מישהו ראה בידוד?

ישראל מהדקת קשרים ברחבי העולם

יובל בוסתן, אלון לוין


במשך שנים, מאיימת התקשורת הישראלית, ספק מפחידה מפני בידוד מדיני מחריף כתוצאה מקיפאון בערוץ הפלשתיני. מה שהיה מנת חלקם של שרון בימי שיא האינתיפאדה וטרום ההתנתקות ואולמרט אחריה, הקצין בעידן נתניהו על רקע יחסיו הרעועים עם אובאמה והמחאות מהאיחוד האירופי. אלא שבחינה של המתרחש בשטח, מעלה כי מעמדה של ישראל דווקא משתפר בכל שאר האזורים בעולם.

סיקור מסעו של רה"מ נתניהו למזרח אפריקה התמקד בסוגיות כגון עלויות הביקור, הטקס לציון 40 שנה לאנטבה שהעלה את זכר אחיו יוני והתמונות של ראש הממשלה עם רעייתו שהעלו חשד לפוטושופ. הביקור עצמו חתם שבע שנים שבהן מגוונת ישראל את תיק ההשקעות המדיני שלה, כולל פנייה למדינות העולם השלישי ולמעצמות עולות מהמזרח הרחוק, על רקע היחלשות היחסים עם שתי ידידותיה המסורתיות – מעצמות האיחוד האירופי וארה"ב.

ב-29 בפברואר השיק נתניהו את השדולה ליחסי ישראל-אפריקה בכנסת במילים: "ישראל חוזרת לאפריקה ואפריקה חוזרת לישראל", משפט עליו יחזור גם בביקורו 4 חודשים מאוחר יותר. מספר ימים מאוחר יותר, הגיע מנכ"ל משרד החוץ דורי גולד לדרום אפריקה, הגדולה בכלכלות היבשת ומדינה בעלת מדיניות פרו-פלסטינית ואנטי-ישראלית מסורתית.

הקרח ביחסים עם אפריקה החל להישבר שבע שנים קודם לכן עם ביקורו של שר החוץ דאז אביגדור ליברמן בקניה, אתיופיה ואוגנדה, המצטיירות כגוש מדינות שבו משקיעה ישראל מאמץ מיוחד, וכן בניגריה ובגאנה במערב היבשת. נתניהו וליברמן, כל אחד במועד שונה, אמורים היו להגיע לביקור ביבשת גם ב-2012 אך ביטלו לבסוף בשל הקדמת הבחירות (ליברמן) וועידת איפא"ק (נתניהו). ליברמן הגיע לביקור נוסף באפריקה ב-2014, שוב בקניה ובאתיופיה, כשהפעם נוספו גם רואנדה, חוף השנהב וגאנה.

רשימת האינטרסים הישראלית באפריקה ארוכה – עסקאות נשק במאות מיליוני דולרים; עסקאות בתחום החקלאות והטכנולוגיה; שיתוף פעולה במאבק בטרור ובמאבק בהתפשטותה של איראן; הכרה ישראלית בכוח ההצבעה האפריקאי באו"ם; הקשרים הישראלים במערב מול הקשרים של מדינות אפריקה בעולם הערבי וברחבי העולם השלישי ועוד. אולם כל העניינים הללו הם עסקאות של תן וקח, שפותרות לעתים בעיות זמניות או מציגות הזדמנויות קצרות מועד. עיקר ההשקעה של ראש הממשלה ושר החוץ לשעבר התמקדה כאמור במספר מדינות מפתח במזרח אפריקה הקשורות בינן לבין עצמן ביחסים אסטרטגיים ענפים – אלו הן מדינות הגוש הנוצרי, אתיופיה, קניה, אוגנדה ורואנדה, המתמודדות עשרות בשנים עם טרור המגיע בעיקר מסומליה ומסודן.

