עצמאות על הנייר

הפלשתינים מנסים להשיג תמיכה

אלון לוין, יובל בוסתן


התגייסותן של מדינות דרום אמריקניות לתמיכה בעצמאות פלשתינית עתידית, נתפסה בישראל כהמשך מגמת הבידוד בעולם. אולם ההקשר של ההצהרות הללו משתייך לעניין רחב יותר הגולש מעבר לסכסוך הישראלי-פלשתיני. בשורה התחתונה, נראה כי ההצהרות הללו אינם צפויות להוביל לתמורה דרמטית בסטטוס-קוו באזורנו.

החל מימיו הראשונים בבית הלבן, ביקש הנשיא האמריקני ברק אובאמה לקדם הסדר בין ישראל והפלשתינים בתוך מסגרת זמן קצרה יחסית. אובאמה פעל תחת ההנחה כי באמצעות לחץ על הצדדים ובהישען על הפופולאריות העצומה ממנה נהנה בתחילת ימיו כנשיא, יוכל להשיג הסדר שכזה במהרה. התוכנית של אובאמה התבססה על כמה נקודות: ראשית, הוא העריך כי ארה"ב אינה נתפסת כמתווך הוגן בעיני הערבים, לאור המלחמה בעיראק והתדמית שלה ברחבי העולם הערבי כמי שמגינה על ישראל בכל פורום. כבר קודם לכן, ביקש אובאמה לשפר את התדמית האמריקנית בעיני העולם הערבי, בה ראה מחסום חמור בפני פתרון בעיותיה של אמריקה בתחום מדיניות החוץ והמלחמה בטרור. כך בנאום קהיר, כך במחוות כלפי הסעודים, הסורים ומדינות ערביות נוספות.

שנית, אובאמה ביקש ללחוץ על ישראל לייצר מחוות בעיקר כדי להוכיח כי האמריקנים יכולים להיות מתווכים הוגנים וללחוץ על ישראל במידת הצורך. הקפאת הבנייה ביהודה ושומרון למשך תשעה חודשים, הייתה לתקדים ביחסי ישראל-ארה"ב וישראל והפלשתינים, אך היא לא השיגה מחוות דומות – למעשה הפלשתינים סירבו לשיחות ישירות עם ישראל וניצלו את הרוח החדשה שנשבה מהבית הלבן כדי להערים קשיים משלהם.

ככל שהתקרבה לסיומה הקפאת הבנייה, גבר הלחץ הבינלאומי על ישראל להתחייב להארכת ההקפאה, אולם זו סירבה לאחר שבמשך תקופת ההקפאה לא התקיימו כל שיחות עם הפלשתינים ולכן ההקפאה נתפסה כמחווה ריקה שבה רק ישראל משלמת מחיר.

הסירוב הישראלי החד-משמעי להמשיך בהקפאת הבנייה, העמיד את אבו מאזן בפני מספר אפשרויות פעולה, כגון עשיית מחווה כלפי ישראל, הסכמה לשיחות ישירות וכו'. אולם הפלשתינים החליטו בסופו של דבר על מהלך חד צדדי, הגם שלא הכריזו עליו באופן חד משמעי – בחינת האפשרות להכריז עצמאות ללא הסדר עם ישראל.

למעשה, יאסר ערפאת כבר הכריז לפני שנים על הקמת מדינה עצמאית. ב-1988 בעת שהנהגת אש"ף גלתה בטוניס, התכנסו מנהיגי התנועה באלג'יר והכריזו על הקמת מדינה פלשתינית. ההצהרה ההיא הייתה סמלית כמובן בשל העובדה כי לא הייתה לפלשתינים כל שליטה על שטח באותם ימים, אולם למעלה מ-100 ממשלות הכירו בהצהרה ההיא מאז.

ההכרה במדינה פלשתינית התרחשה בשני גלים – הגל הראשון בסוף שנות ה-80, הורכב ממדינות הליגה הערבית, מדינות הגוש הקומוניסטי ומדינות מהעולם השלישי, סך הכל, כ-90 מדינות. קומץ מדינות מהגוש הקומוניסטי לשעבר הצטרף להכרה במדינה פלשתינית בשנות ה-90.

