבוחר שניקה את מנהיגות מפלגת העבודה מהאחריות לפתיחה הכושלת של מלחמת יום הכיפורים. תנועות המחאה שלהם הונהגו ע"י מוטי אשכנזי, מפקד מעוז בודפשט במלחמת יום הכיפורים. הן אילצו את השניים להתפטר ב-1974 ולפנות את מקומם ליצחק רבין. תנועות המחאה לימדו את הציבור בצורך להעניש את מפלגת העבודה על מחדל המלחמה וזה שלח אותה לאופוזיציה בבחירות 1977, במהפך שהעלה לראשונה את גח"ל בראשות מנחם בגין לשלטון. בשיא כוחה האלקטורלי, חוסלה ההגמוניה של תנועת העבודה ע"י מנהיגיה באמצעות מחדל יום הכיפורים.


גולדה – המחדל הגדול הוביל לאובדן השלטון. צילום: אתר ההנצחה הרשמי

עידן ברק: הנסיגה מלבנון והכשלון בהתמודדות עם האינתיפאדה השנייה

נסיגת צה"ל מרצועת הביטחון בלבנון שבוצעה בהוראת ברק ראש הממשלה, הייתה בפני עצמה מחדל קטן יחסית, אלא שהיא היוותה השראה לאינתיפאדה השנייה שהתגלתה כאירוע שנזקיו היו בעלי ממדים אסטרטגיים מרחיקי לכת. ב–1999 החליט ברק כראש ממשלה לתאם את הנסיגה עם מועצת הביטחון של האו"ם ולבצעה באופן חד-צדדי. ברק ציפה כי צבא לבנון יתפרס ברצועת הביטחון וימנע את גישתו של החיזבאללה לגבול ישראל-לבנון. ארגון זה טרף את כוונותיהם של ברק וצה"ל. במאי 2000 הוא שיגר לעבר מוצבי צבא דרום לבנון (צד"ל) קבוצות אזרחים ואנשי חיזבאללה שהשתלטו עליהם ללא שנתקלו בהתנגדות. היוזמה של החיזבאללה שברק לא מצא לה פתרון, גרמה לצה"ל לבצע נסיגה חפוזה ולא מתוכננת שהזניקה לשחקים את ביטחונם העצמי של ארגוני הטרור הערביים בלבנון, בגדה המערבית וברצועת עזה. ברק הצהיר כי יבעיר את כל לבנון אם יפר החיזבאללה את השקט בגליל. בפועל, הופעל צה"ל בצורה נקודתית ומוגבלת בתגובה לפעולות טרור שאכן, היו מועטות יחסית. אולם, הוא לא מנע את התבצרות הארגון על גדר המערכת ואת הצטיידותו המסיבית ברקטות.

האופן בו נוהלה הנסיגה הכושלת מדרום לבנון לא פגע במעמדם של ברק ומפלגת העבודה כיוון שהיא נתמכה ע"י הסכמה ציבורית נרחבת. אולם, היא חיזקה את הרושם שהתגלה עוד במבצע דין וחשבון כי ברק סובל מגירעון ביכולת המנהיגות האזרחית והביטחונית המתבטא בחוסר יכולת לנהל מערכה צבאית סדירה הכרוכה באבדות רבות. לפני הנסיגה, צריך היה ברק להשקיע מאמץ בחיזוק רצועת הביטחון. היה עליו לייצר ברצועה יכולת עמידה בפני החיזבאללה ולהשעינה על אסטרטגיה ברורה של הרתעת החיזבאללה מפני כוונות להתעמת עמה ועם השטח הישראלי. הכישלון של ברק שכנע את יאסר ערפאת יו"ר הרשות הפלסטינית בכך שנוצר חלון הזדמנויות לסחוט מישראל ויתורים טריטוריאליים בגדה וברצועת עזה, באמצעות טרור מתאבדים המבוסס על המודל של החיזבאללה.

