ב-23 במאי 2008, חתמו מנהיגי 12 מדינות אמריקה הלטינית על האמנה החוקתית להקמת איחוד מדינות דרום אמריקה. בפני האיחוד החדש יעמוד האתגר להכפיף תחת קורת גג אחת את תפיסת העולם השלווה אותה מקדמת ברזיל ואת המיליטנטיות והאנטי-אמריקניות שמקדמות חברות הציר הלטיני בראשות ונצואלה. הצלחה עשויה להפוך את יונאסור לגורם משפיע בזירה העולמית בתוך שנים לא רבות.

“יונאסור” (UNASUR), איחוד מדינות דרום אמריקה אותו סקרנו לראשונה בגיליון מרץ השנה, הפך למציאות ב-23 במאי 2008, בכינוס מנהיגי היבשת בברזיל. בארגון, המתעתד לאחד את המסגרות הרב-לאומיות הקיימות כיום ביבשת, חברות אורוגוואי, אקוודור, ארגנטינה, ברזיל, בוליביה, גויאנה, ונצואלה, סורינאם, פארגוואי, פרו, צ’ילה וקולומביה. לנשיאה התורנית של האיחוד נבחרה נשיאת צ’ילה, מישל בצ’לט, שקיבלה את המינוי במקומו של נשיא קולומביה אוריבה, אשר ביקש להימנע לעת עתה ממילוי התפקיד לאור היחסים המתוחים בין מדינתו לבין אקוודור וונצואלה.

בהיבט הסוציולוגי, נראה כי נקודת הפתיחה של האיחוד טובה משל ארגונים דומים לו בעולם. כ-95% מהאוכלוסייה משתייכת לדת אחת; הרוב המכריע של האוכלוסייה דובר ספרדית או פורטוגזית והאוכלוסייה צעירה משמעותית ממדינות המערב, כשחלקם של הקשישים באוכלוסיה גדול במעט משבעה אחוזים.

בתחום יחסי החוץ, נחלקת היבשת בין מדינות המקדשות יחסים כלכליים עם מדינות העולם בכלל וארה”ב בפרט, לבין אלו המתנגדות להשפעה האמריקנית באזור. את הקבוצה הראשונה מובילות שתי הכלכלות הגדולות ביבשת – ברזיל, המייצרת למעלה ממחצית התוצר של דרום אמריקה, וארגנטינה. מנגד, ניצבות מדינות הציר הלטיני בהנהגת נשיא ונצואלה צ’אבז, החולם על איחוד שיבלום כל פעילות אמריקנית באזור.

כמו במרבית ארגוני האינטגרציה האזורית הפועלים בעולם, הגורם הבולט המאיים על הצלחת האיחוד הוא משקעי העבר בין המדינות החברות. ביבשת מתקיימים סכסוכים עתיקים, חלקם בני למעלה ממאה שנים, ורבים חוששים כי המתיחויות המתמשכות יערערו את יציבות האיחוד. סכסוכים אלו הם הסיבה העיקרית לכך שיחלפו שנים בטרם תעלה לדיון שאלת הקמתה של ברית צבאית במסגרת היונאסור. בנושא זה, הצהיר נשיא ברזיל, לולה דה סילבה, כי יונאסור “יהפוך את דרום אמריקה לשחקן בזירה העולמית… חוסר היציבות שכמה רוצים לראות ביבשת שלנו היא סימן לחיים, ולחיים פוליטיים בפרט… דמוקרטיה אינה מתקיימת ללא מחאות ברחוב” [1].

על מנת להבטיח את הצלחת האיחוד החדש, פעלו מנהיגי היבשת בשנים האחרונות להניח יסודות לשיתוף פעולה כלכלי בדמות הקמתם של מוסדות בין מדינות היבשת. עוד בשנת 2000 הוכרזה תוכנית “לאינטגרציה של התשתית האזורית של דרום אמריקה” (IIRSA). תחת תוכנית החלו לפעול שורה של מיזמי ענק לשיפור קשרי המסחר בין מדינות היבשת באמצעות יצירת דרכי תחבורה, תקשורת ושינוע אנרגיה משותפים.

אחת מיוזמות המפתח בתחום האחרון מכונה “טבעת האנרגיה של דרום אמריקה”. טבעת זו היא למעשה מערך עצום של צינורות ואמצעי שינוע אחרים שאמורים להזרים גז טבעי על פני אלפי קילומטרים מפרו ובוליביה לארגנטינה, ברזיל, צ’ילה, פרגוואי ואורוגוואי.

