אחד בפה אחד בלב

על הדלפת המסמכים הגדולה בהיסטוריה

יובל בוסתן, אלון לוין


פרסומם ברבים של רבע מיליון מסמכים שנכתבו בידי פקידי ממשל אמריקנים בשנים האחרונות סיפק מנה גדולה של רכילות למערכות העיתונים בעולם, ולא רק. מבין הר המסמכים, נראה כי שני הסיפורים הגדולים הם חשיפת חששם של מנהיגי ערב לאיום האיראני והפרשנות האמריקנית ליחסי סין-צפון קוריאה, לה משמעות רבה לקראת איחוד עתידי בחצי האי.

שבועות ספורים לאחר "הדלפת המסמכים הגדולה בהיסטוריה", מנסים מומחי דיפלומטיה ותקשורת להבין לאן הולכים מכאן. ויקיליקס, שפרסם בעקביות מאז 2006 מידע סודי ומביך על המתרחש בעיראק ובאפגניסטן, על מערכת הבחירות בארה"ב ב-2008, על מחנה המעצר בגוונטנאמו ועל נושאים רגישים נוספים, שבר את השיא של עצמו בהדלפה האחרונה.

250,000 מסמכים שכוללים הערכות מצב, ניתוח אישיות של מנהיגים זרים והוראות של הסגל הבכיר בבית הלבן ובמחלקת המדינה לדרג הפקידותי, שופכים אור על האופן בה מנהלת מעצמת העל את ענייניה. תוכניות לבניית נשק גרעיני אין שם, ולמעט סוד גלוי אחד באשר למיקום ראשי הנפץ הגרעיניים של ארה"ב על אדמת גרמניה, גם לא חשיפה על מיקומם של כלי נשק.

מה שכן יש שם בנמצא, ובהרבה, זה התנשאות אמריקנית טיפוסית כלפי בני ברית ויריבים כאחד. פוטין ומדבדב הם "באטמן ורובין"; ברלוסקוני נוהג לקיים מסיבות ראוותניות והוא "שחצן ובלתי יעיל כמו מנהיג אירופי מודרני"; הקאנצלרית מרקל מצטיירת כמנהיגה שנמנעת מסיכונים ושום דבר לא נדבק בה, מה שהעניק לה את הכינוי "טפלון-מרקל". שר החוץ שלה הוגדר "טירון" ושר האוצר "קשיש עצבני"; סרקוזי הוא "מלך עירום"; ראש ממשלת טורקיה ארדואן "הקיף עצמו חנפנים" ושר החוץ שלו "אדם מסוכן באופן יוצא דופן"; נשיא אפגניסטן קרזאי הוא "פרנואיד" [1].

אין ספק שמדובר בפרסומים שיכולים להיחשב לכל הפחות כמביכים עבור הממשל האמריקני ובפרט עבור מחלקת המדינה שלו בראשות הילארי קלינטון, שהוראה שלה לרגל אחר בכירים במטה האו"ם הופיעה גם היא באחד המסמכים. עם זאת, הכל מבינים כי לנאמר בדלתיים סגורות ניתן משקל אחר ובסופו של דבר לשיחות והתבטאויות לא פורמליות שמור חלק חשוב במשחק הדיפלומטי וזה אינו עומד להשתנות.

בפועל, בכירי הממשל בארה"ב ניסו להמעיט בחשיבות המסמכים ולהקנות להם אופי של רכילות של הדרג הפקידותי ותו לא. הצעד האופרטיבי הראשון שנקט הממשל האמריקני באופן פומבי היה ניתוקה של שדרת הנתונים המרכזית שהעבירה מידע, בחופשיות רבה מדי ככל הנראה, בין צבא ארה"ב למחלקת המדינה האמריקנית. בהחלט ייתכן שרבים מהמסמכים שפורסמו יורטו באזור זה. כמה שבועות לאחר מכן, הקימו ב-CIA "כוח משימה לענייני ויקיליקס" שזכה לראשי התיבות WTF (ראשי תיבות גם של "מה לעזאזל?" באנגלית, א.ל., י.ב.).

למרות בקרת הנזקים האמריקנית, נזק מסוים כבר נעשה. מעבר ל"שריפתם" של דיפלומטים מסוימים שבוודאי לא יתקבלו עוד בשמחה על ידי מנהיגים שהיו מושא ללעג מצד אותם דיפלומטים, חשיפות בשני נושאים מרכזיים ריכזו תשומת לב מיוחדת.


