ההפיכה הכושלת של אוגוסט 1991, מסמלת בעיני רבים את קיצה של ברה”מ. רוסיה ניסתה מעבר לדמוקרטיה מאז ונסוגה ממנה, התרסקה לפשיטת רגל והתאוששה, ניהלה כמה מלחמות באזור הקווקז, החליפה איומים עם ארה”ב ומדינות אירופה וחיפשה בנות ברית חדשות וישנות כמשקל נגד למערב. שני עשורים אחרי התבוסה במלחמה הקרה הראשונה, עדיין מחפשים בקרמלין את הנוסחא שתשאיר את רוסיה בעמדת השפעה עולמית.

ב-11 במרץ 1985, נכנס מיכאיל גורבצ’וב לתפקיד מזכ”ל המפלגה הקומוניסטית של ברה”מ. מינוי זה בישר על פתיחת השלב החמישי והאחרון במלחמה הקרה הראשונה. המנהיג החדש החזיק בדעה כי מעמדה ויציבותה של מעצמה אינן יכולות להישען רק על עוצמה צבאית, ודרושה גם עוצמה כלכלית. בניסיון להתמודד עם משק שסבל מהאטה מתמשכת, עם שירות ציבורי שהיה נגוע בשחיתות ועם מוסר עבודה ירוד, הכריז גורבצ’וב על שורה של רפורמות במטרה למנוע את קריסתה המוחלטת של הכלכלה הסוציאליסטית הגדולה בעולם.

גורבצ’וב חתם על שורה של הסכמים לצמצום החימוש של המעצמות והכריז ב-1988 על נטישת דוקטרינת ברז’נייב, שבשמה יצאו חברות הגוש המזרחי לסכל כל ניסיון התבדלות. תחתיה, אימץ המנהיג הסובייטי החדש מדיניות ליברלית יותר בדמות “דוקטרינת סינטרה” בפרפראזה על שירו המפורסם של פרנק סינטרה, “בדרכי שלי”. שינוי זה הביא לגל דמוקרטיזציה, לא אלימה על פי רוב, במזרח אירופה.

קצרה היריעה מלגולל שוב את סיפור “סתיו העמים” ואת סדרת המהפכות שהתחוללו בסוף שנות ה-80 במזרח אירופה. נזכיר רק את האירוע המשמעותי והסמלי מכולן: התמוטטות חומת ברלין. החומה האימתנית, שהוקמה החודש לפני 50 שנה במטרה לשים סוף לבריחה ההמונית ממזרח גרמניה למערבה, הייתה העדות המוחשית ביותר לקיומו של “מסך הברזל”.

נפילתה, בליל 9 בנובמבר 1989, נחקקה כתמונה המזוהה ביותר עם סיום המלחמה הקרה הראשונה. מצלמות הטלוויזיה נשאו את התמונות ההיסטוריות אל בתיהם של מאות מיליונים שצפו משתאים במתרחש. עבור ההנהגה הסובייטית, סימלה נפילת החומה את נפילתו של קו הביצורים האחרון בדרך להתמוטטות בלתי נמנעת. עבור אלו שחיו תחת שלטון מדכא במשך יותר מארבעה עשורים, סימלו התמונות את החופש המתקרב. עבור מנהיגי המערב, הלמות הפטישים נשמעו כתופי ניצחון.

בזו אחר זו נטשו חברות הגוש המזרחי והרפובליקות הסובייטיות את האימפריה האדומה. בניסיון נואש מצד כמה מבכירי המפלגה הקומוניסטיית לשמר אחיזה כלשהי בשלטון, בוצע ניסיון הפיכה נגד גורבצ’וב, באוגוסט 1991. המנהיג הסובייטי הוחזק מבודד באתר נופש. מי שהוביל את ההמונים נגד הקושרים היה נשיא רוסיה בוריס ילצין, שנחשב לכוכב החדש של הפוליטיקה הרוסית ולבן טיפוחיו של גורבצ’וב.

ילצין נבחר לתפקידו חודשיים קודם לכן וזכה לאהדה רבה בציבור. בתגובה לניסיון ההפיכה, התייצב מול “הבית הלבן” הרוסי והנהיג את ההמונים באופן מעורר השתאות שהביא לסיכול המרידה. תמונתו של ילצין עומד ונואם על הטנק מול “הבית הלבן” במוסקבה נחשבת בעיני רבים לרגע השיא של הדמוקרטיה ברוסיה. לימים, כשנדרש לאירועים בעת כתיבת ספרו “המאבק למען רוסיה”, קבע ילצין: “אני מאמין שההיסטוריה תכריע כי המאה ה-20 הסתיימה, הלכה למעשה, בין ה-19 ל-21 באוגוסט 1991” [1]. ביותר ממובן אחד, ילצין צדק.

