המאבק הבין גושי מתחמם – טורקיה חוברת לרוסיה, יצרניות הנפט סופגות מכה קשה בכיסן, הטרור מרים את ראשו באירופה ומביא למשבר ביחסים בין מדינות האיחוד למדינות ערב. רוסיה נדחקת לפינה בנושא האוקראיני ומכינה צעדי תגובה. לשם כך, היא מגבשת קואליציה.
בתחילת חודש דצמבר, הגיע נשיא רוסיה פוטין, לטורקיה על מנת להיפגש עם עמיתו ארדואן, במטרה לשדרג את מערכת היחסים בין שתי המדינות. הפגישה שנערכה בארמון החדש והמפואר של הטורקים, הניבה שורה של הסכמות והתחייבויות המגדירות את היחסים המשדורגים בין שתי המדינות.
חמש הנקודות החשובות שעלו בפגישה ונאמרו לתקשורת הן: הודעתו הדרמטית של פוטין כי ארצו מפסיקה לאלתר את פרויקט “הזרם הדרומי”, צינור גז שיעבור מתחת לים השחור לאירופה; הנחת צינור גז חדש לאירופה שיעבור בשטח הטורקי; בחינה מחודשת של הבקשה הטורקית להצטרף לארגון שיתוף הפעולה של שנחאי; מאבק משותף בדאע”ש; הכפלת המסחר בין המדינות פי 3 ל-100 מיליארד דולר בתוך חמש שנים.
כדי להבין את חשיבות ההבנות הללו, ישנן מספר נקודות שיש לתת עליהן את הדעת: ראשית, היריבות ההיסטורית בין רוסיה לטורקיה שעליה מתגברים שני מנהיגים בעלי תודעה לאומית ואולי אף לאומנית; שנית, שתי המדינות נמצאות משני צדי המתרס במספר סכסוכים ועימותים שהבולטים שבהם הם מלחמת האזרחים בסוריה וכן הסכסוך הארמני-אזרי; שלישית, טורקיה חברה בנאט”ו, האיום הצבאי הגדול ביותר על רוסיה; רביעית, השתלטות הרוסים על חצי האי קרים, שבו אוכלוסייה דוברת טורקית גדולה והגברת הנוכחות הרוסית בים השחור למורת רוחם של הטורקים.
הרוסים והטורקים מצאו אם כן שפה משותפת שמתורגמת למהלכים שהוזכרו לעיל. המשמעות: ברית רוסית-טורקית חוסמת כל אפשרות להזרמת גז טבעי לאירופה ממזרח – כל ארבע מעצמות-העל בתחום הגז הטבעי בעולם, רוסיה, איראן, קטאר וטורקמניסטן יכולות להעביר צינור גז רק דרך שטח רוסי או טורקי ובדרך כלל יזדקקו להסכמה של בת ברית נוספת של אחת משתי המדינות הללו. זה מעמיד את אירופה, היבשת שמסרבת בתקיפות ובעקביות לצרף אליה את טורקיה, בפני אפשרות של ניתוקה המיידי מ-30% מהגז שהיא צורכת בהינף החלטה. שני מקורות נוספים לאירופה הם נורבגיה שלא צפויה לפגוע באספקת הגז והיא אחראית לכ-30% מהגז האירופי, וצפון אפריקה ובראש ובראשונה אלג’יריה, בת ברית קרובה ואינטימית של מוסקבה.
פוטין וארדואן נכנסים לברית הזאת בתקופה בה שניהם מאבדים ממעמדם בזירה העולמית. ארדואן הצליח להקים עליו את רוב העולם הערבי נוכח תמיכתו בארגונים אסלאמיסטיים קיצוניים שחתומים על אי היציבות במזרח התיכון מאז 2010. ארדואן זכה גם לביקורת רבה מאירופה על הקצנתו הדתית, הוא יזם משבר עם ישראל כבר ב-2009 והצליח להכעיס את האמריקנים במספר הזדמנויות. בסכסוך הסורי הוא עומד בין היתר מול האיראנים שכבר איימו על טורקיה בהתערבות צבאית אם הטורקים ינסו להפיל את משטר אסד בעצמם.