הגל השני, החל מ-2005, כולל בעיקר מדינות מאמריקה הלטינית. פרגוואי הייתה הראשונה ב-2005, קוסטה ריקה ב-2008, ונצואלה עשתה זאת באפריל 2009, זמן קצר לאחר שניתקה את יחסיה עם ישראל בעקבות מבצע עופרת יצוקה והרפובליקה הדומיניקנית עשתה זאת שלושה חודשים לאחר מכן.

האחרונות להכיר במדינה פלשתינית בגבולות 1967 הן מדינות דרום אמריקניות. אורוגוואי הייתה הראשונה ב-2010, ב-20 בנובמבר. ב-1 בדצמבר הייתה זו ברזיל, שלושה ימים לאחר מכן הצטרפה ארגנטינה, ואחריהן הדרך הייתה קצרה עבור בוליביה ואקוודור [1].

הפלשתינים מעוניינים להשיג כמה שיותר תמיכה בהצהרה חד-צדדית עתידית, כשהם יוצאים מנקודת הנחה כי המדינות שתמכו בהצהרת אלג'יר ב-1988 יתמכו בהם גם כעת. אולם העולם השתנה מאז אותם ימים – יש להניח כי התמיכה של מדינות ערב וחלק גדול ממדינות אפריקה מובטחת לפלשתינים, אך מדינות רבות שתמכו במדינה פלשתינית בשנות ה-80 עשו זאת כי היו מחויבות לגוש הקומוניסטי ואילו כיום הן משתייכות לאיחוד האירופי.

לצדן ישנן מדינות כגון גאורגיה שתמכה ב-1992, בעידן שונה מבחינתה. כיום היא מתמודדת עם הרצון של אבחזיה ודרום אוסטיה לזכות בעצמאות. יש להניח כי מציאות זו תילקח בחשבון כדי שישראל לא תכיר בעצמאות האבחזית או האוסטית. גם הסרבים, שתמכו בשנת 1988 במסגרת יוגוסלביה, לא ימהרו לתמוך כיום לנוכח העובדה שישראל לא הכירה בעצמאות קוסובו.


אבו מאזן עם נשיא ברזיל דה סילבה – רצף של הכרות בפלשתין. צילום: אייג'נסיה ברזיל

הסיבות להכרה

הגל השני בשטף המכירות בעצמאות הפלשתינית מורכב כאמור ממדינות אמריקה הלטינית. הוא נובע מכמה סיבות: החשובה מכל היא ירידת קרנה של ארה"ב במה שהוגדר בעבר החצר האחורית האמריקנית. ההכרה בצורה חד צדדית במדינה פלשתינית פוגעת ביוקרה האמריקנית וממצבת את אזור יונאסו"ר (האיחוד של אמריקה הלטינית – א.ל.י.ב) כעצמאי מבחינה מדינית, הגם אם האיחוד כלשעצמו עדיין לא מקבל ביטוי כשחקן משפיע בפני עצמו באזור. דוגמא נוספת לכך היא ההכרה באבחזיה ובדרום אוסטיה על ידי ונצואלה וניקרגואה – תמיכת מדינות הציר הלטיני במדיניות הרוסית ובניגוד למדיניות האמריקנית.

מאז שנות ה-30 של המאה ה-19, הייתה וושינגטון לכוח הדומיננטי בפוליטיקה הדרום האמריקנית והמרכז אמריקנית. קריאות תגר על ההגמוניה הזאת, על ידי קובה בשנות ה-60 וניקרגואה בשנות ה-80, גררו פעולות קשות מצד ארה"ב שהייתה מעורבת בעשרות מלחמות, הפיכות, חיסולים פוליטיים וכו' לאורך השנים, כחלק ממה שכונה דוקטרינת מונרו ודוקטרינות אחרות שהוצגו על ידי נשיאים שכיהנו מאוחר יותר.