כעבור ארבעה חודשים, לאחר שכל הרפובליקות הסובייטיות הכריזו על עצמאותן, התפטר גורבצ’וב והעביר את הסמכויות המעטות שעוד נותרו במשרדו, לידיו ילצין. האימפריה הסובייטית, שהתקיימה במשך יותר משבעה עשורים, התפוררה ועברה למשכן הקבע שלה, בספרי ההיסטוריה. המלחמה הקרה הראשונה הסתיימה רשמית.

ילצין הוביל את רוסיה לעידן חדש שהחל עם רוח דמוקרטית ותקוות גדולות, והסתיים במהרה במפח נפש, במשבר כלכלי שהושווה לשפל הגדול בארה”ב ובגרמניה [2], ובמשבר חוקתי שהביא את ילצין להורות על הפגזת הדומא, הפרלמנט הרוסי, באוקטובר 1993. הכהונה השנייה של ילצין הייתה כבר בגדר מביכה – הוא מצא מפלט בטיפה המרה בתדירות גוברת והולכת, ולא הצליח להשתלט על המצב הכלכלי במדינה. המשבר הכלכלי העולמי של 1997-1998 הכריע את הכף והביא את רוסיה להכריז על פשיטת רגל. ילצין חי על זמן שאול. בדצמבר 1999 פינה את מקומו לראש הממשלה שלו, ולדימיר פוטין, וההמשך ידוע.

החודש, לרגל ציון 20 שנה להתמוטטות ברה”מ, בחרנו להתמקד לא בפוטין או במדבדב, וגם לא בילצין שהנהיג את רוסיה בדרך החדשה. בחרנו לבדוק כיצד ניבטו ההתרחשויות של אותן שנים מעיניו של נשיא ברה”מ האחרון, מיכאיל גורבצ’וב, מי שנבחר בסקרים רבים לאיש המשפיע ביותר במאה ה-20. במלאת 20 שנה לסופה של האימפריה הסובייטית, העניק גורבצ’וב שורה של ראיונות לכלי תקשורת מערביים ורוסים. השורות הבאות מביאות את עיקרי דבריו.

הלילה בו נפלה החומה, ואיתה מסך הברזל. צילום: ספריית הקונגרס

גורבצ’וב מכה על חטאי העבר

בראיון לגארדיאן הבריטי, מנה גורבצ’וב כמה שגיאות שביצע, שלתפיסתו הביאו להתמוטטותה הלא מתוכננת של ברה”מ, לנפילתו שלו וליצירתם של האוליגרכים על חשבון רווחתם של שאר אזרחי רוסיה. אחת מהחרטות הגדולות ביותר שלו היא “העובדה כי חיכיתי יותר מדי בניסיונות לבצע רפורמות במפלגה הקומוניסטית… הייתי צריך להתפטר כבר באפריל 1991 ולהקים מפלגה דמוקרטית לביצוע הרפורמות”, כך גורבצ’וב, שטוען כי היה לכוד באותה תקופה בין ותיקי המפלגה הקומוניסטית שמנעו ממנו להתקדם בקצב שתכנן, והפרוגרסיבים, שלא יכלו לחכות כבר להקים מערכת רב-מפלגתית [3].

בראיון, חושף גורבצ’וב כי בכינוס של הנהגת המפלגה באפריל 1991, סערו הרוחות בין השמרנים שקראו להחיל מחדש את הצנזורה על התקשורת ולהכריז על מצב חירום לבין תומכיו של גורבצ’וב. בשיא הוויכוח, התפטר גורבצ’וב מהנהגת המפלגה אבל שוכנע לחזור בו כעבור מספר שעות. גם על שחזר בו, מצטער גורבצ’וב.