בשנת 2006, הדהימה אתיופיה את העולם כשפלשה לסומליה ובתוך תשעה ימים הצליח צבאה להיכנס לעיר הבירה מוגדישו שכבר ננטשה על ידי איחוד בתי הדין האסלאמיים, הארגון הג'יאהדיסטי שהשתלט כמה חודשים לפני כן על רוב סומליה. הכיבוש האתיופי שנעשה בשיתוף ממשלתה הגולה של סומליה וכן בסיוען של אוגנדה וקניה, לא הצליח להביא לניקוי סומליה מכל הג'יאהדיסטים שבתחומה, ולאחר כשנתיים נאלצו האתיופים לעזוב. מאז נערכו של שורה של מבצעים צבאיים, כולל מבצע בהובלתה של קניה ב-2011 בדרום סומליה ומבצע צבאי ב-2014 בהובלת הממשלה הסומלית, ששולטת כיום על רוב המדינה, וניסתה לנקות כיסי התנגדות אחרונים.

צפון סודן, שבעבר הייתה תחנת מעבר חשובה של נשק מאיראן לעזה, התרחקה מאיראן בשנים האחרונות בלחץ הסעודים, המצרים ומדינות המפרץ. סודן אף הצטרפה למלחמה במורדים החות'יים בתימן, בני טיפוחיה של טהרן, ומשלוחי הנשק צפונה נעצרו. התמיכה בחמאס ובאחים המוסלמים פסקה, וכסף איראני הוחלף בכסף סעודי שהחל לזרום לחארטום. אחת מהסיבות המרכזיות לשינוי האסטרטגי הדרמטי מבחינת הסודנים, לצד הלחץ הסעודי-מצרי, זו ההתנתקות של צפון סודן מדרום המדינה לאחר הכרזת העצמאות של האחרונה ב-2011, אירוע שהביא לאובדן רב של הכנסות מהנפט. כיום מתמודדת צפון סודן גם עם מרד בדרומה, שעל פי ההערכות נתמך על ידי האתיופים והדרום סודנים. צפון סודן בתורה תורמת לחוסר היציבות בדרום סודן, שגבה חיי רבבות.

כמה ימים לאחר סיום ביקור נתניהו, הכריזו ישראל וגינאה המוסלמית על חידוש היחסים הדיפלומטיים לאחר 49 שנים. גינאה, שהייתה אחת הראשונות לנתק את הקשרים עם ישראל לאחר מלחמת ששת הימים, נאותה לחדש את הקשרים בעקבות תרומתה של ישראל למאבק בהתפרצות האבולה במדינה לפני שנתיים. "ישראל קוראת למדינות שעדיין לא חידשו יחסים דיפלומטיים ללכת בעקבות גינאה", הכריזו בירושלים. מדינה מוסלמית נוספת, צ'אד, עשויה להצטרף לגינאה בזמן הקרוב, וכעת הנושא נמצא בדיונים בדרג הבכיר ביותר של משרד החוץ. במקרה של צ'אד מדובר במדינה בעלת ערך אסטרטגי עבור ישראל בשל מיקומה ובשל היריבות שלה עם צפון סודן.

חיזוק היחסים עם מדינות הגוש הנוצרי באפריקה ועם סעודיה ומצרים סייע למעשה בהגברת הלחץ על החמאס בעזה, בהחלשת ההשפעה האיראנית באפריקה ובתוספת של תמיכה בישראל בשדה המדיני. רואנדה, המשתייכת לגוש הזה, וניגריה, מעצמה מערב אפריקנית שישראל מתקרבת גם אליה על רקע המאבק הניגרי בטרור של בוקו חראם בצפון המדינה, כחברות במועצת הביטחון נמנעו מתמיכה בבקשה הפלשתינית להכרה בעצמאותה, ובכך נדחתה הבקשה ללא צורך בהטלת וטו אמריקאית, אחד מהניצחונות הדרמטיים של הדיפלומטיה הישראלית.

מתיחות בעידן אובאמה

נשיא ארה"ב ברק אובאמה וראש הממשלה נתניהו נכנסו לתפקידם בהפרש של פחות משלושה חודשים, ונשארו בתפקיד מאז. המתיחות והמשברים איימו להכתיב את יחסי החוץ של מדינת ישראל בכללותם. הקדנציה הראשונה של אובאמה התאפיינה במיקוד הלחץ האמריקאי על ישראל להקפיא בנייה בהתנחלויות ולבצע ויתורים לפלשתינים כדי לקדם תהליך מדיני. תחילת הקדנציה השנייה עסקה ברצון הישראלי לחסל את תוכנית הגרעין האמריקאית שהתנגש עם הרצון האמריקאי להפשיר את היחסים עם איראן.