נאמנים לאותה דוקטרינה, מנעו האמריקנים מכוחות של מעצמות זרות להתערב ביבשת אמריקה שנתפסה כחצר האחורית של ארה"ב, ואף טענו כי מבחינתם מעורבות שכזו היא עילה למלחמה. שנים לאחר מכן, בשעת משבר הטילים הקובני, היו האמריקנים מוכנים ללכת על הסף גם כשעל הכף הייתה מוטלת סכנת מלחמה גרעינית.

כמה תהליכים שהחלו בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת, הביאו לערעור ההגמוניה האמריקנית, ובהם עלייתו של הוגו צ'אבז והקמת הציר הלטיני; התמקדותם של האמריקנים במתרחש במזרח התיכון, במסגרת המלחמה העולמית בטרור; עלייתה של מעצמה אזורית, ברזיל, המסוגלת למלא חלק גדול מהפונקציות שמילאה בעבר ארה"ב; חולשתה הכללית של ארה"ב, הסדקים בדימוי שלה כמעצמת על ועוד.

הקמתו של ארגון יונאסו"ר בשנים האחרונות, לקראת הפיכתו לגרסה לטינית של האיחוד האירופי בסוף העשור הנוכחי, תבטיח בעתיד כי בדרום אמריקה יחפשו להציג קול שונה ומאוחד מול העולם, מנותק מזה האמריקני. שלושה כוחות בולטים בדרום אמריקה, ברזיל בהנהגת לולה דה סילבה שסיים את תפקידו לאחרונה והוחלף בדילמה רוסף ממפלגתו, ונצואלה בהנהגת הוגו צ'אבז המוביל קו רדיקלי אנטי-אמריקני כבר שנים, וקולומביה ופרו, התומכות בארה"ב.

על אף שהברזילאים מתונים נותר ונוהגים באחריות של מעצמה אזורית, הזיקה הברזילאית היא לקשר עם מדינות ממה שנחשב לעולם השלישי – הודו ודרום אפריקה במסגרת ברית דרום-דרום; איראן ומדינות מוסלמיות, מגמה שמתחזקת יותר ויותר לנוכח גילויי מאגרי הנפט העצומים בברזיל; קשר עם מדינות דוברות פורטוגזית באפריקה כאנגולה, מוזמביק וכדומה.

הסיבה השנייה לתמיכת מדינות אמריקה הלטינית בפלשתינים נוגעת להיסטוריה הקולוניאלית ולהזדהות של אמריקה הלטינית עם עמים שנתפשים בעיניהם כמדוכאים. תופעה זו אינה מוחלטת באמריקה הלטינית, ובעבר מדינות כאל סלבדור אף החזיקו בשגרירות בירושלים והזדהו עם ישראל. אולם ככלל, נראה כי הקייס הפלשתיני מתקבל בהבנה רבה יותר ברחבי היבשת.

סיבה שלישית נוגעת לעובדה כי ישראל הזניחה במשך שנים רבות את הקשר עם אמריקה הלטינית. למעשה היה זה אביגדור ליברמן כשר החוץ שלאחר עשרות שנים ביקר באופן רשמי בברזיל ובמדינות נוספות, שם ספג ביקורת מידי מארחיו על ההזנחה הישראלית המדינית רבת השנים. במקביל, היו אלה דווקא גורמים ערבים ומוסלמיים רבים ששמרו על קשר רציף עם מדינות האזור. לא ייפלא כי אבו מאזן היה לאחד האורחים בטקס הכתרתה של רוסף כנשיאת ברזיל, במעמד שבדרך כלל מוזמנים אליו מנהיגי מדינות אמריקה השונות בלבד.

סיבה רביעית נוגעת לכך שהאוכלוסייה הערבית והמוסלמית בדרום אמריקה במגמת צמיחה מהירה, בעוד שהאוכלוסייה היהודית נעלמת. בעבר התקיימו קהילות גדולות מאוד בארגנטינה, ברזיל ובמדינות אחרות, אולם הגירת יהודים למדינות אחרות כישראל, התבוללות גוברת ושיעורי ילודה נמוכים, מביאים לירידה מתמשכת במספר היהודים ברחבי היבשת. בוונצואלה, התחזקות המגמה האנטישמית תחת שלטונו של הוגו צ'אבז דחפה יהודים רבים להגר לישראל, ספרד ומדינות אחרות.

