הסערה סביב רצח פעילי האום בקונגו מעלה שוב לכותרות, בפעם המי יודע כמה, את האזור הרווי בסכסוכים, בו מצא לפני 56 שנה את מותו מזכ”ל האו”ם, דאג המרשלד. כשברקע, מאיים להתפרץ סיבוב אלים חדש באזור. יהונתן הרשקוביץ בסקירה היסטורית מיוחדת על מה שהיה (ואולי) על מה שיהיה
בשנת 1960, לאחר שנים של דיכוי קולוניאלי, הכריזה קונגו על עצמה כרפובליקה עצמאית. כמה ימים לאחר מכן, מחוז קטנגה, אזור עשיר במינרלים ונקודה אסטרטגית קריטית, איים להתנתק מהרפובליקה החדשה, צעד אשר העצים את האנרכיה שבעבעה עוד קודם לכן. ארבעת השנים הבאות נכתבו בדפי ההיסטוריה תחת השם “משבר קונגו”, משבר אשר גרם להתערבות בינלאומית נרחבת, כשכוחות או”ם נשלחים לראשונה, לתוך אזור נהר הקונגו. העומד בראש הפעילות היה מזכ”ל האו”ם דאג המרשלד השוודי, שמצא את מותו בהתרסקות מטוס בשלהי המשבר (ספטמבר 1961). שאלות רבות סבבו סביב התרסקותו הפתאומית של מטוס מזכ”ל האו”ם, כשב-1992 דיפלומטים לשעבר טענו כי מותו של המרשלד לא היה “תאונה”, וכי הוא נורה על ידי שכירי חרב ממחוז קטנגה הפורש. לטענתם, האירופאיים בעלי החברות בקונגו, דאגו לכך שייפגעו במטוסו על מנת שלא ייפגש עם מנהיג המחוז המורד, טשומבה, וכי עליו לא “למכור את עצמו לידי השחורים”. רצונם היה לנהל את חבל קטנגה ואת משאביו הטבעיים, כאשר טשומבה יתפקד כשליט בובות תחתיהם.
בשנים האחרונות, שמו של המרשלד צץ מחדש באתרי החדשות בעקבות טענתה של ועדת או”ם הגורסת כי בידי האמריקאים עדויות באשר למוות המסתורי, וכי היא ממליצה לפתוח מחדש את החקירות. בדו”ח צוין כי ייתכן ויש בידי הסוכנות הביון האמריקאית הקלטות ותשדורת הרדיו מתא הטייס, וכי עליהם לפתוח בחקירה מחודשת על מנת לשפוך אור על התעלומה, ולספק הוכחות מכריעות לגבי האירוע. קונגו חוזרת לשולחן הדיונים של האומות המאוחדות לאחרונה, עקב רציחתם של שני פעילי או”ם במדינתם בחודש מרץ האחרון (2017). השניים, אמריקאי ושוודית-צ’יליאנית, היו חלק מפאנל מומחים אשר נשלח לקונגו בעקבות גילויים של 17 קברי אחים במחוז קסאי, בדרום מרכז המדינה. קברי אחים אלה מתווספים ל-23 נוספים שמצאו באזור, בתשעת החודשים האחרונים. האו”ם טוען, כי קברי האחים נחפרו על ידי צבא הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו שרצח בסבב האחרון מעל 115 איש, שמתוכם 41 ילדים. הצבא, עבר בין בית לבית בחיפוש לאחר ה”קאמוינה נ’סאפו”- מיליציה צבאית המגייסת עשרות ילדים לפעילות אלימה כנגד הממשלה.
כאמור, אין זו פעם ראשונה שהתוהו ובוהו מכה במדינה האפריקאית. סכסוכים במחוז אחד במדינה הגורמים לרצח, חוסר סדר פוליטי והתערבות האומות המאוחדת אינם דברים חדשים בנוף הקונגולוזי. הפעם הראשונה, היתה במה שלימים נקרא “משבר קונגו”, משבר שאמנם תם לפני עשרות שנים, אך השפעותיו ממשיכות עד היום.