בצדו השני של האטלנטי לא רוותה ישראל נחת רבה יותר. נתניהו נכנס לתפקיד זמן קצר לאחר עופרת יצוקה ועל רקע דו"ח גולדסטון החריף והאנטי-ישראלי. אם כל זה לא הספיק, הגיעה שנה לאחר מכן ההתקפה על המרמרה והביאה לניתוק סופי של היחסים עם טורקיה לצד החמרה ביחסים עם אירופה. הלחץ על ישראל גבר כל הזמן כשבכל עת עולה האיום בחרם, בהחרפת היחסים עם אירופה, בפגיעה במסחר ובשורה של איומים אחרים. ב-2011 התקבלו הפלשתינים לאונסק"ו, גוף שמשתייך לאו"ם, חרף איום אמריקאי שמומש לקצץ בתמיכה בארגון. ב-2012, התקבלו הפלשתינים במעמד של משקיפים באו"ם, מעמד שנקבע לפי התוצאה במליאת האו"ם ולא קשור למועצת הביטחון. כל מדינות האיחוד האירופי להוציא את צ'כיה שהתנגדה ובריטניה וגרמניה שנמנעו, תמכו במהלך.

ב-2015, האיחוד קיבל החלטה לסימון המוצרים מההתנחלויות – 525 מחברי הפרלמנט האירופי תמכו בהחלטה מול 70 בלבד שהתנגדו. ה"צרה" האחרונה מכיוון אירופה זו היוזמה הצרפתית שהציגה גם אולטימאטום לישראל – אם תוך פרק זמן קצוב לא תהיה התקדמות, יתמכו הצרפתים בצעדים חד צדדיים. כך, למרות שאירופה היא שותפת הסחר המובילה של ישראל, ניכר היה שבזירה המדינית האירופית ישראל מוכה פעם אחר פעם.

והאביב עדיין כאן

האביב הערבי שינה את התמונה מקצה אל קצה. שורה של מדינות עברו זעזועים ויחסי הכוחות בתוך המזרח התיכון השתנו בצורה דרמטית. כך למשל, שלוש מדינות תומכות טרור כמו עיראק, לוב וסוריה חדלו להתקיים כמדינות מתפקדות, ובכך הטרור הפלשתיני איבד מקורות תמיכה חשובים. המאבק האיראני-סעודי אילץ את הסעודים לבחור בצד הישראלי, ביחד עם בנות הברית מהמפרץ, ולהדק את היחסים מאחורי הקלעים עם ישראל באופן חסר תקדים. גם מצרים, שיכלה לשחק משחק כפול בעידן מובארק, ולהעלים עין מהברחות נשק לתוך הרצועה, הפכה ללוחמת החלטית יותר מישראל בטרור העזתי לאחר שזה חבר לאחים המוסלמים בתוך מצרים וסייע בערעור היציבות הפנימית במדינה. המצרים אף הגבירו את שיתוף הפעולה שלהם עם ישראל באופן חסר תקדים בדברי ימי היחסים בין המדינות, ולאחר ביקור נתניהו באפריקה אף הגיע שר החוץ המצרי, סיקור ראשון מסוגו מאז 2007, כדי לנסות ולהניע מו"מ ישיר בתיווך מצרי עם הפלשתינים, יוזמה שמתכתבת עם המדיניות הישראלית וסותרת את זו הפלשתינית.