לפוטין שני פצעים גדולים ומדממים – הראשון הוא תוצאה של מעורבותו במלחמת האזרחים האוקראינית אשר הביאה על רוסיה משטר סנקציות שגרם לנזק של עשרות מיליארדי דולרים למשק הרוסי וזירז את הפיחות ברובל. השני הוא הצניחה במחירי הנפט, מקור ההכנסה החשוב ביותר לאוצר הרוסי שסייע לצבירת יתרות המט”ח הגבוהות של מוסקבה. ההפסד מירידת מחירי הנפט חמור עוד יותר מאשר הפגיעה של הסנקציות, מה גם שבעניין הסנקציות הרוסים לא צפויים להתקפל בשל סוגיות ביטחוניות וסוגיות של יוקרה שעומדות מאחורי העימות הזה.
סיום הלחימה בסוריה מתקרב
הבידוד המדיני והמשבר הכלכלי ממנו סובלות שתי המדינות, מקשה עליהם בזירת החוץ. אחד המוקדים הוא המלחמה בסוריה, שבה משקיעות שתי המדינות בצורה ישירה או עקיפה מיליארדי דולרים מדי שנה, משני צדי המתרס. הרוסים מחזיקים בכוחות צבא במערב סוריה, מסייעים כלכלית להנשמת המשטר הסורי ומעניקים לו מטרייה מדינית. הטורקים מממנים את המורדים ומארחים בשטחם מאות אלפי פליטים מסוריה, מספר שגדל בכל רגע. ההערכה בספטמבר 2014 עמדה על כ-1.6 מיליון פליטים סורים ששוהים בטורקיה מתוך 3 מיליון פליטים בסך הכל במלחמה הזו. בנובמבר, העריך שר האוצר הטורקי כי עלות אירוח הפליטים לטורקיה עומדת כבר על 4.5 מיליארד דולר, מחצית מזה הגיעה ישירות מהתקציב הממשלתי, כ-1% מסך התקציב. עוד אמר השר כי ב-72 מתוך 81 מחוזות בטורקיה יש פליטים סוריים, וכן ש-90% מהם לא חיים במחנות פליטים.
תופעת הפליטים הסורית הופכת אם כן לבעיה חברתית וכלכלית מהמעלה הראשונה עבור הטורקים, ולאור ניסיון הטרור העצום שנרכש בסוריה, ייתכן שבטורקיה כבר פועלים תאים של ארגוני טרור סלפים שעשויים לאיים על המשטר, וכן תאים כורדיים שעשויים להתסיס את האוכלוסייה הכורדית בטורקיה.
המסקנה המתבקשת מבחינת רוסיה וטורקיה היא לנסות ולהביא לסיום הלחימה בסוריה. עד כה נכשלו היוזמות השונות להבאת הפסקת אש בסוריה מכמה סיבות. הסיבה הראשונה היא קיומם של עשרות ארגוני אופוזיציה שאידיאולוגית נעים על רצף אידיאולוגי מגוון ביותר. פירוש הדבר הוא שאין שום ארגון אופוזיציה אחד שמסוגל להביא להפסקת הלחימה נגד משטר אסד. הסיבה השנייה הייתה האמונה מצד אסד ובני בריתו כי ניתן עדיין להכריע את הלחימה.
תפיסה זו התקיימה למרות אבדן שטחים רבים לטובת ארגוני מורדים ולטובת האוטונומיה הכורדית בצפון מזרח המדינה. אולם עם הופעתה של המדינה האסלאמית וההבנה כי לא ניתן לשאת ולתת איתה ויש צורך באיחוד כוחות כדי להכריע אותה, החלה התפיסה הזאת להשתנות. מאז איבד המשטר גם אחיזה בדרום המדינה לטובת ארגון ג’בהת אל נוסרה המזוהה עם אל קעידה. סיבה שלישית היא הפער הבלתי ניתן לגישור בין רצון האופוזיציה להסיר את אסד מהשלטון לבין הכוחות הפרו-אסדים ששמרו לו אמונים. וסיבה אחרונה היא גבולות היכולת של מדינות המערב, שלא יכלו להציע דבר מלבד לגשר בין הצדדים באמצעי דיפלומטיה נטולי שיניים, במדינה שבניה הורגים איש את רעהו במאות אלפים ובאכזריות שאין שנייה לה.
