כשהסכם חדש עם איראן נראה קרוב, שבנו לבחון את כל המאמרים שלנו מהשנים האחרונות שניתחו את מדיניותו של אובאמה. מהדברים עולה בבירור כי הנשיא האמריקני רואה באיראן את מדינת המפתח באזור ואת מי שתסייע לאמריקנים להגשים את מטרותיהם האסטרטגיות, לא פחות.
העימות האחרון בין ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ובין נשיא ארה”ב ברק אובאמה, הציף מחדש את הפער האדיר בין האופן שבו הבית הלבן מבין את העולם ובעיקר את המזרח התיכון ובין האופן שבו ישראל ואולי גם מדינות ערב, תופסות את התהליכים השונים המתרחשים באזור. דרך הפעולה של הנשיא האמריקני, שלמתבונן מהצד נראית לעתים מאולתרת, מתגלה דווקא כעקבית ביותר. הקושי בהבנת ההיגיון העומד מאחורי מהלכיו של אובאמה, בשל האופן שבו לכאורה האינטרסים של ארה”ב נסתרים פעם אחר פעם למול מהלכים אלה, הפריע בהבנת תפיסת העולם של מי שיושב על משבצת מנהיג העולם החופשי.
מבקריו הנציים ביותר של אובאמה נוהגים לסווג אותו כמי שתומך באסלאם הקיצוני. יש בהם כאלה הרואים באובאמה גם אנטישמי. תומכיו סבורים כי מדובר בנשיא ניאו-ליברלי, שהביא שיח של שלום לבית הלבן וניסה לשקם את הדימוי האמריקני בעולם. אלה ואלה סיסמאות. אם רוצים להבין את האופן שבו פועל אובאמה, צריך למצוא את המכנה המשותף הרחב של פעולותיו והחלטותיו.
בחירות 2008
במאמר שפרסמנו באוקטובר 2008 תחת הכותרת “הדוקטרינה הבאה“, ניתחנו את מדיניות החוץ הצפויה של שני המועמדים לנשיאות דאז, ברק אובאמה וג’ון מק’קיין, על פי דברים שכתבו וראיונות שהעניקו לכלי התקשורת לפני הבחירות. קריאה מחודשת באותו מאמר מאירה באור חדש את קבלת ההחלטות של הנשיא האמריקני בשנים האחרונות ומוכיחה במידה רבה כי הוא פעל לפי דוקטרינה מסודרת ולא בשליפות מהמותן. שלוש נקודות מרכזיות שנגעו למדיניות החוץ של אובאמה רלוונטיות להבנת דרך הפעולה של אובאמה עד היום: יחסו למלחמות בעיראק ובאפגניסטן ויחסו ליריבותיה של ארה”ב ובעיקר איראן, קובה וונצואלה.
את שתי המלחמות שירש אובאמה מבוש הוא שאף לסיים בהקדם האפשרי: באפגניסטן הסכים אובאמה על חשיבות הכרעת הטאליבן ואל קעידה. בעיראק, סבר הנשיא כי הייתה זו טעות גורלית להילחם במדינה זו ולכן על ארה”ב לסיים את הלחימה שם מוקדם ככל שניתן.
ברוח זו פעל אובאמה כבר מיומו הראשון בבית הלבן – הוא תגבר את הכוחות באפגניסטן ולא היסס לעשות שימוש נרחב ביותר במזל”טים בפקיסטן נגד מחבלים, ובין היתר הצליח להביא לחיסולו של המבוקש מספר 1 אוסאמה בן לאדן. במקביל, האמריקנים השקיעו משאבים רבים באימון כוחות הביטחון האפגניים וב-2011 הגיעו ליעד של 171 אלף חיילים מאומנים, מה שאיפשר את תחילת תהליך צמצום הכוחות.
בסוף 2014, הכריזו האמריקנים על סיום המלחמה באפגניסטן, דבר שקיבל גושפנקא סופית בנאום לאומה של אובאמה בתחילת 2015. מוקדם עוד להעריך את תוצאות הנסיגה האמריקנית מאפגניסטן. מדינה זו שומרת לפי שעה על יציבות בהנהגתו של הנשיא החדש יחסית, אשרף גאני אחמדזאי שנבחר בספטמבר 2014, והיא נהנית מכוחות ביטחון מאומנים ונאמנים לשלטון.