מייסד ויקיליקס, ג'וליאן אסאנג' – לוחם צדק או פירומן אנרכיסטי? צילום: אספאן מו

מי מפחד מאיראן?

החדשה המרעישה ביותר, או המביכה ביותר מבחינת הממשל האמריקני מהדלפת הענק, היא חשיפת המגעים והעמדות מאחורי הקלעים בין ארה"ב למנהיגי ערב. במשך כל השנים האחרונות, עוד בעידן בוש הבן וביתר שאת בעידן אובאמה, שיווקו האמריקנים לישראל את האקסיומה לפיה רק נסיגה ישראלית מהשטחים והסכם עם הפלשתינים יאפשרו גיוס קואליציה אזורית נגד איראן. תחושת הדחיפות שיצרה הקביעה הזו גייסה לצד התומכים בשלום מהיר עם הפלשתינים גם כאלו שלא חלמו על כך לפני כן.

והנה, מהמסמכים עולה תמונה דומה למה שאחרים, כולל באתר זה, טוענים במשך כל התקופה – מנהיגי מדינות ערב הפרו-מערביות חוששים מהתעצמותה של איראן לא פחות מישראל וחלקם אף מעוניין בתקיפה אמריקנית נגד מתקני הגרעין בלי שום אזכור של התניה כזו או אחרת. הסיבה המרכזית שהם לא נותנים פומבי לחששותיהם היא טקטית ונובעת מאי-רצון להתייצב באותו צד של המתרס ביחד עם ישראל.

באחד המסמכים נחשף כי עבדאללה מלך סעודיה הפציר בארה"ב להפציץ באיראן. באחר, שסעודיה הציעה כבר לפני כשנתיים להקים כוח משימה ערבי, בגיבוי כוחות אוויר וים של ארה"ב ונאט"ו, על מנת להשמיד בעצמם את הזרוע השיעית בלבנון – חיזבאללה. עמדתה זו של סעודיה הביאה למתיחות עם איראן והחיזבאללה, שהגיעה לשיא עם חיסולו של עימאד מורנייה בדמשק.

מי שהעלה את הרעיון, שלא יצא אל הפועל הוא הנסיך הסעודי, סעוד אל-פייסל, בפגישה שקיים עם דיפלומט אמריקני. הנסיך הסעודי טען כי הבעיה בביירות צבאית ולכן גם הפתרון חייב להיות כזה וכי על אף הקושי הצפוי, האפשרות לעקור מן השורש את הגרורה האיראנית מהאזור תהיה קלה הרבה יותר מאשר טיפול בגורמים אחרים דוגמת החמאס וכמובן איראן עצמה. החלופה, כך הזהיר הנסיך, תהיה השתלטות של החיזבאללה על לבנון, ובשיתוף עם הפעולות האיראניות בתוך עיראק וברצועת עזה, תהיה לכך השפעה הרסנית על האזור כולו [2].

ראש הממשלה נתניהו התייחס להדלפה וציין כי יכולות להיות לה שתי השלכות – או שמנהיגי ערב יעברו להצהיר בפומבי את מה שהם משמיעים בחדרי חדרים או שגם בפגישות סגורות עם דיפלומטים מערביים הם יחדלו מלהשמיע את דעתם האמיתית. נתניהו כמובן הביע תקווה כי מנהיגי האזור יבחרו באפשרות הראשונה ויביאו בכך להגברת הלחץ על איראן [3].

מנגד, בטהרן התייחסו בזעם למידע שעלה מההדלפה, כינו אותה "שטנית" וטענו כי היא אינה אלא מזימה נוספת של ארה"ב לפגוע בשלטון האייתוללות. נשיא איראן אחמדיניג'אד ניסה להמעיט בחשיבות היוזמות האנטי-איראניות של סעודיה ומדינות האזור וטען כי לאיראן יחסים טובים עם שכנותיה והם אינם צפויים להיפגע כתוצאה מהפרסומים [4].