כעת נוצר חלון ההזדמנויות. רוסיה ואיראן לא יכולות להמשיך ולממן את אסד והציר הזה מכיר בכך שהעלווים לא ישובו לשלוט בכל סוריה, אלא רק במערב המדינה ונראה שגם בדמשק. הטורקים מכירים בכך שהארגונים שמזוהים איתם באופוזיציה הסורית לא יוכלו להקים לבד מדינה סונית, בוודאי שלא על כל שטחי סוריה ההיסטורית, כשדאע”ש למעשה מתקדם בכל החזיתות במגמה לחסל את התחרות. שני הצדדים גם מכירים כי לא ניתן יהיה להביא להסכמה של כלל ארגוני האופוזיציה, ולכן יהיה צורך בכפייה.
אחד המהלכים החשובים הוא תהליך הרחקתה של קטאר ממעורבות באביב הערבי האזורי. בין הצעדים שננקטו עד כה ישנו הפיוס בינה ובין מצרים שחוצץ למעשה בינה ובין האחים המוסלמים בארץ הפרעונים ובינה ובין החמאס בעזה והתוכנית בחודשים האחרונים להגלות את ח’אלד משעל ופמלייתו מקטאר לטורקיה, שעד כה זכתה לדיווחים סותרים באשר למימושה. כל זאת במקביל ללחץ מערבי על קטאר להפסיק ולממן טרור, לחץ שבוודאי יגבר לאור האירועים האחרונים בצרפת.
כך, בסתימת מקורות המימון של מרבית מארגוני האופוזיציה, לצד הפחתת הסיוע למשטר העלווי וריכוז המאמץ במאבק באויב המשותף דאע”ש, נראה כי הסורים מתקרבים לקראת פתרון של חלוקתה של סוריה דה יורה, אחרי שהיא כבר מחולקת ל3-4 מדינות – מדינה עלווית במערב, מדינה או אוטונומיה כורדית בצפון מזרח, המדינה האסלאמית במזרח, ושני אזורים בשליטת המורדים בדרום ובצפון.
רוסיה הכריזה על קיום שיחות למציאת פתרון למשבר בסוריה, בין המשטר והאופוזיציה. ההכרזה זכתה לגיבוי טורקי ואיראני שחיוניים להתקדמות במו”מ. גם מצרים, שמשטרה בברית קרובה עם הרוסים, מתווכת ומפעילה את השפעתה על האופוזיציה הסורית, בעיקר החילונית. התוכנית הרוסית היא להושיב את המשטר העלווי ונציגים מארגוני אופוזיציה שנתפסים ככאלה שמסוגלים לחיות עם אי הדחתו של אסד. הרוסים הצליחו לגייס מאחוריהם את כל מעצמות האזור כאמור, בעוד שגורמים מתסיסים כגון קטאר כבר נוטרלו במידה רבה.
על מנת לממש פתרון שבבסיסו מדינה סונית ומדינה עלווית, ישנם שני שלבים עיקריים שבלעדיהם השיחות לא ישיגו דבר. האחד הוא הכנעה או לכל הפחות גירוש דאע”ש מסוריה בעזרת שילוב כוחות בינלאומי כפי שכבר קורה, והדבר השני הוא הצבת כוחות צבא אפקטיביים בשטחי המדינה הסונית העתידית שידאגו לשמור על סדר ציבורי, כולל פירוק הארגונים השונים מנשקם. השלב הזה אמור לארוך זמן רב אמנם, אך הוא קל יותר מחיסול דאע”ש בסוריה. מדינות ערב וטורקיה יצטרכו לשלוח כוחות צבא לשם עד לרגע שבו תעמוד סוריה על הרגליים, עניין של שנים לא מעטות. בין היתר, יצטרכו המדינות השונות לסגור הרמטית את הגבול בין סוריה לעיראק כדי למנוע זליגה נוספת של כוחות ג’יאהדיסטים לתוך סוריה, וכן למנוע הגעה של כוחות זרים אחרים למדינה. יש להניח עוד כי ההנהגה הראשונה של המדינה הסונית בסוריה תהיה מעין ממשלת בובות שתהיה תלויה במדינות אחרות, עד שיתייצבו הדברים.