עוד הוא הביע חרטה על שלא איפשר מוקדם יותר חופש פעולה ל-15 הרפובליקות שהרכיבו את ברה”מ. תוכניתו המקורית של גורבצ’וב כללה ביסוס של מסגרת על-מדינתית חדשה וקשוחה פחות, שתעניק חופש כלכלי וחברתי אך תותיר את ענייני החוץ והביטחון בידי מוסקבה. אך עד שהגיע להציע את תוכניתו זו, הכריזו שלוש המדינות הבלטיות על עצמאות והדרך חזרה עבורן הפכה ללא ריאלית. תאריך החתימה על האמנה החדשה נקבע ל-20 באוגוסט, אך כמה ימים קודם לכן התחוללה ההפיכה נגדו…

את עיקר החצים שלו מפנה גורבצ’וב כלפי בוריס ילצין: “כנראה שהייתי דמוקרטי מדי וליברלי מדי כלפי ילצין. הייתי צריך לשלוח אותו להיות שגריר בבריטניה או אולי במושבה בריטית לשעבר…” הפטיר גורבצ’וב במרירות. “בוגד” גם היא מילה שהשמיע גורבצ’וב בהקשר של הנשיא הראשון של רוסיה [4] .

לצד הביקורת העצמית, הודף גורבצ’וב את אלו הטוענים כי יכול היה להימנע מהתמוטטות ברה”מ, אם היה נוקט בשיטה הסינית ומחולל רפורמה כלכלית לפני שהיה מאפשר כל רפורמה פוליטית. על כך עונה גורבצ’וב כי מצבה של ברה”מ היה קשה כל כך שרק לשינוי לכיוון הדמוקרטיה היה סיכוי להוביל לשיפור כלכלי אמיתי.

וכשמגיעים הדברים לדמוקרטיה, נדרש גורבצ’וב גם לסוגיית מנהיגיה העכשוויים של רוסיה ובראשם פוטין. גורבצ’וב תמך בו וגם בצעדיו האוטוריטאריים עד בערך 2006, אז הוביל פוטין כמה שינויים בשיטת הבחירות האזוריות והלאומיות: “ספרתי כ-20 שינויים שלא יכולתי לתמוך בהם”, אומר גורבצ’וב, שתוקף את פוטין בטונים שהולכים ומחריפים בשנים האחרונות. לטענתו, פוטין לא ניצל כראוי את רווחי העתק ממחירי הנפט הגבוהים כדי לבסס את הכלכלה הרוסית ולהכין אותה למשברים: “אנחנו מתמודדים היום עם שורה של בעיות חברתיות שיגדירו את עתידה של המדינה: חינוך, בריאות וכו’… אם ניכשל לא תהיה מודרניזציה ברוסיה… אנחנו זקוקים לתוכנית שונה משל פוטין”, קובע גורבצ’וב תוך שהוא מביע תמיכה בפה מלא דווקא במדבדב [5].

גורבצ’וב עם פוטין – יוצא נגד המדיניות הריכוזית שלו. צילום: הקרמלין

15 הרפובליקות – 20 שנה אחרי

עם תום שני עשורים של עצמאות, מעניין גם לבחון את מצבן של 15 הרפובליקות שהרכיבו את ברה”מ. לשם כך, נקבצן תחת 5 קבוצות: הרפובליקות הבאלטיות (ליטא, לטביה ואסטוניה), הרפובליקות הגובלות באיחוד האירופי (אוקראינה, בלארוס ומולדובה), הרפובליקות בקווקז (גיאורגיה, אזרבייג’אן וארמניה), הרפובליקות המרכז-אסיאתיות (קזחסטן, אוזבקיסטן, טורקמניסטן, טג’יקיסטן וקירגיזסטן) וכמובן רוסיה עצמה.

שלוש הרפובליקות הבאלטיות עשו את הדרך המהירה ביותר מערבה, אל חיקו החם של האיחוד האירופי ולחברות בברית נאט”ו. התוצר לנפש בשלוש המדינות הוא הגבוה ביותר מבין הרפובליקות הסובייטיות לשעבר, וצמח פי 4 ויותר מאז 1991. התוצר לנפש באסטוניה עומד כיום על 14,836$, סכום המתקרב כבר לתוצר לנפש של סעודיה או סלובקיה [6].

גם בשאר המדדים מציגות שלוש המדינות מדדים ברמה מערבית, מעלייה בתוחלת החיים וירידה בשיעורי התמותה וכלה בחופש הפוליטי, שקיבל ביטוי בשמירה על בחירות חופשיות בכל מערכות הבחירות שנערכו במדינות מאז היציאה לעצמאות וגם בהגבלת השפעת הקרמלין במדינות אלו. מבין השלוש, לטביה נפגעה באופן הקשה ביותר מהמשבר הכלכלי האחרון ושיעורי האבטלה במדינה הגיעו לכמעט 20%, אך היא נמצאת במגמת התאוששות מאז.