ארגון החיזבאללה, עד האביב הערבי נתפס ככוח האחרון שמייצג נאמנה את הערבים מול ישראל, הפך בעקבות מעורבותו במלחמת האזרחים הסורית למוקצה מחמת מיאוס בקרב רוב מדינות האזור. החמאס מאבד באופן עקבי את התמיכה בו מכל כיוון אפשרי. האיראנים זועמים על תמיכתו של ח'אלד משעל במרד באסד, הסעודים והמצרים כועסים על החמאס על תמיכתו הקודמת באיראן ועל השתייכותו לאחים המוסלמים ואפילו טורקיה, בת ברית חשובה מאז אירועי המרמרה, הגיעה להסדר פיוס עם ישראל תוך ויתור על הדרישה המרכזית שלה להסרת המצור על עזה. המדינה התומכת האחרונה של החמאס, קטאר, הורידה אף היא פרופיל בתמיכתה בחמאס בשל הלחץ הסעודי-מצרי.

המעצמות באסיה

כיוון נוסף שאליו פנתה ישראל הוא למעצמות ה-BRIC, ובעיקר סין, הודו ורוסיה. ביקורה בן חמשת הימים של סגנית ראש הממשלה הסינית במאי 2014 התמקד בשיתוף פעולה מדעי בין ישראל לסינים, שמעוניינים להשקיע מיליארדים בהייטק הישראלי. שנתיים לאחר מכן נערכה פגישה נוספת בין האישים, כשבמוקד שלה התוכנית לחתום על הסכם סחר חופשי בין שתי המדינות. ב-2015 כבר השקיעו הסינים חצי מיליארד דולר בהייטק, שיא חדש, המהווה כשליש מסך ההשקעות הזרות. מלבד זאת הסינים היו מעורבים וכן הביעו עניין במעורבות בפרויקטי תשתית גדולים כגון פיתוח נמל חיפה, פיתוח נמל אשדוד, הרכבת מאילת לאשדוד – כולם פרויקטים שיאפשרו לסין דריסת רגל חשובה בים התיכון.

אם היחסים עם סין מתמקדים בפן הכלכלי, הרי שהודו ורוסיה כבר חורגות מהמסגרת הזאת. ראש הממשלה ההודי הנוכחי נרנדרה מודי הוא ככל הנראה ראש הממשלה הפרו ישראלי ביותר בתולדות הודו. גם טרם הגעתו סחרו שתי המדינות במיליארדי דולרים מדי שנה, כשתעשיית הנשק הישראלית, החקלאות והיהלומים זוכים לביקוש בהודו. ההודים רוכשים מישראל נשק ב-3 מיליארד דולר בשנה כולל שני מטוסי אוואקס עמוסים בטכנולוגיה ישראלית; מפתחים מערכות נשק משותפות עם ישראל וגולת הכותרת של יחסי שתי המדינות ב-2016 תהיה ביקורו של מודי בישראל לקראת סוף השנה, שנה לאחר שביקרו בה נשיא הודו וכמה חודשים לאחר ביקור שר החוץ ההודי, אם כי טרם נקבע תאריך סופי. ישראל והודו גם מעוניינות בהסכם סחר חופשי וייתכן שתהיה התקדמות במהלך הביקור של מודי.

רוסיה של פוטין, שאף היא מעוניינת בהסכם סחר חופשי עם ישראל במסגרת האיחוד האסיאתי שבו מדינות נוספות, מקיימת תיאום ברמה גבוהה ביותר עם ישראל. פגישות נתניהו ופוטין הפכו לתדירות ביותר, התיאום הביטחוני בסוריה מוכיח עצמו עד כה.

שינוי חד בדרום אמריקה

במשך שנים רבות התמודדה ישראל עם משטרים שלא אהדו אותה בלשון המעטה. הצ'אביזם ששטף את אמריקה הלטינית החל מסוף שנות ה-90 וביתר שאת מ-2003 עת החלו לנסוק מחירי הנפט, פתח את הפתח לאיראנים להגביר מעורבותם בדרום אמריקה בעוד שהדלת נטרקה בפני ישראל, להוציא את קולומביה ששמרה על יחסי קרבה עם ישראל, בשאר המקרים המצב היה קשה.

