מבין כל המסגרות העל-מדינתיות שהתמוטטו ביחד עם ברה”מ, נראה כי ברית ורשה היא זו החסרה ביותר לרוסיה. מדיניות הבלימה שמנהלת מוסקבה נגד זליגת ההשפעה המערבית מזרחה נתקלת בקשיים רבים, בניגוד לאחדות השורות המופגנת בקרב הרפובליקות הסובייטיות לשעבר במרכז אסיה. על הידוק השורות אחראי ארגון על-מדינתי שהוקם ב-2001. לשם הקמתו נדרשו הרוסים לבצע שינוי תהומי ביחסיהם עם סין, שזוכה כיום, לראשונה, למעמד שווה במוסקבה.

יחסי רוסיה וסין היו מורכבים מאז ומתמיד – מנטאליות וערכים שונים מנעו יחסים הדוקים בין שתי המעצמות, שנאבקו, לפרקים, על הובלת החזון הקומוניסטי עוד מימי סטאלין ומאו. מערכת היחסים הלא-שווים בין המדינות, בין רוסיה הצארית ולאחר מכן ברה”מ לבין סין החלשה יותר, היוותה גורם מקטב, וההתדרדרות ביחסים בין המעצמות הגיעה עד כדי התנגשות צבאית מוגבלת בין הצדדים בסוף שנות ה-60 של המאה שעברה. למעשה, רק בימיה האחרונים של ברה”מ התכנסו שני הצדדים בכדי לדון ברצינות בסכסוך הגבול והסכם חלקי בין הצדדים נחתם ב-1995.

מאמציו של יבגני פרימקוב, שר החוץ הרוסי באמצע העשור הקודם, לכונן ברית בין רוסיה, סין והודו כדי שאלו תהוונה משקל נגד למעצמת-העל האמריקנית נתנו את האות לירח דבש ביחסי רוסיה וסין. החברות ב”משולש של פרימקוב” אמנם מוסיפות לקיים את הפורום התלת-מדינתי עד היום, אך הן מעולם לא הגיעו לכדי הסכמה שתאפשר הצגת חזית אחידה נגד ארה”ב, בעיקר בשל ההתבדלות ההודית.

כניסתו לקרמלין של ולדימיר פוטין, אשר ביקש להשיב לרוסיה פושטת הרגל בכל החזיתות את נכסיה, בצוותא עם הלחץ המערבי המתגבר על סין, הכשירה את הקרקע לשדרוג ביחסי שתי המעצמות.

ב-14 ביוני 2001, הקימו רוסיה וסין, בצוותא עם קזחסטן, קירגיסטן, טג’יקיסטן ואוזבקיסטן, את הארגון לשיתוף פעולה של שנחאי (SCO). הארגון, שהתבסס על הסכם מסגרת מ-1996 בין כל המדינות למעט אוזבקיסטן, קם במטרה להעמיק את שיתופי הפעולה בין המדינות החברות בו בתחומי הביטחון, הכלכלה והתרבות.

חודש לאחר מכן חתמו רוסיה וסין על ברית אסטרטגית חדשה. באוקטובר 2004 יישבו שתי המעצמות באופן סופי את סכסוך הגבול ביניהן.

ההתערבות הגדלה והולכת של שתי המעצמות בנושאי חוץ גררה ביקורת של מדינות הגוש הדמוקרטי כלפי כל אחת מהן. זו בתורה הביאה באופן טבעי להמשך הידוק היחסים בין שתי המעצמות. ועידות פסגה בין ולדימיר פוטין לנשיא סין, הוּ ג’ינטאו, הפכו תכופות, ושורה של אירועים תרבותיים ועסקיים תחת הכותרת “שנת רוסיה” בסין ב-2006 ו”שנת סין” ברוסיה השנה, הוכיחו כי שתי המדינות מניחות את היסודות לשותפות אסטרטגית ממושכת.

המסחר בין המדינות זינק במאות אחוזים בשנים האחרונות והוא נאמד כיום ב-30 מיליארד דולר והעובדה כי הוא עדיין מהווה פחות מ-2% מכלל המסחר הסיני, ממחישה את גודל הפוטנציאל.

בצד העדנה, עודנה קיימת מתיחות בין הצדדים – קבוצות לאומניות ברוסיה מסרבות להשלים עם העובדה כי אחרי שנים רבות שבקרמלין הביטו על סין כשכנה נחותה, מביטים עליה כיום “בגובה העיניים”. הסינים מצידם הרחיבו את השקעותיהם ברוסיה באופן דרמטי – אלפי אנשי עסקים סינים עקרו בשנים האחרונות מסין ועברו להתיישב בסיביר. הם רוכשים חברות רוסיות ומשקיעים בכלכלה המקומית. ה”פלישה” הסינית מובילה ברוב המקרים לשגשוג מקומי, אך גם לנטישה של אוכלוסייה רוסית מהאזור. הרוסים חוששים מהפרת המאזן הדמוגראפי באזור, והדבר מסית את קבוצות הימין הקיצוני ברוסיה, כנגד מהגרים סיניים.