אחת ממטרות היונאסור בתחום הכלכלי הוא הקמתו של שוק משותף. על פי לוח הזמנים המוצע, יוסרו המכסים על מוצרים לא-רגישים ב-2014 ועל מוצרים רגישים למשקים הלאומיים ב-2019. בדצמבר 2007, במטרה להדק את שיתופי הפעולה ועל מנת לממן את פעילות יזמי התשתיות, הקימו מדינות היבשת את “בנק הדרום”. בעת הקמתו, שבו ועלו הבדלי החזון בין ברזיל וארגנטינה לבין ונצואלה של צ’אבז. כך, בעוד מנהיגי המדינות הגדולות ביבשת הדגישו את תפקידו של הבנק בחיזוק המדינות העניות ביבשת, הכריז צ’אבז כי הבנק החדש יהווה אלטרנטיבה לקרן המטבע הבינלאומית ולבנק העולמי [2].

חודש לאחר מכן, הקים צ’אבז ביחד עם ניקרגוואה, בוליביה וקובה בנק במסגרת ארגון “האלטרנטיבה הבוליברית למען אנשי אמריקה שלנו” (ALBA) בו הן חברות. ונצואלה צפויה להיות הספונסרית העיקרית של פעילות הבנק, שאמור להעמיק את שיתוף הפעולה הכלכלי בין המדינות המייסדות [3].

דגל הארגון החדש

צ’אבז ממשיך להלאים

בדצמבר האחרון ידע צ’אבז את המפלה הפוליטית הקשה ביותר בשנים האחרונות, כשהצעתו להסיר את ההגבלה על מספר כהונות הנשיא נדחתה במשאל עם. משמעות הותרת החוקה הנוכחית על כנה היא כי צ’אבז ייאלץ לפרוש עם סיום כהונתו הנוכחית. מאז המפלה, עבר צ’אבז להתמקד במדיניות החוץ שלו.

הוא המשיך להשקיע בקשרים עם חברות הציר הלטיני ותמך באקוודור בסכסוך עם קולומביה, ואף גייס את תמיכתה של ניקרגוואה ללחץ על קולומביה. אותה ניקרגוואה צפויה ב-4 ביוני לזכות בהישג מדיני חסר תקדים עבור חברות הציר הלטיני, כשתיבחר לנשיאת העצרת הכללית של האו”ם. באפריל האחרון זכתה המדינה בתמיכה גורפת של גוש מדינות אמריקה הלטינית והקאריביים. בניגוד לניסיונה של ונצואלה להיבחר למועצת הביטחון לפני שנתיים, ארה”ב לא הביעה הפעם התנגדות מיוחדת למועמדותה של ניקרגוואה, ככל הנראה בשל חשיבותה הפחותה של העצרת הכללית [4].

מחוץ למדינות הציר הלטיני, המשיך צ’אבז לתמוך בתנועות סוציאליסטיות במדינות אחרות. הוא הואשם בחודשים האחרונים בסיוע לארגוני טרור דוגמת ה-FARC וארגוני גרילה הנלחמים בפרו [5]. הוא שכנע את אחד מבני בריתו הקרובים, נשיא אקוודור רפאל קוריאה, שלא לחדש בשנה הבאה את ההסכם עם ארה”ב להחזקת בסיס בנמל מָנטה, הבסיס האמריקני היחיד בדרום אמריקה. במאמץ לדחוק את האמריקנים מהאזור כליל, הזהיר צ’אבז את קולומביה לבל תתיר לארה”ב לבנות בסיס צבאי חלופי בשטחה בהגדירו מהלך כזה כ”איום של קולומביה במלחמה עלינו” [6].

במישור המקומי, העצים צ’אבז את מאבקו במגזר הפרטי בו הוא תולה את האשם במשבר הכלכלי העובר על ונצואלה. בניסיון להתמודד עם מחאת בני המעמדות הנמוכים הסובלים ממשבר המזון העולמי, הלאים צ’אבז שורה של חברות תשתית ומזון בחודשים האחרונים, מיצרניות פלדה ומלט ועד מטעי סוכר, מחלבות וחוות בקר [7].

לצערו של צ’אבז, נראה כי מהלכיו לא יפתרו אלא ינציחו דווקא את המצוקה הכלכלית. ההלאמות הרבות והפגיעה המתמשכת במגזר הפרטי מרתיעות משקיעים זרים והופכת את המשק כולו לתלוי במידה מסוכנת ברווחי תעשיית הנפט.

קרב המאסף של מוראלס?