האינתיפאדה השנייה פרצה ארבעה חודשים אחרי הנסיגה מדרום לבנון כשהסיבה הישירה לה הייתה כישלון ועידת קמפ דיוויד. הוועידה התכנסה ביולי 2000. ברק הגיע לוועידה כשמעמדו מוחלש. ערפאת ראה בו מנהיג שהסיג את צבאו מלבנון מפחד החיזבאללה ושלא מצא אומץ בלבו להתמודד עם הארגון. הוא האמין כי ברק יתקפל גם תחת לחץ טרור פלסטיני שיאמץ את תורת ההתאבדות של החיזבאללה ויקנה לו הישגים גדולים יותר מאלו שישיג במו"מ. ערפאת דחה לכן את הוויתורים חסרי התקדים של ברק ועורר את זעמו של ביל קלינטון נשיא ארה"ב. תכנית קמפ דיוויד של ברק הייתה נדיבה ויצירתית מאד, אך מוחו של ערפאת קדח כבר בחזון הטרור. זה התגשם במהרה בצורת האינתיפאדה השנייה, שגם הייתה פרויקט הטרור האחרון שלו לאחר ירדן ולבנון.

האינתיפאדה השנייה החלה בספטמבר 2000. היא הסתיימה ב-2005 לאחר שצה"ל שב וכבש את הגדה המערבית ורצועת עזה. בהסתמכו על ניסיונו הטרוריסטי שנרכש בירדן ובלבנון, תזמר אותה ערפאת בצורה מושכלת. בשלב ראשון, הוא ניהל את המלחמה כהתקוממות עממית בעלת רמת אלימות נמוכה והמשיך לקחת חלק בפעילות דיפלומטית. ההצלחה של האינתיפאדה השנייה בשלביה הראשונים גרמה לערביי ישראל לחשוב כי הגיעה שעת הנקמה על תבוסת 1948 והם חוללו מהומות חמורות באוקטובר 2000. בהדרגה העביר ערפאת את האינתיפאדה לפסים אלימים. התקפות המתאבדים נגד אזרחי מדינת ישראל הלכו וגברו מבלי שזו תצליח למצוא פתרון. נוצר לחץ כבד על ממשלת ברק, אך במקום שיתפנה מכל עיסוק שאינו קשור לדיכוי האינתיפאדה, הוא המשיך בפעילות דיפלומטית עקרה. בכך דמה דפוס שלטונו לזה של גולדה ערב מלחמת יום הכיפורים.

נוכח ההתפרעות ההמונית של פלסטינים על הר הבית ביום ביקורו של אריאל שרון (28.9.2000) והרציפות העקשנית של גל המהומות הפלסטיניות שנמשך בימים הבאים, צריך היה ברק למקד את כל תשומת ליבו בלימוד המצב החדש שנוצר ברשות הפלסטינית בעקבות כישלון ועידת קמפ דיוויד. עיון בדיווחי יחידה 8200 צריך היה להבהיר לו כי בהשראת הנסיגה מלבנון, אימץ הציבור הפלסטיני תצורה נפשית של מתקפת טרור המבוססת על מתאבדים שהיו נשקם העיקרי של החיזבאללה. ברק צריך היה להתנתק מהתהליך המדיני, להקפיא את השיחות או להאציל את הסמכויות בנוגע אליהן לכפופים לו, לבטל או להקפיא את הסכמי אוסלו, לגייס מילואים, להכין תכניות צבאיות ולהטיל את צה"ל במלוא כוחו נגד תשתית הטרור שערפאת הקים בערי הגדה המערבית וברצועת עזה, תחת מסווה של הסכם שלום. יתכן גם שברק צריך היה להקים ממשלת אחדות לאומית כדי למנוע את נפילת ממשלתו שהייתה במשבר בעת שפרצה האינתיפאדה. על ברק היה מוטל להוציא לפועל מבצע דוגמת "חומת מגן" בשבוע-שבועיים הראשונים של האינתיפאדה.