מסמכים אחרים שדלפו כללו מידע מפתיע פחות על האופן בו מתנהל המשטר בדמשק – סוריה לא הסכימה להתחייב כי תצטרף למערכה נגד ישראל אם זו תתקוף את איראן ומנגד העבירה טילי סקאד D לידי חיזבאללה; הסורים הגיבו בשתיקה להתנקשות במוחמד סולימאן, ב-2008, פחות משנה לאחר הפצצת הכור. סולימאן, איש הקשר של אסד לחיזבאללה, חוסל בירי צלפים. ככל הנראה, ההתנקשות הושתקה מתוך רצון למצות את המהלך המדיני שהתנהל באותם ימים בתיווך טורקי.


עבדאללה מלך סעודיה מבקר בוושינגטון – מודאג הרבה יותר מאיראן מאשר מהסכסוך הישראלי-פלשתיני. צילום: הבית הלבן

חצי האי הקוריאני

החשיפה המעניינת השנייה נוגעת ליחסי סין עם צפון קוריאה. מאז מלחמת קוריאה התייחסו גם בסין וגם במערב לצפון קוריאה כ"חצר האחורית" של סין. לכל היה ברור כי הדרך ללחוץ על פיונגיאנג עוברת דרך בייג'ינג. מן העבר השני, היה ברור כי ערעור הסטאטוס קוו בחצי האי והתחזקות של הכוחות המערביים באזור באופן חד צדדי, יגררו תגובה חריפה מצד סין.

באחד מהמסמכים שהודלפו, נכתב כי השפעתה של סין על צפון קוריאה קטנה משחשבו ושהיא אינה מודעת לכל המתרחש במדינה הקומוניסטית הענייה. מן מהמסמכים, שנכתבו במהלך 2009 אז עדיין לא הוכתר רשמית יורש לקים ג'ונג איל החולה, עולה כי המשטר הסיני הטיל ספק ביכולתו של הממשל בצפון קוריאה לשרוד את חילופי השלטון. גם בכירים בדרום קוריאה העריכו כי המשטר לא יחזיק יותר משלוש שנים לאחר מותו של קים [5].

בכלל, בולטת תחושת מיאוס ותסכול מכיוון בכירים סינים כלפי צפון קוריאה, המכונה באחד מהמסמכים "ילד מפונק". בסין חשים כי צפון קוריאה מפריעה ליציבות האזורית וכי הניסוי הגרעיני השני שביצעה והרטוריקה הלוחמנית שאימצה על רקע חילופי השלטון הצפויים הם בבחינת צעד אחד רחוק מדי.

הגילוי החשוב ביותר בהקשר זה הוא כי סין, לפחות על פי התרשמותם של הדיפלומטים המצוטטים במסמכים המודלפים, לא תצא למנוע איחוד של שתי הקוריאות תחת דגל הדרום הדמוקרטי ובלבד שמשטר זה לא יהיה עוין כלפי סין. שתי הסיבות למפנה הצפוי במדיניות הסינית הן כאמור תחושת המיאוס מהשלטון הצפון קוריאני ותפיסתם של מנהיגי הדור הצעיר בסין כי פחתה חשיבותה האסטרטגית של השכנה הקומוניסטית [6].

נראה כי האמריקנים פירשו את התבטאויות הסינים בחדרים סגורים כרמז לנכונות סינית להעלים עין מפעולה מערבית להפיכת חצי האי הקוריאני כולו למדינה מערבית מודרנית ומפורזת, שתרגיע את מפלס המתיחות באזור. עם זאת, בטרם יצאו האמריקנים למהלך מרחיק לכת, כדאי להם להביא בחשבון את העובדה כי הסינים ידועים כמי שאינם שמים את כל הקלפים על השולחן. לפיכך, בהחלט ייתכן כי זו הייתה דרכם להעביר מסר של פיוס לאמריקנים לנוכח הבעיטות הצפון קוריאניות, בבחינת "גם אנחנו נאלצים להתמודד עם המרדנות הזו". עם זאת, בסופו של יום, כל עוד האמריקנים נמצאים חזק בתמונת חצי האי הקוריאני, הסינים לא ישושו לאבד מדינת חיץ חשובה כמו צפון קוריאה.


היורש בצפון קוריאה, קים ג'ונג און – האם יצליח לשמר את המשטר הקומוניסטי? צילום: ממשלת צפון קוריאה

עוד מויקיליקס

חשיפה משמעותית נוספת ששווה אזכור היא הטענה כי נשיא סודן, עומר אל-באשיר, גנב 9 מיליארד דולר מכספי המדינה. חשיפה זו בוודאי לא מוסיפה לתחושת היציבות השלטונית במדינה שתעמוד בחודש הבא בפני רגע מכריע בתולדותיה – משאל עם בדרום סודן על עצמאות המדינה.