נשיא בוליביה, איבו מוראלס, אחד מבני בריתו הקרובים של צ’אבז, נאבק על המשך נשיאותו. הנשיא האינדיאני, שנבחר בדצמבר 2005, ביקש להגביר את השפעתם של הילידים במדינה, שקופחו במשך מאות שנים. הוא נתקל בתגובה חריפה מצד תושבי המחוזות האמידים יותר, בהם מרבית התושבים הם ממוצא אירופי. תושבי מחוזות אלו, החולשים על מרבית מאגרי הנפט והגז הטבעי של המדינה, מתנגדים לפיצוי לאוכלוסיה הילידית. הרפורמות שמוראלס מבקש לקדם הוצגו במסגרת חוקה חדשה שטרם אושרה. מנהיגי האופוזיציה מתנגדים לחוקה בתואנה כי זו תגביר את ריכוזיות השלטון ותבצר את מעמד הנשיא. במקום זאת, מבקשים באופוזיציה להפוך את בוליביה למדינה פדראלית ואת המחוזות בהם הם מתגוררים לאוטונומיות.

בתחילת חודש מאי הועמדה להצבעה שאלת היציאה לאוטונומיה במחוז סנטה קרוז, העשיר ביותר בבוליביה. ההצעה זכתה לרוב של 86%, אך בממשלה התייחסו לתוצאות בביטול בטענה כי כ-40% מבעלי זכות הבחירה במחוז החרימו את ההצבעה. בהצבעות שנערכו ב-1 ביוני במחוזות בֵּני ופנדו, נרשמו תוצאות דומות – למעלה מ-80% מהקולות הקשרים תמכו ברעיון האוטונומיה, אך רבים אחרים החרימו את הבחירות או נמנעו במחאה. במחוז בני עמד שיעורם של אלו על כ-35% ובמחוז פנדו הגיע שיעורם של אלו לכ-45%. בסוף החודש ייערך משאל גם במחוז טריחה, העשיר ביותר בגז טבעי במדינה, וגם שם צפויות תוצאת דומות.

מוראלס הגדיר את ההצבעות כלא חוקיות ואף כינה אותן “בדלניות” [8]. בניסיון להרגיע את הרוחות הוא הסכים לערוך באוגוסט הקרוב משאל עם לאשרור המשך כהונתו. במשאל יזדקק מוראלס לזכות לכל הפחות בשיעור התמיכה לו זכה בבחירות בדצמבר 2005, קרי 53.74%. תמיכה בשיעור נמוך יותר תגרור באופן אוטומאטי בחירות כלליות חדשות.

נראה כי מוראלס הכניס עצמו למלכוד. במידה וייסוג מתוכנית הרפורמות שלו, יקים עליו את אוכלוסיית הילידים שמהווה את בסיס התמיכה שלו. במידה ויתעקש על התוכנית, עשוי הנשיא הסוציאליסטי להתייצב בחודש אוגוסט לקרב אבוד מראש, כשהאופוזיציה תתגייס מולו בשיעורי השתתפות גבוהים.

אובדן בוליביה יהווה מכה קשה לציר הלטיני בכלל ולהוגו צ’אבז באופן אישי. מוראלס פעל מאז היבחרו להידוק שיתוף הפעולה עם חברות הציר. באפריל 2006 הייתה בוליביה לחברה השלישית ב-ALBA, המסגרת העל-מדינתית שהוקמה על ידי ונצואלה וקובה ב-2004. במרוצת כהונתו, חיקה מוראלס את מדיניותו של מורהו, צ’אבז, כשהלאים חברות אנרגיה, ניסה להיטיב עם בני המעמדות הנמוכים ופעל לביצור מעמדו.

עבור צ’אבז עצמו, “נפילתה” של בוליביה לידי מנהיג שמרני עשויה לגנוז את חלומות “האלטרנטיבה”. צ’אבז יאבד שותף חשוב לדרך, בפרט בכל האמור לאופוזיציה לטינית מתריסה כלפי ארה”ב. במקרה כזה, יצטרך לתור אחר שותפה אחרת, תוך בחינה מחודשת של דרכו, כגון התמקדות בעניינים כלכליים הנוגעים ליונאסור.

לולה דה סילבה (מימין) והוגו צ’אבז – ימצאו שפה משותפת? צילום: אייג’נסיה ברזיל

בוננזה ברזילאית

החברה הדומיננטית ביותר ביונאסור היא כמובן ברזיל. המשק הברזילאי מייצר למעלה ממחצית מהייצור הכולל בדרום אמריקה. שיעור זה מקנה לברזיל השפעה דרמטית על אופי האיחוד החדש ואופן התנהלותו. העדפתה של זו לשמירה על פרופיל בינלאומי נמוך ושיתוף פעולה עם ארה”ב צפויה להציב את אחד האתגרים המשמעותיים ליציבות היונאסור, כשוונצואלה תתקשה להציג מדיניות אחידה עם ברזיל.