התגובה המהוססת של ברק לאינתיפאדה והבגידה של ערפאת בתהליך אוסלו, עלו ביוקר היסטורי רב לו ולמפלגת העבודה. האינתיפאדה דוכאה במאמצים רבים, לאחר שהפילה למעלה מ-1000 חללים וגרמה לפציעתם של יותר מ-6,000 איש. ההרסניות של נשק המתאבדים וחוסר המוכנות של ממשלת ברק להתמודד עמו למרות הניסיון הלבנוני, השתקפו באחוז הגבוה של חללים אזרחיים שהגיע לכ-70%. במלחמת יום העצמאות נפלו 6,373 חללים שכ–40% מהם היו אזרחים. במלחמת יום הכיפורים נפלו יותר מ-2,200 חיילים. במערכות ישראל, כבשה האינתיפאדה את המקום השלישי מבחינת הכמות הכוללת של חללים ואת המקום השני מבחינת כמות האזרחים שנהרגו. מבצע חומת מגן (29.3 – 10.5.2002), מבצע דרך נחושה (2002 – 2005) וגדר ההפרדה סייעו בידי ממשלת ישראל לדכא את האינתיפאדה השנייה בסביבות 2005. שלושת הפרויקטים הללו נוהלו ע"י שרון שהביס את ברק בבחירות אישיות לראשות הממשלה ב-2001. שנתיים מאוחר יותר זכתה מפלגת העבודה ב-19 מושבים בכנסת ונראה כי הירידה אל מתחת לרף ה-20 מנדטים שיקפה כבר את קריסתה. כמו אחרי מלחמת יום הכיפורים, הציבור לא סלח למפלגת העבודה על כישלונות מנהיגה בנסיגה מלבנון, בוועידת קמפ דיוויד ובניהול שלביה הראשונים של האינתיפאדה השנייה.

אך ועידת קמפ דיוויד הייתה חלק מתהליך אוסלו ותפקידה היה להביא לחתימה על הסכם קבע בין מדינת ישראל והרשות הפלסטינית. יוסי ביילין, כסגנו של פרס שר החוץ בממשלת רבין (1992 – 1995), יזם את השיחות החשאיות באוסלו שהובילו לחתימה על הסכם אוסלו הראשון (20.8.1993). היוזמה של ביילין זכתה לתמיכת פרס שהפך לאחד מהאדריכלים המרכזיים של התהליך ורבין, שחתימתו עשתה אותו לאחראי העיקרי עליהם. מנהיגים אלו של מפלגת העבודה ניצבו מאחורי שכמו של ברק כשספג את תבוסתו האישית בבחירות 2001. 19 המנדטים שהעניק הבוחר למפלגה, שיקפו את הבנת הציבור הישראלי כי טרור המתאבדים הפלסטיני קבר את את הניסיונות להגיע להסדר עימם באמצעות מו"מ. קריסת מפלגת העבודה מבטאת אם כן את אובדן אמון אזרחי ישראל בהיגיון הפוליטי של תהליך אוסלו ובמנהיגות המפלגתית שהובילה אותו.

למרות הישגיה הייחודיים של מפלגת העבודה ותנועת העבודה בכללותה ביחס למפלגות הסוציאל-דמוקרטיות האחיות של מערב אירופה, מצויה כיום מפלגת העבודה בשפל היסטורי. סקרי דעת קהל אינם מבשרים את התאוששותה בבחירות הקרובות ויתכן שהיא הגיעה לסוף דרכה. היעלמות מפלגת העבודה מהמערכת הפוליטית הישראלית, פירושה כי הזרם הפוליטי הסוציאל-דמוקרטי יפסיק להתקיים בתרבות הפוליטית הישראלית. כדי להתאושש, צריכה מפלגת העבודה או מפלגה סוציאל-דמוקרטית חדשה שתקום על הריסותיה, להקים מנהיגות בעלת שיעור קומה הדומה לזה של בן-גוריון, משה שרת ולוי אשכול. זו תצטרך לפתח כישורי מנהיגות שיאפשרו לה להתמודד בהצלחה עם מבחנים מדיניים-ביטחוניים דוגמת אלו של 1973 ו-2000. אך יהיה עליה גם לפתח אידאולוגיה סוציאל-דמוקרטית מודרנית שנקודת המוצא שלה היא תורת הכלכלה הקנסיאנית. זו תצטרך לעמוד באתגרים חברתיים-כלכליים שיתבטאו בפיתוח כלכלי של השוק החופשי ומערכת הרווחה הישראליים, לצד התמודדות מוצלחת עם האתגרים המדיניים-ביטחוניים.


ברק – נכשל בהתמודדות עם האינתיפאדה השנייה. צילום: דודי לוי

כשלון הביטחוניסטים

מרבית מנהיגי מפלגת העבודה שכשלו באתגרי מלחמת יום הכיפורים, הסכמי אוסלו והאינתיפאדה השנייה, היו בעלי רקע ביטחוני מובהק. דיין, רבין וברק היו רמטכ"לים ופרס היה מנכ"ל משרד הביטחון (1953 – 1959). רקע זה לא סייע להם לעמוד בהצלחה באתגרים אלו. מאחד אותם מכנה משותף של חוסר יכולת ליזום מלחמה כוללת שמטרתה הכרעת האויב. החלטה בנוגע למלחמה כזו הנה גורלית וכרוכה בסכנה רבה. היא עלולה להסתיים בתבוסה רבתי ובאובדנה של המדינה, אך מאידך היא עשויה לשחררה מאיום קיומי לתמיד או לתקופה ארוכה. גירעון זה באומץ לב שבו התברכו בן-גוריון ולוי אשכול, מתברר מניתוח מבצעים צבאיים שהונהגו ע"י רבין, ברק ופרס.