סיבה אחרונה, שאינה קשורה רק לישראל ולפלשתינים, נוגעת לריחוק הגיאוגרפי-כלכלי-מדיני של מדינות אמריקה הלטינית משאר העולם. הריחוק איפשר להן לשמור על ניטראליות בזמן שהתחוללו מלחמות עולמיות והמורשת הזאת של אי התערבות מקילה על מדינות אלה לתמוך ולהכיר בכל מי שמבקש הכרה. נקודה זו נוגעת כמובן למדינות הקטנות יותר ביבשת, מאחר ומעצמות כברזיל מעורבות בנעשה מחוץ ליבשת.


ראש הממשלה הפלשתיני, סלאם פאייד – חולם על עצמאות ב-2011. צילום: דיקאפ

התנגדות לקוסובו

לא רק הפלשתינים זוכים לתמיכה ממדינות דרום אמריקניות. טייוואן, הזוכה להכרה רשמית של כ-20 מדינות בלבד, רובן מדינות איים באוקיאנוס השקט ובמקומות אחרים, זוכה לתמיכה מפרגוואי וממספר מדינות במרכז אמריקה. קוסטה ריקה שתמכה בטייוואן במשך שנים, העבירה את תמיכתה לסין רק בשנים האחרונות.

המשוואה הסינית המוכרת של מדיניות "סין אחת" במסגרתה מדינה התומכת בטייוואן אינה יכולה לקיים יחסים דיפלומטיים תקינים עם סין, הכתיבה שינויים למדינות רבות בעשור האחרון, שנהנו מכוחה העולה של סין בשדה הכלכלי. זה איפשר לה להזרים מאות מיליוני דולרים בפרויקטים גדולים, כדי לזכות בתמיכת המדינות, כולן מדינות עניות מהעולם השלישי.

היעד הנוכחי של הסינים זו הרפובליקה הדומיניקאנית, שזוכה לפרויקט תשתית סיני בהיקף 462 מיליון דולר בתחום פיתוח התיירות. מכאן ועד להכרה דומיניקאנית בסין וביטול ההכרה בטייוואן, הדרך קצרה. גם ונצואלה אגב, שלא הכירה בטייוואן באופן רשמי אך קיימה יחסי מסחר תקינים, הרעה את היחסים עם טייוואן ככל שמשטרו של הוגו צ'אבז התקרב לסין. המדינות שנותרו תומכות בטייוואן מהאזור הן: אל סלבדור, בליז, גואטמלה, ניקרגואה, הונדורס, פנמה, האיטי, פרגוואי וכאמור הרפובליקה הדומיניקאנית.

התמיכה בחבלי הארץ הגאורגים, אבחזיה ודרום אוסטיה, קשורה כאמור לקרבה לרוסים מצד אחד ולרצון להתריס נגד האמריקנים מצד שני. למעט רוסיה, ישנן רק עוד שלוש מדינות שהכירו בעצמאות חבלי המריבה – נאורו, שתמיכתה נקנתה בכסף על ידי הרוסים [2]. ניקרגואה וונצואלה, שתי מדינות החברות בציר הלטיני אשר רוכשות את הנשק שלהן ברוסיה ומקיימות איתה מערכת יחסים ענפה ואינטימית הן השתיים האחרות שהכירו בחבלי הארץ.

מקרה קוסובו מעניין אולי יותר, מאחר ובקוסובו הכירו 72 מדינות, תמיכה בינלאומית רחבה יותר מאשר במקרה של חבלי המריבה הגאורגים. אולם חלק גדול מהמדינות התומכות קשורות למערב – 24 חברות באיחוד האירופי, ארה"ב, קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד, דרום קוריאה, יפן וכו'. כאן העמדה הדרום אמריקנית מתגלה כמורכבת ומרתקת.