שבירת המצור המדיני
פתרון המשבר בסוריה יעניק לרוסים הרבה קרדיט בעולם הערבי לאחר שהתמיכה באסד פגעה בפרופיל המזרח תיכוני שלהם. הוא גם יקל מעט על ההוצאות הגדולות שכרוכות בהחזקת משטר אסד בחיים. אולם מבחינת הרוסים סוגיית המשבר הכלכלי שכאמור מורכב מירידת מחירי הנפט ומהסנקציות המערביות עודנה בוערת. במספר הזדמנויות בעבר ניצלו הרוסים את חודש ינואר הקר כדי לעצור את זרימת הגז הטבעי אל השכנות במרחב הסובייטי לשעבר ומשם לאיחוד האירופי.
פעולה זו גררה העלאת מחיר הגז במערב אירופה ומחסור אדיר של גז במדינות “סוררות” כגון אוקראינה וגיאורגיה, מה שהוביל למקרי מוות ולחרדה גדולה בקרב מקבלי ההחלטות ביבשת. ההתקרבות הטורקית-רוסית יוצרת פתח לחניקת אירופה, אולי מנוף הלחץ האחרון שעומד לרשות פוטין ושאינו כולל שימוש בכוח צבאי. עליית מחיר הגז תפצה מעט על הירידה במחיר הנפט אך עשויה להביא להחלשת הסנקציות על רוסיה.
טורקיה עצמה מצויה על מסלול רב שנים להתרחקות מאירופה. מאז 2006 מסקר אתר זה את תהליכי ההתרחקות. מאמר מאוקטובר 2006, “טורקיה רוצה תשובה” הערכנו כי גרירת הרגליים האירופית ביחס לצירוף טורקיה לאיחוד תוביל את טורקיה להגביר את אחיזתה במזרח התיכון ולמשבר ביחסיה עם ישראל, כפי שבא לידי ביטוי אחרי מבצע עופרת יצוקה ב-2009.
במאמר מנובמבר 2007, “הכרעה טורקית קרבה“, הצענו את התסריט הבא:
“לנוכח ההתפתחויות האחרונות והאמונה ההולכת ומתגברת בטורקיה כי האיחוד האירופי אינו מעוניין לצרף אותה לשורותיה, מתחילים לתהות באנקרה האם לא הגיעה השעה להפסיק ולתהות מתי האיחוד ייאות לקבלם, ובמקום זאת לקבל החלטה עצמאית שתכריע לאן פניה… הידוק הקשרים עם רוסיה ועם הרפובליקות האסלאמיות שהיו בעבר חלק מבריה”מ, עימן יש לטורקיה קשר תרבותי הדוק (נראה) כפתרון הגיוני. יחסי טורקיה עם רוסיה התהדקו באופן משמעותי בשנים האחרונות. הסחר בין המדינות זינק מ-4.5 מיליארד בשנת 2000 ל-15 מיליארד בשנת 2005, והוא צפוי להסתכם בלמעלה מ-20 מיליארד דולר השנה”.
האם יעשה פוטין שימוש במנוף הגז והאם ייעזר בידידות הטורקית לשם כך? זו בוודאי שאלה שנבחנת בחרדה רבה בחדרי חדרים בברלין, פריז ורומא. בשנתיים האחרונות פועלת טורקיה להצטרף לארגון שיתוף הפעולה של שנחאי, מהלך הצהרתי שמשמעויות פרקטיות בצידו ובראשן חברות משותפת בפורום בינ״ל פרו-אסייאתי ואנטי-מערבי בהוויתו עם סין ורוסיה. חברות בארגון כשלעצמה אינה שקולה להטבות האפשריות מחברות בארגון האירופי ובשוק המשותף ביבשת, אך בהיעדר אופציה ממערב, זוהי ככל הנראה האופציה הטובה ביותר העומדת לרשות הטורקים ממזרח. מזה זמן רב נתפס ניסיון ההצטרפות הטורקי ל-SCO כרצון להטיל לחץ על אירופה לקדם את מאמצי ההצטרפות הטורקיים לאיחוד האירופי, אולם כעת נראה כי הטורקים פועלים יותר ויותר כדי להתרחק מאירופה ולהתקרב לגוש הריכוזי, מהלך שנראה כטבעי לאור התרחקותה של טורקיה מהדמוקרטיה בשנים האחרונות.