ימי היציאה לעצמאות
בכדי להבין את משבר קונגו בכלל ואת המצור על ג’דוטוויל בפרט, יש להסתכל ולבחון את עברו של האזור, לרבות את יציאתה לעצמאות של המושבה הבלגית לשעבר. האזור הנקרא היום הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, משתרע על פני כמעט שניים וחצי מיליון קילומטרים רבועים, והינה המדינה השנייה בגודלה באפריקה, ובבעלותה למעלה ממאתיים קבוצות אתניות שונות. במהלך תקופת סחר העבדים הטרנס אטלנטי, האירופאים חששו להיכנס לתוך פנים היבשת ועל כן סחרו עם הממלכות במלח ונשקים בתמורה לעבדים, דבר שדילל באופן משמעותי את האוכלוסייה, והקל באופן משמעותי על הכיבוש האירופאי באמצע-סוף המאה ה-19.
לקראת סוף המאה ה-19, עם פיתוחים חדשים ברפואה ובטכנולוגיה, החל מסע כיבוש אינטנסיבי במה שלימים נודע כ’המירוץ לאפריקה’. מירוץ זה, בא בעקבות המהפכה התעשייתית שהתרחשה באירופה וצפון אמריקה, בה מפעלים ייצרו סחורות בקצב מהיר ואיכותי והיו צריכים אנשים כדי למכור להם את סחורותיהם. המעצמות הגדולות הקימו אזורים מוגנים בלעדיים, על מנת לסחור עם האוכלוסייה המקומית, והחלו לכבוש את השטח ולהקים משטרים קולוניאליים מטעמם. מלך בלגיה, ליאופולד השני הגיע לוועידת ברלין ב-1884, בה חולקה היבשת באופן רשמי על ידי המעצמות, עם נתח גדול מאפריקה (כל מדינת קונגו) שהוכרה על ידי שאר המעצמות כשטח פרטי בבעלותו.
ב1958, בראשות פאטריס לומומבה, קמה המפלגה הלאומית הפוליטית הראשונה בקונגו – התנועה הלאומית הקונגולזית (MNC) כאשר לאורך כל שנת 1959, מחאות והפגנות למען עצמאות המושבה בהובלת הMNC- דוכאו באלימות קשה על ידי השלטונות הבלגים. הלחץ ההולך והגובר הוביל את הבלגים להבנה כי אין מנוס ממתן עצמאות, ובינואר 1960 כונסה וועידה בבריסל, שהחליטה להעניק לקונגו עצמאות ב-30 ליוני של אותה שנה. אולם, בכוונה תחילה נושאי הכלכלה, הביטחון ויחסי החוץ לא נידונו בוועידה, דבר שבפועל יעניק למדינה עצמאות נומינלית ממדינת האם, וקונגו תמשיך להיות תלויה בבלגיה. עם זאת, לומומבה לא היה מוכן להסתפק בעצמאות מינימלית ונלחם בכדי להשיג עצמאות אמיתית עבור קונגו.
עם הכרזת העצמאות של קונגו ב-30 ביוני 1960, היו במדינה כ-120 מפלגות פוליטיות, 17 אנשים בלבד בעלי תואר ראשון, וכ-95% מהנכסים הכלכליים היו בשליטה של כ-110 אלף לבנים שחיו בשטח והיוו כאחוז אחד מכלל האוכלוסייה. מעבר לכך, מרבית האפריקאים במדינה החדשה הזדהו קודם כל עם קבוצתם האתנית ולא עם מדינתם. בשל המידור של האפריקאים מתפקידים פוליטיים על ידי הבלגים, לא הייתה תפיסה של מדינה מאוחדת. כל אלה היו זרזים מהותיים למשברים הרבים שישררו במדינה במרוצות השנים, כשמעליהם חג משבר קונגו של שנות השישים.