אולם תוך כמה חודשים השתנה המצב מהקצה אל הקצה. בנובמבר 2015 ניצח המועמד הפרו-ישראלי מאוריסיו מאקרי במרוץ לנשיאות ארגנטינה לאחר 12 שנות נשיאות של משפחת קירשנר שהיו פרו-פלשתיניות; ובמאי 2016 הודחה נשיאת ברזיל הפרו-פלשתינית דילמה רוסף, והוחלפה על ידי סגנה שנחשב לנוח משמעותית עבור ישראל. ונצואלה, שאיבדה את צ'אבז לסרטן ואת מקור ההכנסה החשוב ביותר שלה – מחירי הנפט הגבוהים, נמצאת על סף קריסה.

בינתיים, בארגנטינה, מאקרי לא בזבז זמן. מיד עם כניסתו לתפקיד ביטל את שיתוף הפעולה של קודמתו כריסטינה קירשנר עם איראן; ביטל את הברית הפוליטית הקרובה עם ונצואלה בזמן שפעל לכונן יחסים אסטרטגיים קרובים עם ברזיל; הפחית את הרטוריקה האנטי-אמריקאית ואנטי-בריטית שאפיינה את קודמו והתחייב אישית בפני נתניהו לחמם את היחסים בין שתי המדינות. מאקרי אף מינה רב בשם סרג'יו ברגמן כחבר בממשלתו.

מישל טמר כנשיא ברזיל הזמני והמועמד המוביל להפוך לקבוע בתום ההליכים נגד רוסף, נחשב למקורב ליהודי ברזיל ולבעל קשרים ענפים והדוקים עם הממשל האמריקאי, עד כדי האשמתו על ידי מתנגדיו שהוא סוכן אמריקאי לשעבר. טרם חלפו חודשיים מכניסתו לתפקיד, ואין עוד אירועים בולטים שיעידו על שינוי הכיוון הברזילאי ביחס לישראל אך בירושלים אופטימיים שכך יהיה.

במערב דווקא יש חדש

בנובמבר 2016, ילכו האמריקאים לקלפי כדי להכריע אם הנשיא האמריקאי הבא יהיה דונלד טראמפ, או שמא תהיה זו הנשיא הראשונה בהיסטוריה האמריקאית, הילארי קלינטון. ממשלת ישראל הנוכחית תעדיף בוודאי את המועמד הרפובליקאי על פני המועמדת הדמוקרטית, שבחירתה תהווה המשך ישיר ליחסים המורכבים עם ממשל אובמה, ל-4 או 8 השנים הבאות.

באירופה, יציאתה המתוכננת של בריטניה מהאיחוד, בהנחה שלא תימצא דרך למנוע זאת, יוצרת שני תהליכים הנוגעים ליחסי אירופה עם ישראל. הראשון הוא איחוד אירופי מוחלש שבו לידידה קרובה של ישראל כמו בריטניה אין השפעה על החלטותיו, ועל כן יחסיו עם ישראל עשויים להחריף. השני הוא ההזדמנויות הנובעות מהאפשרות של מדיניות חוץ עצמאית של בריטניה, שכעת, עם חילופי ההנהגה בתוך המפלגה השמרנית, עשויה להתקרב יותר לישראל מאשר תחת הנהגתו של דיוויד קמרון.

הבידוד המדיני המיוחס לישראל לעתים, מבוסס בעיקר על היחסים עם וושינגטון ועם חלק ניכר ממדינות האיחוד האירופי, טענה שאינה נטולת רגליים בהקשר זה, אם כי בוודאי מוגזמת, לאור המסחר הענף, התיירות, שיתוף הפעולה הביטחוני ושורה של אינדיקציות נוספות. המודעות למציאות הזו היא זו שדוחפת את ישראל למחוזות שבהן לא הייתה שנים רבות או בכלל.

בשורה התחתונה, ישראל תופסת עצמה כמעצמה אזורית שמנהלת מדיניות חוץ עצמאית שאינה תלויה לחלוטין במעצמות המערב כבעבר. היא עדיין תידרש לעשות את חלקה לשיפור היחסים עם בנות הברית הטבעיות שלה, אך מאגר החברות החדש מייצר אופק לבחירה בדרכים מדיניות אלטרנטיביות, בהתאם לצרכים ולנסיבות.


מאמרים נוספים