במקביל, הורה אובאמה על סיום הנוכחות האמריקנית בעיראק בסוף 2010, פעולה שלה הייתה השפעה הרסנית על כל האזור – הקטנת הנוכחות האמריקנית החלישה מיידית את כל בני הברית של האמריקנים, ממובארק במצרים, דרך נשיא טוניסיה בן עלי ועד נשיא תימן סלאח, מה שהוביל להתפרצות התופעה המוכרת כאביב הערבי. בנוסף, הוואקום שנוצר בלב עיראק מהנסיגה האמריקנית התמלא עד מהרה בתופעה אחרת – דאעש, הארגון הפונדמנטליסטי והרצחני שפועל להקמת ח’ליפות בכל האזורים שבהם הן ריבונות מסודרת, בעיראק ובסוריה. השפעתו מגיעה עד לאפריקה באמצעות ארגונים המזדהים איתו כבוקו חראם בניגריה.
האיראנים בוחשים
המשותף לעיראק ואפגניסטן היום, כפי שהיה גם ב-2008, הוא המעורבות העמוקה של איראן במתרחש בשתי המדינות. הבחישה האיראנית ביקשה להשיג שתי מטרות אסטרטגיות עיקריות – המטרה הראשונה הייתה לדחוף את ארה”ב מהאזור באמצעות התשתה, והמטרה השנייה הייתה לחזק את מעמדה האסטרטגי של איראן כמעצמה אזורית עם שאיפות שחורגות מהאזור.
לכאורה, בעיראק החיים היו קלים עבור איראן, לא בזכות אובאמה, אלא בזכות קודמו בוש. הפלתו של האויב ההיסטורי סדאם חוסיין הותירה את השטח פנוי עבור האיראנים כדי להפיץ את “המהפכה השיעית” שלהם. נפילת עיראק והתגברות המלחמה בטרור היו מהגורמים הבולטים בזינוק במחיר הנפט, כלי עבודה עיקרי במסע האיראני להשגת הגמוניה אזורית. יציאת האמריקנים מעיראק הייתה גורם חשוב נוסף בהותרת השטח להתפשטות האיראנית. במקביל, קורסת התפיסה הלאומית-ערבית במסגרת האביב הערבי וכוחות פונדמנטליסטים, שמצד אחד עוינים לאיראן ומצד שני מסייעים לה לעתים להתחזק, מוסיפים בהחלשת המדינות הערביות.
יתרה מכך, בוש ניסה להקים דמוקרטיה בעיראק שבה הגורם העיקרי הוא שלטון הרוב. כך הפכה עיראק למדינה שיעית ואף הייתה זוכה להמשיך ולהתקיים ככזו אילולא הופעת דאעש, ארגון שנעזר רבות ביוצאי משטר הבעת’ ובידע הצבאי שלהם, כדי להשתלט על שטחם עצומים בעיראק ובסוריה.
חשוב לזכור אם כן, שעלייתה של איראן היא תוצאה ישירה קודם כל של מדיניות הנשיא בוש. אולם בעוד שבוש יצר את הבעיה הוא גם הכיר בה, בכנותו בכל הזדמנות את איראן כמי שחברה בציר הרשע המפורסם. אובאמה, להבדיל, רואה באיראן חלק מהפתרון.
חלק מהבעיה או חלק מהפתרון?
בנאום שנשא ב-18 במאי 2008 באורגון, במסגרת מסע הבחירות שלו, אמר אובאמה כי בהשוואה לברה”מ, איראן, קובה וונצואלה הן מדינות קטנות שאינן מהוות איום קיומי על ארה”ב. הנקודה שאותה ביקש אובאמה להעביר היא שארה”ב בהנהגת קנדי דיברה עם ברה”מ של כרושצ’וב ותחת הנהגת ניקסון דיברה ארה”ב עם סין של מאו, על אף שהן היוו איום קיומי על ארה”ב. על פי אותו היגיון, אין סיבה שלא לדבר עם מדינות קטנות וחלשות יותר. בכך סלל אובאמה את הדרך למסלול הדיפלומטי עם איראן.
מאז שנבחר לנשיא, פעל אובאמה כדי לכונן מסלול דיפלומטי בין שתי המדינות. כבר במרץ 2009, כשבאיראן נחגג החג הלאומי הנורוז, הקליט אובאמה ברכה לעם האיראני שהתקבלה בלעג באיראן. זה לא ריפה את ידיו והוא המשיך לברך את האיראנים בכל שנה מאז. מרצח ראש ממשלת לבנון לשעבר רפיק אל חרירי בפברואר 2005, ועד סוף דצמבר 2010, לא כיהן שגריר אמריקני בדמשק. אובאמה השיב את השגריר ובכך חיזק את הלגיטימציה של אחד מבני הברית הקרובים לאיראן, אסד הסורי, שחתום על מוות של מאות אלפי סורים במלחמה שעוד לא קרובה לסיום.