עם זאת, הצורך האסטרטגי של שתי המעצמות לעמוד יחדיו מול מדינות הגוש הדמוקרטי, בצוותא עם הריכוזיות השלטונית בשתי המדינות, צפויים להשתיק במהירות כל גורם שינסה לערער את יציבות היחסים בין מוסקבה לבייג’ינג.

מהדקים קשרים

לצד המטריה שמספק ה-SCO לקשרים עם סין, הרוסים מייחסים לו חשיבות רבה כאמצעי לטיפוח הקשרים עם הרפובליקות הסובייטיות לשעבר במרכז אסיה.

בכינוס הארגון שנערך במוסקבה באוקטובר 2005, הציעו הרוסים להקים פרויקטים משותפים למדינות החברות בארגון בתחום הנפט, האנרגיה והמים ובכינוס שנערך שנה לאחר מכן באלמה-אטה, בירת קזחסטן לשעבר, הצהיר הנציג הרוסי כי מדינתו תפעל להקמת “מועדון אנרגיה” אשר ישמש את החברות בארגון.

נכון לתקופה זו, האתגר המורכב והמתמשך ביותר העומד בפני חברות ה-SCO הוא חוסר היציבות המתמשך באפגניסטן. בספטמבר 2001 הפתיע פוטין רבים, כשהסכים לשתף פעולה עם המלחמה העולמית בטרור עליה הכריזה ארה”ב. פוטין לא התנגד לפריסת הכוחות האמריקנים ברפובליקות הסובייטיות לשעבר במרכז אסיה, כהיערכות למלחמה באפגניסטן. היו שפירשו את הסכמתו של פוטין לרצון שלו להדגים לאמריקנים את יתרונות שיתוף הפעולה, והיו שייחסו זאת לתקווה של פוטין כי מתקפה אמריקנית באפגניסטן תפסיק את זרם הברחת הסמים לרוסיה, שהתגבר מאז התמוטטה ברה”מ.

בפועל, המצב הוכיח עצמו כמורכב יותר ממה שקיוו בוושינגטון ובמוסקבה – תרועות הניצחון באפגניסטן פינו עצמן למלחמת התשה מתמשכת עם כיסי התנגדות לאורכה ולרוחבה של המדינה. הלחימה המתמשכת והזרמת כוחות התגבור ממדינות שונות לאפגניסטן הביאו לפקיעת סבלנותו של פוטין, וביוני 2006 יזמה רוסיה החלטה בכינוס ה-SCO שקראה לאוזבקיסטן, טג’יקיסטן וקירגיסטן, שם הוצבו כוחות אמריקנים במסגרת המלחמה באפגניסטן, לדרוש את הסגתם.

מהצהרותיהם בשנה האחרונה של חברות ה-SCO בכלל ושל רוסיה בפרט, ניכר כי הן אמנם מוטרדות מהנוכחות האמריקנית הצבאית במרכז אסיה, אך הן מוטרדות עוד יותר מחוסר יכולתה של ארה”ב להשתלט על כל השטח האפגאני. אוזלת יד זו מתרגמת בשנתיים האחרונות לזרם הולך וגובר של סמים מאפגניסטן לשכנותיה.

בחודש שעבר פרסמה המחלקה לפשעים וסמים של האו”ם דו”ח מיוחד על תעשיית הסמים באפגניסטן, ממנו נראה כי הנוכחות הצבאית הזרה רק מיטיבה עם יצרני הסמים, שהגדילו את תוצרתם בשליש בתוך שנה. 3.3 מיליון אפגנים, כמעט 15% מהאוכלוסייה, מועסקים בתעשיית הסמים שמספקת יותר מ-90% מהאופיום העולמי.

באופן אירוני משהו, דווקא הטאליבן, שהתנגד בעבר נחרצות להפקת הסמים, אותם הוא הגדיר כ”אנטי-אסלאמיים”, מספק חסות לתעשייה המשגשגת, בתמורה לאחוז נכבד מהרווחים המשמשים כיום לרכישת ציוד צבאי ואספקה.

חברות ה-SCO מבקשות להילחם בנגע הסמים, ובהצהרת הסיכום של הכינוס שנערך בחודש שעבר בקירגיסטן הכריזו כי הן תפעלנה באופן מיידי להקמת רצועה “נגד סמים” מסביב לאפגניסטן. כמיטב המסורת של הצהרות סיכום של כינוסים, לא הופיעו בה פרטים קונקרטיים לדרך הקמתה של הרצועה.

פסגת מנהיגי המדינות החברות בארגון. צילום: הקרמלין

ברית ורשה החדשה?

באפריל 2006 אירחה בייג’ינג כינוס של שרי ההגנה של המדינות החברות ב-SCO. בכינוס הכריזו השרים על העמקת שיתוף הפעולה בתחום הצבאי בין המדינות, במטרה להילחם יחדיו באיומים חדשים. סגן ראש ממשלת רוסיה ושר ההגנה, סרגיי איבנוב, הכריז בכינוס בבייג’ינג: “כמעט חצי מאוכלוסיית העולם מתגוררת בשטחי המדינות החברות בארגון, כך שזו משימתנו העליונה להבטיח את היציבות והביטחון בשטחיהן” (אוכלוסיית שש החברות בארגון שקולה לכרבע מאוכלוסיית העולם. עם זאת, הכללה של ארבע המדינות להן ניתן מעמד של משקיפות בארגון מקרבת את המספר למחצית מהאנושות. א.ל. וי.ב.)