ארגנטינה, תחת הנהגתה של הנשיאה הנוכחית כריסטינה קירשנר, הביעה עמדה שונה מאוד מהעמדה שהביעה בזמן תמיכתה בעצמאות פלשתינית. בחודש בו הכריזה קוסובו על עצמאות, פברואר 2008, אמר שר החוץ דאז חורחה טאיאנה: "אם נכיר בקוסובו, שהכריזה על עצמאותה בצורה חד צדדית, ללא הסכם עם סרביה, נקבע תקדים מסוכן שיאיים על הסיכוי שלנו לפתור את סוגיית איי פוקלנד" [3].

סיבה נוספת שניתנה הייתה שארגנטינה באופן עקרוני תומכת בעיקרון האחדות הטריטוריאלית וכן שישנה החלטה של האו"ם הקוראת לצדדים לפתור את הסכסוך. בדצמבר 2009 חידדה המשלחת הארגנטינאית לבית המשפט הבינלאומי את עמדתה ואמרה שהצהרת העצמאות הקוסוברית "פוגעת במחויבות לכבד את האחדות הטריטוריאלית של סרביה, במחויבות לפתרון של שלום ובעיקרון של אי-התערבות. להחלטה אין בסיס משפטי בתוך עיקרון ההגדרה העצמית והיא אינה יכולה לבטל את הריבונות הסרבית על קוסובו".

בכך פרשו הארגנטינאים תפיסת עולם הפוכה לזו שהובילה אותם לתמוך בעצמאות פלשתינית, תוך הפרת כל העקרונות האפשריים עליהם הצהירו בדוגמה הקוסוברית. שר החוץ לשעבר טאיאנה אף הסביר כי החשש הארגנטינאי הוא מניסיון של איי פוקלנד להכריז על עצמאות בעצמם, הצהרה שעשויה להישען על תקדים קוסובו, אשר תמנע כל סיכוי להשבת האיים לידי ארגנטינה בעתיד.

נשיא בוליביה מוראלס סירב להכיר בעצמאות קוסובו והשווה את חבל הארץ האלבני לארבע מדינות עשירות בבוליביה, שביקשו להתנתק ממדינת האם, או לכל הפחות לכונן אוטונומיה רחבה. בדצמבר 2009, בזמן הדיון בבית המשפט הבינלאומי, תמכה המשלחת הבוליביאנית בעמדה הארגנטינאית, וטענה כי הרפובליקה של קוסובו אינה קיימת.

הברזילאים אמרו לאחר הכרזת העצמאות של קוסובו, כי הם מעדיפים להמתין להחלטת מועצת הביטחון בעניין, וכי הם תומכים בפתרון מוסכם לסוגייה. בספטמבר 2009 אמר השגריר הברזילאי בבלגרד כי ארצו תומכת באחדות הטריטוריאלית של סרביה. הוא הוסיף כי עיקרון ההגדרה העצמית אסור שיסתור החלטות של האו"ם. בדיון שנערך בבית הדין הבינלאומי אמרו הנציגים הברזילאים כי אין כל בסיס משפטי להכרזה חד צדדית על עצמאות. גם עמדתן של קובה, צ'ילה ואקוודור הייתה נגד העצמאות הקוסוברית בעוד ניקרגואה הכריזה על ניטראליות בנושא.

מנגד, היו אלה קולומביה ופרו, שתי המדינות הפרו-אמריקניות ביותר בדרום אמריקה, שהביעו תמיכה בעצמאות קוסובו. סוגיית קוסובו בכל הנוגע למדינות דרום אמריקה הציפה שתי נקודות חשובות להבנה, ואף לדרכי פעולה אפשריות מבחינת ישראל בבואה לחסום תמיכה בינלאומית בעצמאות פלשתינית: האחת, שההתנגדות הדרום אמריקנית לעצמאות קוסובו נובעת בעיקר מכך שמדינות אלה מעוניינות ביחסים טובים עם רוסיה. השנייה, שחלק מהמדינות כמו ארגנטינה, חוששות מהמשמעות של הכרזה חד צדדית מבחינתן, כמו בסוגיית איי פוקלנד. לכן גם התמיכה של קולומביה ופרו בעצמאות קוסובו נובעת מקרבת המדינות לארה"ב, מה שמסביר את אי תמיכתן עד כה בעצמאות פלשתינית.