שלוש המדינות הגובלות כיום במדינות האיחוד האירופי – אוקראינה, בלארוס, ומולדובה, מספרות כל אחת סיפור אחר. כפועל יוצא ממיקומן הגיאוגרפי, העניין הרוסי בנעשה בשטחן גדול ומורגש. המהפכה הכתומה באוקראינה נולדה מהתערבות רוסית במערכת הבחירות לנשיאות, והמשטר הפרו-מערבי שעלה בעקבות המהפכה נעלם כלעומת שבה בתום קדנציה אחת בלבד. המשטר הפרו-רוסי שעלה תחתיו הזדרז וחתם על הסכמי שיתוף פעולה ארוכי טווח עם הקרמלין, באופן שמבטיח את המשך השפעתה של רוסיה במדינה גם בשנים הבאות.

בלארוס חברה באיחוד מכסים עם רוסיה ועם קזחסטן, היא היחידה שנותרה דיקטטורה מובהקת וככזו מוקצה מהמערב ותלויה ברוסיה. אם וכאשר תפעל רוסיה להקים מסגרת על-מדינתית חדשה במקום ברה”מ, בלארוס תהיה בוודאי הראשונה להצטרף. מולדובה נקלעה בעצמה לסכסוך עם רוסיה באמצע העשור הקודם, ושילמה על כך מחיר כלכלי ופוליטי. בשטחה נמצא אחד מחבלי הארץ הפרו-רוסיים, טרנסניסטריה, שם חולמים רוב התושבים על איחוד עם רוסיה.

גם בקווקז מספרות המדינות העצמאיות סיפורים שונים – גיאורגיה, שם התרחשה המהפכה הצבעונית הראשונה, “אירחה”, שלא בטובתה, את המלחמה היחידה בין שתי רפובליקות סובייטיות לשעבר מאז התמוטטות ברה”מ, כשהותקפה ע”י רוסיה לפני שלוש שנים. ריסוק הצבא ואובדן שני חבלי הארץ הפרו-רוסיים הביאו גם לאובדן התמיכה בנשיא סאקאשווילי, שנחשב למנהיג השנוא ביותר על יושבי הקרמלין: “סאקאשווילי בדרך כלל מדבר הרבה, והוא בדרך כלל לא שולט על מה שהוא אומר”, ציין לאחרונה נשיא רוסיה מדבדב שהוסיף כי הנשיא הגיאורגי צריך לעמוד בפני בין דין על מעשיו וכי “הוא צריך להוקיר לי תודה שעצרתי את כוחותינו מלהיכנס לטביליסי. אם לא הייתי עושה כן, לגיאורגיה היה כנראה נשיא חדש עכשיו” [7].

אזרבייג’אן וארמניה, המנהלות ביניהן סכסוך בלתי פתור סביב נגורנו-קרבאך, נמצאות בשנים האחרונות בכיוונים זהים בכל האמור לצמיחה כלכלית ולשגשוג – אזרבייג’אן שואטת קדימה הודות לרווחים מתעשיית הנפט והגז הטבעי. הכלכלה הארמנית צומחת אף היא בקצב מהיר – שיעור הצמיחה של תוצר לנפש בארמניה הוא הגבוה ביותר מקרב הרפובליקות הסובייטיות לשעבר, למעט קזחסטן.

חמש הרפובליקות הסובייטיות לשעבר במרכז אסיה נהנות מצמיחה מהירה של האוכלוסיה בהשוואה לעשר הרפובליקות האחרות. למעשה, רק החמש הללו ואזרבייג’אן רשמו שיעורי צמיחה חיוביים, בין 18% ל-35%. מבין החמש, שתי הרפובליקות שהתברכו בגז טבעי – טורקמניסטן וקזחסטן – רשמו שיעורי צמיחה גבוהים, בעוד השלוש האחרות רשמו את שיעורי הצמיחה הנמוכים ביותר מקרב 15 הרפובליקות לשעבר.

ולבסוף, רוסיה. כעדות למשבר הכלכלי הדרמטי שהתחולל ברוסיה שלאחר המלחמה הקרה הראשונה, התוצר הרוסי צלל מ-509 מיליארד דולר ב-1991 ל-195 מיליארד ב-1999. ואז הגיע פוטין, ואיתו הלאמת משאבי האנרגיה האגרסיבית והעלייה במחיר הגז הטבעי והנפט. והתוצאה הישירה – חזרה לרמות התוצר של 1991 בתוך 4 שנים, והכפלה של התוצר בתוך 4 שנים נוספות. בשנת 2008, שנתו האחרונה של פוטין כנשיא ושנת השיא שלפני המשבר הכלכלי הגדול, הגיע התוצר הרוסי כבר ל-1.6 טריליון דולר, פי 8 מהתוצר הרוסי בשפל של 1999.