מהכינוס יצאה ההכרזה כי שיתוף הפעולה הצבאי בין המדינות קם במטרה להילחם בשלושה איומים: טרור, קיצוניות ובדלנות. התרגיל הגדול הראשון נקבע לקיץ 2007 ושר ההגנה איבנוב הזדרז וכבר באותו מעמד הציג את המתווה הכללי שלו: “על הכוחות המזוינים של שש המדינות להיות ערוכים להגן במידת הצורך על הגבולות של המדינות החברות בארגון, ואף להשמיד “כנופיות” חמושות גדולות אם אלו תנסנה לחדור לשטחה של אחת מהמדינות החברות בארגון”.

בחודש שעבר נערך ברוסיה התרגיל הגדול שכונה “משימת השלום 2007”. התרגיל ריכז אליו סדר גודל מרשים של כוחות – כ-500 כלי רכב משוריינים, כ-100 מטוסים ומסוקים וכ-6,000 חיילים, רובם מרוסיה וסין, השתתפו בתרגיל, אליו הוזמנו מאות עיתונאים מכל רחבי העולם.

נשיא רוסיה פוטין ניצל את הכינוס שנערך בסיום התרגיל, וב-17 באוגוסט הכריז על חידוש מנהג סובייטי מתקופת המלחמה הקרה הראשונה – שליחת מפציצים אסטרטגים לטיסות ארוכות טווח: “ב-1992 החליטה רוסיה, באופן חד-צדדי, להפסיק עם טיסות הסיור האסטרטגיות. לצערי, לא כולם נהגו באותו אופן ועדיין יש מדינות שמוציאות טיסות כאלו”. דובר מחלקת המדינה האמריקנית המשיך את הקו הפומבי המשועשע משהו שאימצו בוושינגטון בתגובה למהלכיו האחרונים של פוטין והודיע כי ”אם רוסיה רוצה להוציא כמה מהמטוסים שלה מהנפטלין זו החלטה שלה“.

בימים שלאחר מכן נצפו מפציצים רוסיים בשמי נורבגיה, וב-22 באוגוסט התירו הרשויות בבריטניה לפרסום כי כמה ימים קודם לכן הוזנקו מטוסי קרב אל עבר מפציצים רוסיים שחדרו למרחב האווירי של בריטניה.

החשש האמריקני

לצד שש המדינות החברות, משתתפות בפגישות הארגון ארבע מדינות במעמד של משקיפות – הודו, איראן, פקיסטן ומונגוליה. בעוד הודו טרם נכנעה לשידוליו של פוטין להצטרף כחברה מן המניין, שלושת האחרות מעוניינות בחברות מלאה. בהצהרת הסיכום של הכינוס בחודש שעבר נכתב כי לא תתקבלנה כל חברות חדשות עד שיושלם ניסוח הליך ההצטרפות.

מן העבר השני של העולם מנסה ארה”ב להפגין אדישות כלפי יכולות הארגון כישות צבאית על-מדינתית. מה שמדאיג את יותר את מקבלי ההחלטות בוושינגטון היא השפעתו האנטי-דמוקרטית הגדלה והולכת של הארגון. שדרוג היחסים האמריקני עם הודו מאז ביקורו של הנשיא בוש בתת היבשת במרץ 2006, במסגרתו התחייבה ארה”ב לשדרג את תשתית הגרעין האזרחי של מדינת הענק, נובע לא מעט מרצונה למנוע התקרבות הודית לרוסיה ולסין, באופן אשר יטה את הכף באזור זה של העולם. ביוני 2006 אף בקשה ארה”ב להצטרף לארגון כמשקיפה אך נדחתה על הסף.

גם תומכיו הגדולים ביותר של הארגון יודו כי הדרך לביסוסו של הארגון כאלטרנטיבה אמיתית לברית נאט”ו עודנה ארוכה – פוטנציאל ההתרחבות של הארגון מפוקפק, והסיכוי להציב כמה מהמדינות באזור, דוגמת הודו ופקיסטן, תחת הסכם הגנה משותף אינו גבוה. יתרה מכך, צירופה של איראן כחברה מלאה בארגון יסייע להשיג יציבות באזורה, אך יקטין במידה ניכרת את סיכויי הצטרפותה של הודו, ויבטל כל סיכוי לצירוף הדמוקרטיות המזרח-אסייתיות בעתיד.

עם זאת, במידה והחברוּת בארגון תוכיח עצמה כמיטיבה עם המדינות השותפות בה, ייתכן והן תבחרנה להרחיב את הארגון לאזורים נוספים בעולם במטרה ליצור ארגון עולמי שיאפשר שיתוף פעולה יעיל יותר במסגרת ההתמודדות הדו-גושית במלחמה הקרה השנייה. במקרה כזה, מצטייר הציר הלטיני האנטי-אמריקני בראשות ונצואלה כפרטנר אפשרי.