כאילו לא די בדומיננטיות הברזילאית, בחודשים האחרונים גילו חברות הנפט הברזילאיות שורה של מאגרי נפט גדולים בקידוחים ימיים לחופיה של ריו דה ז’אנרו. המאגר הגדול ביותר, על פי אומדן ראשוני, עשוי להכיל כ-33 מיליארד חביות נפט. אם התחזית תתאמת, הרי שהמאגר החדש יהיה השלישי בגודלו בעולם והגדול ביותר מחוץ למזרח התיכון. ברזיל, מהמובילות העולמיות ביצירת תחליפי דלק, צפויה להפוך בקרוב לשחקנית חשובה בתחום הנפט, והיא אף שוקלת להצטרף לאופ”ק.

גם אם האומדנים הנדיבים ביותר באשר למאגרים החדשים יתממשו, הרי שברזיל תחשב לחברה משנית בחשיבותה לצד המדינות החברות בקרטל הנפט. בנוסף, היא תיאלץ לייצא נפט במכסות מוגבלות ותימצא עצמה מתחרה ישירות בתפוצת תחליפי הדלק שהיא עצמה מייצרת ומבקשת לייצא. עובדות אלה מעמידות בסימן שאלה את חוכמת הצטרפותה לקרטל הנפט. היכולת שלה ליהנות מגילו מאגר הנפט הגדול, תתבטא ביצירת תלות מסוימת של המשק האמריקני בנפט שלה, פעולה שתחזק את מעמדה בקרב המעצמה הגדולה מהצפון.

לאור נתונים אלו, ברור כי התשובה לשאלה מדוע שוקלת ברזיל להצטרף לאופ”ק אינה כלכלית במהותה אלא מדינית. הצטרפות לאופ”ק פירושה בראש ובראשונה הידוק קשרים עם מדינות באזור אפריקה והמפרץ הפרסי, שני אזורים אליהם צפויה ברזיל לפנות בשנים הקרובות כאחת מיצואניות הסחורות המובילות בעולם.

ברזיל נהנית כיום ממעמד של מעצמה איזורית, אשר תובעת את מקומה בזירה העולמית. כחברה בשיתוף פעולה דרום-דרום עם הודו ודרום אפריקה (IBSA), מעוניינת ברזיל להציע אלטרנטיבה שלווה להגמוניה האמריקנית-אירופית בעולם בענפי מסחר שונים. הדומיננטיות שלה ביונאסור וקשריה ברחבי העולם השלישי יכולים לקרב אותה לקראת השגת יעד כזה. מאמציה להתקבל למועצת הביטחון של האו”ם מתקשרים אף הם למאמצים האלה, והצלחה בנושא זה, תהפוך את ברזיל לאחת המנהיגות החשובות בעולם.

חבלי הלידה של היונאסור, ובכך לא שונה הארגון מארגונים אחרים, אינם פשוטים. מבעיות מדיניות כגון המתיחות המתמשכת בין קולומביה לחברות הציר הלטיני, דרך שוני במדיניות האנרגיה בין ברזיל וונצואלה, ועד בעיות הנובעות מהפערים הכלכליים הדרמטיים בין החברות העשירות בדרום אמריקה כגון ברזיל, ארגנטינה וצ’ילה, ובין חברות עניות דוגמת מדינות האנדים, בוליביה ואקוודור. השאיפה לייצר אינטגרציה כלכלית הדוקה על פי המודל האירופי, מעלה חששות מגלי הגירה מהמדינות העניות, ונטל כלכלי על המשינות העשירות בניסיון להביא ליישור קו כלכלי ברחבי האיחוד. הצורך בהקמת מוסדות אפקטיביים ייתקל בלא מעט חיכוכים הנובעים מהבעיות האלה.

אם תצלחנה מדינות היונאסור להתגבר על הבעיות, תוכל דרום אמריקה להציג חיוניות ושגשוג אדירים, שיהפכו למקור השראה עבור מדינות העולם השלישי בפרט, והעולם בכללותו.

הערות

1. “South America nations found union”, BBC News, 23/05/2008

2. “South America set to launch bank to rival IMF”, AFP, 07/12/2007

3. “Venezuela, Allies to Start New Bank”, AP, 26/01/2008

4. Warren Hoge, “Nicaragua Credited With Shrewd Tactics in Bid for General Assembly Presidency”, New York Times, 13/04/2008

5. עוד בנושא, במאמר “הוגו התומך בטרור” בגיליון אפריל 2008 של סיקור ממוקד

6. “Ch vez warns Colombia not to allow U.S. base”, AP, 19/05/2008

7. Simon Romero, “Ch vez Seizes Greater Economic Power”, New York Times, 18/05/2008

8. Ana Maria Fabbri, “More Bolivian regional voters back autonomy push”, Reuters, 01/06/2008