המשבר פורץ
הגוף The Force Publique, לו פיקוד בלגי אך חיילים ממוצא אפריקאי, שהיה גוף צבאי העוסק בפעילות שיטור רגילה- מרד נגד הקצינים הבלגים שלו ב-5 ביולי בטענה להעלאה בשכר. על מנת להטות את כעסם של הזוטרים האפריקאים ב-Force Publique עוד יותר, דרש ראש הממשלה לומומבה לא רק העלאה בשכר, אלא גם הסרה של כל הקצינים הבלגיים מפיקוד לאלתר. בקרב האזרחים הבלגים בקונגו התעוררה פאניקה כתוצאה מאירועים אלו, מה שהוביל את בלגיה לפקוד את חייליה בקטנגה להתערב בכדי להגן על אזרחיה הבלגים. ארבעה ימים לאחר מכן הובאה בלגיה לביקורת מול מועצת הביטחון של האו”ם. האו”ם קיבל את האשמות של לומומבה, ראש ממשלת קונגו, ושל קאסה- וובו, נשיאה של קונגו, והבין את טענותיהם כי חזרתם של חיילים בלגים שישליטו סדר, מייצג מצב של רה- קולונוזיציה במסווה של הגנה על אזרחים בלגים. לרוע מזלו, לומומבה לא הצליח לספח בחזרה את מחוז קטנגה ולאחד את המדינה, והצבא מרד. התפלגות קטנגה מקונגו גוררת עמה השלכות מזיקות על כלכלת המדינה, מאחר ומחוז זה עשיר במינרלים, והיפרדותו הובילה לבסוף למלחמת אזרחים בטריטוריית המחוז, בעלת שני מחנות: אלו שבעד ההיפרדות מקונגו, ובראשם טשומבה, ומנגד, הצד הפרו- לומומבה שבעד איחוד מחודש. היה זה התוהו ובוהו הזה שהאו”ם שאף לתקן בעת הכנסת כוחותיו.
מאחר וההכרזה על היפרדות קטנגה מקונגו החריפה את המשבר ויצרה מהומה, באותו היום, בלגיה הכניסה כוחות מיליטנטים נוספים למעמקי המשבר, לכאורה בכדי להגן ולאבטח אירופאיים ששהו שם. פעולה זו, והעובדה כי אותם כוחות תמכו באופן אקטיבי במורדים הקטנגיים, העלו חשדות רבים כי בלגיה מנסה בכל תוקף לשמר את כוחה בקונגו, ובקטנגה בפרט למען אינטרסים מדינתיים- כלכליים. מועצת הביטחון של האו”ם הנחתה את המזכיר הכללי של האו”ם דאג המרשלד לגייס כוח צבאי שיהיה אמון על השבת הסדר על כנו.
לומומבה תמיד חשד בפעילות האו”ם בקונגו, והאשים את המרשלד כי הוא מגבה את טשומבה בהתנגדותם לממשלת קונגו. קאסה- וובו, נשיא קונגו, שלא היה מרוצה מלומומבה בתור ראש ממשלה, שיחרר אותו מתפקידו. סיטואציה זו הובילה את לומומבה לנסות ולפטר את קאסה וובו גם כן. כאשר אין הנהגה בעלת סמכות, ניתן לקבל שליטה בקלות יתרה, ולכן רמטכ”ל הצבא של קונגו, ג’וסף מובוטו, פירק את הממשלה ושם עצמו בעמדת כוח. שילוב כלל האירועים הללו, נטרלו את החוק והסדר במדינה לחלוטין, בעוד שבקטנגה שכירי חרב לבנים השתלטו בהדרגה על כוחות הז’נדרמריה, בכדי שישמשו כוח כנגד ניסיונות האו”ם להתקרב לאזור. במהלך המשבר, לומומבה נרצח על ידי חיילי קטנגה הנאמנים לשלטון טשומבה.