נתניהו עם אבו-מאזן – האם יניעו תהליך מדיני? צילום: מחלקת המדינה האמריקנית

אחרית דבר

הגישושים הפלשתינים במדינות העולם בניסיון להשיג תמיכה עומדים להיתקל במספר אתגרים ובעיות, ההופכים את "איום העצמאות" לריק מתוכן. ראשית, ניתן לראות כי במקרה אבחזיה ודרום אוסטיה היה האיחוד האירופי מאוחד בתמיכתו בגאורגיה, ובמלים אחרות מאוחד בהתנגדותו למדינות הרוסית בקווקז. במקרה קוסובו, תמכו רוב מדינות האיחוד בעצמאות הקוסוברית, בדומה לעמדה האמריקנית, כשמספר מדינות שלהן מיעוטים לאומיים המעוניינים להתנתק ממדינת האם, סירבו לתקדים קוסובו. הכרזת עצמאות פלשתינית חד צדדית, אם תעורר את ההתנגדות האמריקנית, תמנע גם ממדינות אירופה לתמוך בעצמאות הזאת, מה שיותיר את הפלשתינים עם תמיכה מצומצמת יחסית.

שנית, מדינות שכבר הבטיחו תמיכתן עשויות להסיר אותה אם ישראל תלחץ עליהן, או תזכיר להן את עמדתן בעניין קוסובו ובסוגיות אחרות.

שלישית, לאבו מאזן אין שליטה על חלק גדול מעמו בנמצא בעזה. הטענה שלו להנהגת הפלשתינים שנויה במחלוקת לכל הפחות לנוכח העובדה כי הפת"ח הפסיד בבחירות, אינו מקיים כל נוכחות ברצועת עזה ושאבו מאזן לא עמד לבחירה מאז ינואר 2005.

רביעית, רצון הפת"ח בהכרזת עצמאות נוגד את עמדת החמאס. למעשה החמאס יכול להכריז על עצמאות משל עצמו כבר כעת. רצועת עזה מצויה תחת ריבונותו בניגוד ליהודה ושומרון שאינם מצויים בריבונותו של אבו מאזן. לחמאס יש קשר יבשתי למצרים, ואילו לאבו מאזן אין כל קשר למדינות אחרות. החמאס גם יוכל להשיג הקלות מישראל בנושאים רבים, אם יפסיק עם הטרור ויחתום על עסקה לשחרור גלעד שליט. אולם החמאס אינו מעוניין במדינה עצמאית, אלא רואה בעזה ובישראל כולה חלק מחליפות אסלאמית עולמית.

כך, מנוטרלים מכל כיוון כמעט, ממשיכים הפלשתינים ביהודה ושומרון לפועל בזירה היחידה שבה יש להם יתרון והצלחות, והיא זירת ההסברה. המאבק הפלשתיני להשגת הכרה בינלאומי מצטלם היטב בזירה הבינלאומית, ואבו מאזן בהיפגשו עם מנהיגות העולם חש כמנהיג מדינה בעצמו. אולם המציאות חזקה יותר מכל דבר אחר, ונראה כי גם אם הפלשתינים אכן ינסו להכריז פעם נוספת על עצמאות וינסו לממשה, יגלו כי אין הדבר מציאותי.

הערות

1. ניר יהב ואופק עיני, "אחרי ברזיל וארגנטינה: גם בוליביה הכירה ב"פלסטין"", וואלה, 17/12/2010

2. Luke Harding, "Tiny Nauru struts world stage by recognising breakaway republics", Guardian, 14/12/2009

3. "Argentina rules out recognition", Tanjug, 29/02/2008


מאמרים נוספים