סיכום קר של המספרים מעלה אם כן כי ברוח הקפיטליזם, המדינות להן היו משאבי הטבע הרבים ביותר להעמיד למכירה, הן שרשמו את שיעורי הצמיחה הגבוהים ביותר מקרב הרפובליקות הסובייטיות לשעבר. בניגוד לתקוות במערב, שיעורי הצמיחה הכלכלית במדינות אלו הושגו בעיקר הודות למחירי השוק ולהיצע שהיה למדינות אלו להציע. לרפורמות דמוקרטיות, חופש פוליטי וליברליזציה של המשק היה תפקיד משני יחסית לכוחות אלו – בטורקמניסטן, אזרבייג’אן וקזחסטן לא נערכה ולו מערכת בחירות חופשית אחת בעידן הפוסט-סובייטי, ברוסיה מזמן שכחו מערכת בחירות חופשית מהי וגם בארמניה שואטים קדימה מבלי להזדקק לחירויות הפרט. העובדה כי במדינות אלו שיעור הנהנים מרווחי האנרגיה היה קטן, ביססה אליטות חדשות וישנות והגדילה את הפערים החברתיים.

נוכח נתונים אלו, נדמה כי יהיה קל יותר לשכנע את אזרחי הרפובליקות הסובייטיות לשעבר לשוב ולהתגורר תחת שלטון הקרמלין מאשר להשריש במדינות העצמאיות סממנים דמוקרטיים. זאת ועוד – הבחישה הרוסית בעשור האחרון בכל הרפובליקות לשעבר הגובלות בה, הגבילו גם את מידת העצמאות הפוליטית של מדינות אלו, גם במקרים שבהם האזרחים יצאו לרחובות למחות בעד דמוקרטיה, כמו במקרה האוקראיני. 20 שנה אחרי, עבור אלו שחלמו על דמוקרטיה בשטחי הגוש המזרחי, דוגמת גורבצ’וב, מדובר במציאות מאכזבת לכל הפחות.

בנתחם את השתלשלות האירועים ובניסיון לשים את האצבע על הרגע שבו התנפצה אשליית הדמוקרטיה הרוסית, רבים מצביעים על מהומות אוקטובר 1993, שראו את ההתנגשות האזרחית האלימה ביותר שידעה רוסיה מאז המהפכה הבולשוויקית. רבים בארה”ב ראו באירועים “ניקוי אורוות” של שרידי השלטון הישן. נשיא ארה”ב קלינטון הביע תמיכה בילצין. על התנהלותו, ואת זאת קיבלו חלקים נרחבים בציבור הרוסי בתדהמה. יבגניה אלבאטס, עיתונאית רוסית, ביטאה היטב את הלך הרוח: “העובדה שקלינטון תמך בילצין הייתה השגיאה הקשה ביותר של האמריקנים. הציבור הרוסי, שלא היה מורגל בדמוקרטיה, ראה איך יורים על נבחריו שנמצאו בפרלמנט, והאמריקנים, שתמכו בילצין, אמרו שזה בסדר העיקר שהרטוריקה הדמוקרטית תימשך. העובדה שמנהיג הדמוקרטיה הגדולה בעולם תמך בהפרות של החוקה מצידו של ילצין, הדהימה רבים ברוסיה ושברה את החלום הדמוקרטי” [8].

הערות

1. Tony Karon and James O. Jackson, “Boris Yeltsin: The Man Atop the Tank”, TIME Magazine, 23/04/2007

2. Peter Nolan, “China’s Rise, Russia’s Fall: Politics, Economics and Planning in the Transition from Stalinism”, Macmillan Press, 1995. pp. 17–18

3. Jonathan Steele, “Mikhail Gorbachev: I should have abandoned the Communist party earlier”, The Guardian, 16/08/2011

4. Jonathan Steele, “Mikhail Gorbachev: I was too soft on Yeltsin”, The Guardian, 17/08/2011

5. שם

6. אלא אם מצויין אחרת, כל הנתונים בחלק זה מקורם בקרן המטבע העולמית, עדכון 2010

7. Bocharov Ruchei, “Medvedev: I will never forgive Saakashvili”, RIA Novosti, 05/08/2011

8. “U.S. policy on Russia during the Yeltsin years”, Frontline, 09/05/2000