המשימה העיקרית של האו”ם הייתה הסרת כוחות זרים מקונגו, אך מקטנגה במיוחד. לאחר מבצע צבאי כושל, הגו באו”ם את מבצע מורד’ור, שיצא לפועל בתאריך ה- 13 לספטמבר 1961, ומטרותיו היו לשים סוף לפעילויות טשומבה ושלטונו בקטנגה, לגרש את שכירי החרב הזרים ולסלול את הדרך של קונגו לעצמאות יחד עם שילוב מחודש של מחוז קטנגה. “מורד’ור” היא המילה ההינדית ל”מחץ”, מה שמציע כי האו”ם הפך להיות, בשלב זה של המשבר, יותר ויותר אסרטיבי בכוונותיו ובמטרותיו, אך הכוחות המקומיים בקטנגה היו חזקים מדי. למרות שמבצע זה ספג ביקורת קשה, ולמרות שהמרשלד השהה במהירות את מבצע מורד’ור, לוחמי האו”ם נשארו בקטנגה והיוו איום לאינטרסים המדינתיים- כלכליים של הבלגים מהאזור עתיר המשאבים. בסופו של דבר, מרבית הבלגים סירבו לשתף פעולה עם האו”ם, והאנטגוניזם כלפיו גבר עם הזמן.
הקרב והמצור על ג’דוטוויל
אל תוך שדה מוקשים מטאפורי זה, נכנסו 150 חיילי הצבא האירי אשר הוצבו בג’דוטוויל – עיירת מכרה חשובה לבלגים ולחברות תעשייה אחרות, קל וחומר עקב הימצאותה בחבל קטנגה. על מפקד כוחות האירים, קווילין, הוטל שלא לעזוב לאורך כל המצור והלחימה, כאשר כוחותיו מבודדים ללא מים, אוכל או תגבורת. הוא וכוחותיו לחמו והגנו על עצמם תחת מתקפת אש כבדה וברוטלית, ובקרב עקוב מדם. מכוחותיהם נפצעו 5 חיילים בלבד, ומנגד מאות מכוחות הפורס פובליק הקטנגאי נהרגו.
הלחימה בג’דוטוויל נמשכה חמישה ימים, כאשר ביום הראשון קבוצה של חיילים מהפורס פובליק פתחו במתקפה על הבסיס, ולהפתעתם, האירים יורים בחזרה מתוך תעלות אותם חפרו ימים קודם לכן. המתקפה השנייה של הפורס פובליק לא איחרה לבוא, כאשר לקראת הערב, הפורס פובליק תפסו שליטה על בית אסטרטגי, המקיף את הכוחות האירים. החיילים האירים הצליחו להשמיד את האויב בבית זה, אירוע אשר הוביל את מפקד הפורס פובליק לבקש הפסקת אש. בזמן הפסקת האש, קווילין יצר קשר טלפוני עם ראש העיר בבקשה לעזרה. כתגובה, ראש העיר השיב כי אם האירים לא ייכנעו, הוא ינהל עליהם מתקפה גם כן. איומים אלה לא השפיעו על המפקד האירי שלאחר מכן טען כי זו הייתה לחימה פסיכולוגית מצד האויבים מאחר ומקרה זה חזר על עצמו בכל לילה.
ביום השני ללחימה, לאחר תצפית אווירית שחשפה את מיקומי הכוחות האירים, שתי פצצות הופלו על הבסיס מה שגרם לפציעתם של שני חיילים אירים. עם רדת החשיכה, האירים תפסו שני שכירי חרב של הפורס פובליק עם תחמושת ונשקים. בעת חקירתם חשפו כי הם חזרו ממשכנו של טשומבה, ונאמר להם מפיו כי כוח צבא אירי נתפס בג’דוטוויל, והוא יוחזק כבן ערובה של קטנגה. ביום השלישי, האירים הפציצו בארטילריה ובירי שיטתי מרכבים ממוגנים, מה שיצר תוהו ובוהו באזור וגרם לחסימת הכביש ואת התגבורת הקטנגית. יומו הרביעי הביא איתו מילוי מחדש של מים, אולם המים היו מזוהמים, והכמות הייתה מספקת לכעשרים בני אדם בלבד. בצהרי היום, קווילין קיבל שיחת טלפון ממפקד הפורס פובליק עם בקשה להפסקת אש, והלילה ההוא נגמר בשקט יחסי.