יש הטוענים כי אובאמה סלל את הדרך עבור אסד להמשך מעשי הטבח בכך שסחר בפירוק חלקי של הנשק הכימי שברשות אסד, בתמורה להבטחה שנשמרת באדיקות שלא לתקוף בסוריה. אסד אגב, לא מהסס מאז לעשות שימוש גם בנשק הכימי שנותר ברשותו.
דוגמה נוספת לאופן שבו אובאמה רואה את איראן היא בחירתו שלא להתערב בהפגנות הסוערות ששטפו את איראן לאחר הבחירות ביוני 2009 שהוגדרו בידי רבים כמזויפות. תומכי הרפורמות באיראן והפרו מערביים בתפיסתם קיוו כי מועמדם מיר חוסיין מוסאווי יזכה בבחירות ולא מוחמד אחמדינג’אד שניצח בסופו של דבר. איראן נאלצה אז להפעיל כוח נרחב כדי לדכא את ההפגנות נגד תוצאות הבחירות שהובילו להפגנות נגד אחמדינג’אד ולאחר מכן אפילו נגד המנהיג הרוחני עלי ח’מאני. אובאמה בחר שלא להתערב ובכך למעשה ויתר על אפשרות לתמוך במפגינים האיראנים ואולי להניע שינוי פנימי באיראן.
זיכרון המעורבות האמריקנית באיראן עד הדחת השאה בוודאי שיחק תפקיד בהחלטה זו, אך באותם ימים היו שפירשו את בחירתו של אובאמה כך שהוא מעדיף שלא להתערב בתוך מדינות או בבחירות שלהם, בניגוד לכך הוא התערב בנעשה במדינות אחרות שנחשבות לבנות ברית מסורתיות של ארה”ב, ובהן מצרים של מובארק, שבהדחתו תמך אובאמה, ואפילו ישראל.
בסיקור ממוקד חילקנו את המזרח התיכון לארבע קבוצות לפי המדיניות שנוגעת כלפי שלטון האחים המוסלמים במצרים תחת מורסי וכלפי הנעשה בסוריה. סיווגנו את ארה”ב כמי שקרובה בעמדתה לזו של סעודיה, כפי שהיה באופן מסורתי מאז מלחמת העולם השנייה, אולם הסתייגנו בכך שבפועל האמריקנים לא באמת משייכים עצמם לקבוצה ונזהרים בהבעת עמדות נחרצות בנושאים השונים. חברי הקבוצה הזו לכאורה הם אלו שתמכו בהדחת מורסי ובהדחת אסד. בפועל, הביע אובאמה עצמו דווקא התנגדות לסיסי ובמשתמע פעל כדי שאסד לא ייפול. עמדות אלה מייצגות באופן לא מפתיע את הקבוצה שמובילה איראן, שראתה במורסי בן ברית וכמובן גם באסד.
במרץ 2015, אמר מזכיר המדינה האמריקני ג’ון קרי באחד מהראיונות שארה”ב צריכה למצוא דרך להביא את אסד לשולחן המו”מ כדי לסיים את המשבר בסוריה, ובכך בעצם הבהיר כי העמדה האמריקנית היא שאסד יישאר במקומו בתום מלחמת האזרחים, עמדה שאותה תקפו הבריטים.
אחרי הנסיגה
המעורבות האיראנית בעיראק הפכה לאחר נסיגת האמריקנים במהרה לגלויה. ראש ממשלת עיראק השיעי, נורי אל מאליכי, שכבר הודח מאז, היה למעין בובה של טהרן. במקביל, צעירים עיראקים שיעים רבים התגייסו למלחמות השונות של איראן במזרח התיכון ובראש ובראשונה למלחמה בסוריה, בהגנה על משטר אסד.