מאז תחילת שנות ה-80 נמצאת המדינה השסועה במלחמת אזרחים בין הדרום הנוצרי לצפון המוסלמי. במערב המדינה, בחבל דארפור המצב אף גרוע יותר וכ-400,000 בני אדם מצאו את מותם שם בעשור האחרון. אם יאמצו תושבי הדרום את ההחלטה להיפרד מהצפון עלולה המדינה להיגרר לסיבוב דמים הרסני שעשוי לחרוץ את גורלה של סודן כיישות מדינית [7].

ובחזרה אלינו. ישראל אמנם יצאה מהסיבוב הנוכחי ללא נזק משמעותי ואף מחוזקת נוכח חשיפת עמדתם של מנהיגי האזור כלפי איראן. הסיבובים הבאים, עשויים להיות מביכים יותר מבחינתה של ישראל. באמצע דצמבר, הכריז מייסד ויקיליקס, ג'וליאן אסאנג', כי ההדלפות הבאות צפויות לכלול מסמכים רבים על מלחמת לבנון השנייה, הפצצת הכור הסורי, ההתנקשות במורנייה בדמשק ובאל-מבחוח בדובאי. לאלו, מטבע הדברים, פוטנציאל להביא לנזק רב לישראל הרבה יותר מרשמים של פקידים דיפלומטיים מפגישותיהם עם מנהיגים זרים.

שבועות ספורים חלפו מאז יצאה לדרך "ההדלפה הגדולה בהיסטוריה" וכבר נראה כי הרוב מחכים כבר לסיפור הגדול הבא בתקשורת העולמית. נשמעו רכילויות, נחשפו כמה שיטות פעולה ופה ושם גם גילויים חשובים דוגמת שני אלו שנזכרו לעיל. ובכל זאת, ניסיון לבחון את המסמכים כולם מזווית ראייה היסטורית מעלה ספק אם איזה שהוא מסמך מקרב אלו ייזכר בעוד שנה מהיום. לאף אחד מהמסמכים אין באמת חשיבות היסטורית דוגמת "המברק הארוך ממוסקבה" או ניירות עמדה אחרים.

בסופו של יום, הפרסום עשה את שלו – הוא הביך כמה מנהיגים, סיפק כמה חשיפות בינוניות בחשיבותן והציף על פני השטח את זהות האינטרסים בין הישראלים ומנהיגי ערב הפרו-מערביים בכל האמור לאיומים האזוריים.

האמריקנים מצידם ינסו להקשות, הגם אם לא למנוע לחלוטין, על דליפות עתידיות. אך הדיפלומטים ימשיכו לעבוד, להתנסח על הכתב בלשון חופשית יותר וגם להרשות לעצמם לומר בארבע עיניים דברים שאי אפשר לומר למיקרופונים. לזכות האמריקנים ניתן לציין כי התנהלותם המאופקת מאז הפרסום מעמידה את פעילותו של ג'וליאן אסאנג' באור מגוחך משהו השמור בדרך כלל לכתבי רכילות.

הערות

1. יונתן ובר, "חשיפת ויקיליקס: הערבים נבוכים, ברלוסקוני צחק", ווינט, 29/11/2010

2. Ewan MacAskill, "WikiLeaks cables: Saudis proposed Arab force to invade Lebanon", Guardian, 07/12/2010

3. אטילה שומפלבי, "נתניהו: שהערבים יגידו את האמת גם בפומבי", ווינט, 29/11/2010

4. דודי כהן, "אחמדינג'אד: הדלפה שטנית, הערבים חברים שלנו", ווינט, 29/11/2010

5. עוד לקראת חילופי השלטון הצפויים במאמר "מתיחות בקוריאה", בגיליון יוני 2010 של סיקור ממוקד

6. "Wikileaks cables: China 'frustrated' by North Korea", BBC News, 30/11/2010

7. עוד על המבחן בו עומדת סודן במאמר "פעמיים סודן", בגיליון נובמבר 2009 של סיקור ממוקד


מאמרים נוספים