כיצד יכולות אירופה או ארה”ב להתמודד עם שימוש במנוף לחץ שכזה? החדשות הרעות הן שכרגע אין כל תחליף לקיצוץ משמעותי בהזרמת הגז שלא לדבר על הפסקת ההזרמה בכלל. ארה”ב לא תהפוך ליצואנית גז משמעותית בשנים הקרובות ושאר היצרניות הגדולות חייבות לעבור דרך רוסיה וטורקיה. פתרון שלמכליות גז מהמפרץ דרך תעלת סואץ הוא יקר, מורכב וחלקי ובוודאי שיישקל, אבל אין דרך לכפר על אובדן גז בתסריט הזה.
הדרך היחידה להתמודד עם איום כזה הוא למנוע אותו מלקרות מלכתחילה. בסופו של דבר, שום הסכם על עתידה של אוקראינה לא יוכל להתעלם מהרוסים, ושום מעורבות מעצמתית זרה בענייני אוקראינה לא תתקבל במוסקבה. אבל הרוסים קרובים לנקודה שבה הכלכלה שלהם תתחיל לקרוס אם הם לא יפעלו ולכן מנוף לחץ שכזה הוא צעד בעל פוטנציאל מבחינת הרוסים להצליח. אפשרות אחרת היא לפנות לאלימות נגד אחת מהשכנות – אוקראינה, גיאורגיה או מולדובה – אבל גם הרוסים לא רוצים שהמלחמה הקרה תתחמם.
הזווית הישראלית
מבחינת ישראל השגת הסכם בסוריה היא התפתחות חיובית מאחר שהיא תוביל להקמת של מספר מדינות חלשות אך יציבות בסופו של דבר, וה”זליגה” של פצצות לתוך שטח ישראל תיפסק. חיסולה של חזית צפונית נגד ישראל – החיזבאללה מוכה וחבול מהמלחמה בסוריה והוא גם יאבד חלק מהתמיכה הכלכלית מאיראן המדממת – רק תוסיף לביטחון ולכלכלה בצפון. הפגיעה בדאע”ש תרחיק את האיום הג’יאהדיסטי מגבולה המזרחי והצפון מזרחי, ושותפות האינטרסים עם מצרים מבטיחה שקט מדרום, להוציא אולי את רצועת עזה.
העולם ממשיך לשקוע לתוך המלחמה הקרה השנייה, ונראה כי בגוש הדמוקרטי מפנימים יותר ויותר את ההתפתחויות. מלחמת הטרור שהוכרזה על צרפת תעמיד את הכלכלה השנייה בגודלה ביבשת בפני החלטה דרמטית על עתידה, בתור המדינה האירופית לה האינטרסים הרבים ביותר בקרב העולם הערבי, וגם כזו המאכלסת בתוכה את המיעוט המוסלמי הגדול ביותר באיחוד. אירוע זה מתרחש במקביל לירידה הדרמטית במחירי הנפט ובכוחו של אופ”ק, מה שמחליש את הלחץ על צרפת שמצטרפת באופן פעיל יותר למאבק בטרור.
מדינות אירופיות נוספות מביטות בבעתה במתרחש בפריז. צרפת היא הסנונית הראשונה של כל תהליך שמתרחש ביחסים בין מדינה אירופה והמיעוט המוסלמי שלה, בשל גודלה של הקהילה המוסלמית-צרפתית. תהליכים שמתרחשים כעת בצרפת עומדים להתרחש קרוב לוודאי גם בהולנד, בריטניה, שוויץ, בלגיה ומדינות סקנדינביה. תהליכים אלה יוצרים קיטוב בתוך החברות האירופיות, מה שיוביל להקצנה פוליטית לשני הכיוונים, כפי שניתן לראות כבר כעת במדינות רבות ביבשת. בסופו של דבר, יצטרכו המדינות תאבות החיים להילחם על קיומן התרבותי וזה יתרחש רק בנקיטת צד ברור במאבק הבין גושי והבין תרבותי בעולם.
גם במאבק זה ישראל נהנית כמובן. חלוצת המאבק בטרור העולמי ומי גם הופכת ליצואנית גז חשובה עם הרגולציה לא תעצור את התהליך, המשקל הסגולי של ישראל הבינלאומית יגדל והיא תזכה לתמיכה ולהבנה מצד מדינות אירופיות רבות.