באפגניסטן המעורבות האיראנית היא בפרופיל נמוך יותר, אך למעשה רצחנית ומסוכנת הרבה יותר. הפוריין פוליסי תיאר זאת היטב ביולי 2014. האיראנים עסקו במימון במקביל הן של הטאליבן והן של ממשלתו של חמיד קרזאי, ובכך הבטיחו בעיקר את המשך הלחימה באפגניסטן, הארוכה במלחמות ארה”ב מאז הקמתה. במקביל, מגייסים האיראנים צעירים שיעיים באפגניסטן כדי שיילחמו בסוריה ובמקומות אחרים הנחוצים לאיראן. צעירים אלה ישובו לאפגניסטן כשועלי קרבות, נאמנים לאיראן, ונכונים לפעול נגד משטר לא ידידותי במידה ויהיה כזה.
בינתיים התחלף נשיא באפגניסטן, האמריקנים יצאו ובאזור אירע מפנה אסטרטגי חשוב – ניצחונו של נרנדרה מודי בבחירות בהודו, ובכך הופכת הודו לשחקנית פעילה יותר בזירת החוץ, כשהלאומיות ההודית עומדת לשחק תפקיד.
באוקטובר 2011, על רקע ההתקרבות בין הודו לאפגניסטן והקמתה של ברית אסטרטגית בין שתי המדינות, הערכנו כי איראן תיישר בסופו של דבר קו עם הודו באשר לאפגניסטן החדשה, וכי העזיבה האמריקנית תחליש את הבחישה האיראנית במדינה זו. הודו ואיראן רואות בפקיסטן יריבה ביטחונית באופן מסורתי. פקיסטן גם נתפסת כמי שמגיעה ממנה התמיכה בטאליבן, אף אם הממשלה הרשמית נאבקת בארגון זה. התמיכה היא באה גם מצד שרותי המודיעין רבי העוצמה בפקיסטן והן מצד המיעוט הפשטוני שבצפון מערב המדינה, שתומך בשבטים הפשטונים באפגניסטן שמתנגדים להשפעות הפרו-מערביות שלה היא נתונה.
אחד מהפרויקטים שמסמלים את ההתקרבות האזורית בין איראן להודו בהקשר האפגני, הוא פרויקט הנמל צ’אבאחאר בדרום מזרח איראן, שבפיתוחו ישקיעו שתי הממשלות מאות מיליוני דולרים ומטרתו היא פתיחת נתיב ימי עבור אפגניסטן הכלואה יבשתית. הודו היא הפטרון החדש של אפגניסטן והיא רואה בגישה לנמל הזדמנות לפיתוח כלכלי של אפגניסטן, ובך הופך הציר ההודי-אפגני שהתהווה בסוף 2011 לכזה המתחבר גם לאיראן.
הבחירה של אובאמה באיראן כמי שתסלול את דרכו במימוש המדיניות שלו במזרח התיכון יצרה משבר חריף ביותר ביחסים בין ארה”ב ובין מדינות המפרץ הסוניות הרואות באיראן את האויבת הגדולה שלהן. מדינות אלה – סעודיה, איחוד האמירויות, כווית ובחריין – מתבוננות לאורך השנים בקבלת ההחלטות האמריקנית שבאופן עקבי מחזקת את איראן בזירה, מהפלת סדאם חוסיין, דרך אי התמיכה במשטרים פרו מערביים ועד להפיכתה של איראן למדינת סף גרעינית.
סעודיה טיפחה בעבר את יחסיה עם פקיסטן כדי שביום פקודה היא תוכל ליהנות ממטריה גרעינית ולפי חלק מההערכות, לקבל לידיה פצצה גרעינית של ממש. אחד מהחששות הגדולים ביותר מאיראן גרעינית, הוא תוכנית גרעין טורקית, תוכנית מצרית ועוד ועוד, כדי להתמודד עם איראן. היחסים עם פקיסטן עומדים מול היחסים של הודו עם איראן והבריתות הללו מתהדקות ככל שהאמריקנים מצמצמם את הנוכחות שלהם. לפי שעה יש לישראל אינטרס בהתקרבות למדינות המפרץ לנוכח האויב המשותף, אך לאורך זמן נראה כי ישראל תבחר לשים בסל ההודי חלק גדול מהביצים שלה ולכן היא עשויה להתרחק ממדינות המפרץ לאחר הסרת האיום האיראני.
הביקורת כלפי אובאמה על תפיסתו את איראן כחלק מהפתרון ולא כחלק מהבעיה אינה נובעת מכך שהוא רואה באיראן, בוודאי אחת המדינות המשפיעות באזור, מדינת מפתח, אלא שהוא רואה באיראן תחת משטר האייתוללות כמפתח לפתרון. לבחירה זו עשויות להיות השלכות דרמטיות בשנים הקרובות על יחסי הכוחות באזור.