מבצע דין וחשבון התקיים ביולי 1993 בהנהגת רבין כראש ממשלה ושר ביטחון, וברק כרמטכ"ל. מטרתו הייתה להפיג לחץ שהפעיל החיזבאללה על רצועת הביטחון וישובי הצפון באמצעות פעולות טרור וירי רקטות. היה זה ככל הנראה מבצע ראשון של צה"ל שנוהל על יסוד דוקטרינת המלחמה בעצימות נמוכה. רבין וברק נמנעו מלחתור להכרעת החיזבאללה, נכשלו בבלימת ירי הרקטות ונאלצו להתפשר על הסכם הבנות עם סוריה ולבנון בנוגע להגבלת הירי של החיזבאללה. שלוש שנים מאוחר יותר, הורה ראש הממשלה פרס לצאת למבצע ענבי זעם שגם הוא התבסס על לחימה בעצימות נמוכה. ב-1996 נכשל מנהיג נוסף של מפלגת העבודה בבלימת ירי הרקטות ונאלץ להסתפק בהסכם הבנות עם סוריה ולבנון שגם הוא לא כובד ע"י בן חסותן, החיזבאללה. במלחמת לבנון השנייה הגיעה דוקטרינת הלחימה בעצימות נמוכה לשיאה. הכישלון החלקי אך המשמעותי של המלחמה, שכנע את ממשלת ישראל וצה"ל לוותר עליה.

עמיר פרץ ייצג את מפלגת העבודה במלחמה זו כשר הביטחון. תרומתו היחסית לכישלון רומזת לחשיבות הרבה שיש לכך שהמנהיגות האזרחית של הסוציאל-דמוקרטיה הישראלית החדשה תשלוט בתחום הביטחוני ולא תהיה "חברתית" בלבד. ההנהגה החדשה של הסוציאל-דמוקרטיה תצטרך להיות לכן אזרחית, אך יהיה עליה לשלוט היטב בתחומי החוץ והביטחון.

פרט לצורך בהצמחת מנהיגות חברתית ביטחונית חדשה ובפיתוח אידאולוגיה סוציאל-דמוקרטית עכשווית, תצטרך מפלגת העבודה או המפלגה הסוציאל-דמוקרטית החדשה להתמודד גם עם בעיית "הפלסטיניזם" של השמאל הישראלי. הכוונה למורשת תהליך אוסלו שהציב את פתרון הבעיה הפלסטינית בראש המצע של השמאל. למרות כישלונות חוזרים ונשנים לפתור את בעיית הפלסטינים באמצעות משא ומתן, נשלטות עדיין מפלגות תנועת העבודה ע"י ההנחה כי הבעיה הנה בעלת חשיבות עליונה, כי לא ניתן לקדם שלום ללא פתרונה וכי יש להקצות לה את כל משאביה המדיניים של ישראל במטרה לפתרה באמצעות מו"מ. כאמור, הכישלונות של ההסכמים והמשאים והמתנים עם הפלסטינים, אחראים חלקית לקריסת מפלגת העבודה. לפיכך, תצטרך תפיסה סוציאל-דמוקרטית ביטחונית עתידית להיגמל מהפלסטיניזם ולעצב גישה חדשה לפתרון הבעיה. זו תדגיש השגת הסכמה מצד קבוצה רחבה ככל האפשר של מדינות מערביות למדינת חסות פלסטינית שירושלים אינה בירתה, שהקמתה אינה כרוכה בזכות השיבה ואשר תחומי החוץ והביטחון שלה יהיו נתונים תחת הגמוניה ישראלית. בקעת הירדן תהיה בשליטה ישראלית, אך בשטחים פלסטיניים לא יהיו התנחלויות; הן ירוכזו בגושים הגדולים הקיימים.

דר' אבנר הלפרן הוא חוקר בתחום.


מאמרים נוספים