בבוקר של יומו החמישי והאחרון של המצור על ג’דוטוויל, יצאו החיילים האירים מהכנסייה שבבסיס לנוכח ההפתעה כי האויב מאורגנן ומסודר מסביבם והמטוס חג מעליהם ומאיים בהפצצות. רצף חדש של דיבורים התנהל בין הכוחות, כאשר הדיון נמשך בכך שהאירים מאיימים על הפורס פובליק בהתקפה אווירית של האו”ם, והקטנגיים דורשים את פינויים של הכוחות האירים. באותו זמן, דאג המרשלד, מזכ”ל האו”ם היה בדרכו לפגוש את טשומבה, בתקווה להגיע לפתרונות ולהפסיק את הלחימה כאשר הוא כאמור, נהרג בהתרסקות מטוס.
בערב, לאחר לחימה הירואית ומצור ממושך ללא אוכל, מים ותחמושת- קווילין הבין כי תמו לו הברירות וכי בכדי למנוע השמדה, עליו להיכנע. קווילין ופקודיו נלקחו לשבי, שם פגשו חיילים שהופתעו לראות את הכוחות מג’דוטוויל עוד בחיים, מאחר והתקשורת דיווחה על 57 חיילים אירים הרוגים/ לאחר חמישה שבועות ומשא ומתן ארוך, האירים שוחררו הביתה.
תום המשבר
בינואר 1963, נראה כי טשומבה מוכן להודות בתבוסתו לאחר מאבקים קשים ורבים. זה קרה במקביל למבצע גרנד-סלאם, שהחל בתאריך ה-28 בדצמבר 1962, במהלכו אבטחו לוחמי האו”ם ערים מרכזיות. טשומבה התיר לכוחות האו”ם להיכנס לאיזור האחרון בקטנגה הנותר תחת שליטתו, אירוע המהווה את סיום תקופת ההיפרדות של המחוז. ביוני 1964 טשומבה ממונה לראש הממשלה של קונגו בכוונה לסיים מרידות אזוריות אחרונות. באוקטובר 1966, הנשיא קאסה- וובו משחרר את טשומבה מתפקידו ומחליף אותו, אך כחודש לאחר מכן, מובוטו הרמטכ”ל, מעפיל על קאסה- וובו, אוסר על קיומן של מפלגות ומקיים משטר דיקטטורי בראשותו שנמשכת כ-32 שנים.
כיום
גילוי הקברים בחודש שעבר, שופך אור חדש על הקונפליקט העקוב מדם במחוז קסאי- קונפליקט שבעקבותיו ברחו אלפי אנשים למדינות שכנות, וכזה המעלה איום רב על שלטונו של ג’וסף קבילה, נשיא קונגו. קבילה, סירב לפנות את כסאו בראש המדינה לאחר תום תקופת כהונתו, מה שעורר זעם רב בקרב אזרחים שיצאו להפגין הן על פגיעה בדמוקרטיה זו, והן הם מצבה הכלכלי של המדינה. יש להזכיר כמובן כי מדינה זו הנה מהעשירות בעולם מבחינת משאבי טבע ומחצבים, ואי לכך מצבה הכלכלי המזעזע מעיד על שחיתויות רבות.
המשבר הנוכחי במדינה מעניק את התחושה כי האזור נדון לסכסוכים רבים גם בעתיד הנראה לעין כאשר סך ההרוגים מאז פרוץ הקונפליקט באוגוסט 2016, עומד על כ-400 אנשים. העובדה כי קונגו רוויה במשאבי טבע מעוררת אתגר רב למוסדות בינלאומיים המנסים להתערב, מאחר והשחיתות ותאוות הבצע מושרשים עמוק באינטרסים האפריקאים. ואם נוסיף לכך עסקאות מחצבים גדולים עם גורמים זרים דוגמת סין שבוחשים בזירה, הרי שהסיכוי להתנגשות אלימה הולך וגדל.
יהונתן הרשקוביץ הוא סטודנט בסוף שנה ב’ במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון. בהכנת המאמר השתתפו גם נמרוד עמיר וצביקה לוש.
