התנגשויות ישירות בין מעצמות במלחמה קרה אינן אפשריות, שהרי זו טבעה של המלחמה. לפיכך, עיקר תשומת הלב במאבקים הבין-גושיים מופנית לזירות ברחבי העולם בעלות חשיבות אסטרטגית. שם יכולות המעצמות להפעיל את השפעתן או לפעול בעצמן במטרה להשפיע על מדינות או ארגונים, להשיג גישה למשאבי טבע או לבלום את המתחרים. שם מורגשת היטב התחרות הבין-גושית.
אפריקה. היבשת השחורה הפכה בשנים האחרונות לזירת המאבק המרתקת ביותר במערכת הגיאו-פוליטית. פוטנציאל הנפיצות במזרח אירופה, במזרח אסיה ובמזרח התיכון מוביל לכך שכל שינוי בסטטוס-קוו או כניסה של גורם חדש לאזורים אלו מעמידים את יציבות הזירה כולה בסכנה. באופן פרדוקסלי, דווקא מכיוון שאפריקה אינה נחשבת לחצר האחורית של מי מהמעצמות, חשיבותה עולה כי ביבשת זו יותר מבכל מקום אחר היום, ניתן לרשום הישגים בלי להסתכן בתגובות קשות של המעצמות היריבות.
מסיבה זו, התחדש העניין הבינלאומי באפריקה בשנים האחרונות, בניסיון חדש-ישן “לנעוץ דגלים” בכמה שיותר יעדים ביבשת השחורה. על הסתערותה של סין על היבשת כבר כתבנו רבות. גם הודו (מדרום לסהרה) ורוסיה (מצפון לה) מגלות נוכחות גוברת בשנים האחרונות. בתגובה לכל אלו, יצאו ארה”ב ומדינות האיחוד האירופי להגן על “נכסיהן” ביבשת.
מבט אל עבר המפה המציגה את הזיקה הגושית של מדינות היבשת השחורה, מאפשרת להבחין במספר אזורים שירכזו את תשומת הלב של המעצמות בעתיד הקרוב. הבולט ביותר הוא המסדרון הנפרש במרכז היבשת, מדרום אפריקה בדרום, דרך זימבבוואה, זמביה, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, הרפובליקה של קונגו (לשעבר זאיר), סודן ועד אריתריאה וג’יבוטי. ציר זה הידק קשריו עם הגוש הריכוזי והוא צפוי להוות לא רק בסיס תמיכה משמעותי לגוש בשנים הבאות אלא גם קרש קפיצה להרחבת השפעת הגוש ביבשת, כפי שנציג להלן.
במרכז היבשת ניתן להבחין בגוש פרו-דמוקרטי, המורכב מאתיופיה, קניה ובורונדי ממזרח וצ’אד וקמרון ממערב. מדינות אלו, ובעיקר שלוש הראשונות החברות ב”גוש הנוצרי”, הידקו את שיתוף הפעולה בעת האחרונה נוכח האיומים מסודן ומסומליה, והן זוכות לתמיכה ממעצמות הגוש הדמוקרטי [1].
התגבשותן של שתי קבוצות אלו צפויה להוביל את המעצמות להשקיע בשימור אחיזתן בהן, ולצאת למאבק על מדינות האזור שטרם “נצבעו” בצבעי הגוש הדמוקרטי או הגוש הריכוזי. בין המדינות הממוקמות לאורך הציר ואשר צפויות להיות חלק ממאבק בעתיד הקרוב ניתן למנות את אוגנדה, לסוטו ורואנדה המגלות סימנים של נטייה לכיוון הגוש הדמוקרטי ואת גינאה המשוונית, מוזמביק, מלאווי ונמיביה, הנוטות קלות לכיוון הגוש הריכוזי.
בכך לא מסתיים העניין הבינלאומי כיום ביבשת השחורה, רחוק מכך – בקרן אפריקה, מוסיפות המדינות הפרו-דמוקרטיות לנסות ולעבוד ביחד עם כוחות הממשלה המקומית בסומליה בניסיון לגבש איזושהי יישות מדינית מתפקדת. מן העבר השני, פועלים גורמים רדיקליים לשתף פעולה עם עמיתיהם מהצד השני של מפרץ עדן, בתימן.
במערב אפריקה, מתחולל בימים אלו קרב איתנים על אוצרות הטבע האדירים הטמונים באזור, ואשר צפויים להפוך אותו בתוך זמן לא רב למפרץ הפרסי של אפריקה מבחינת רמת החיים שם. אם תתממשנה ההערכות של חברות הנפט, סאו טומה ופרינסיפה הזעירה עשויה להפוך בתוך זמן לא רב למחזיקה בעתודות הנפט מספר 2 באפריקה, אחרי ניגריה [2]. זו האחרונה, ביחד עם אנגולה, התבססו בשנים האחרונות כיצואניות נפט בולטות, המצליחות לעת עתה להישאר ניטרליות בין ארה”ב וסין ולהרוויח משתיהן.
אפריקה – מודל 2010
גם בצפון היבשת מתחולל מאבק על ליבותיהם, אוצרות הטבע ומחסני הנשק של מנהיגי האזור. אלג’יריה, שסגרה ב-2006 על עסקת הנשק הגדולה ביותר בעידן הפוסט-סובייטי, הוסיפה והידקה מאז את היחסים עם מוסקבה. היא אמנם מוסיפה לקיים קשרים הדוקים גם עם ארה”ב וצרפת, אך העסקאות וההתנהלות בשנים האחרונות מעידות להיכן פניה. דיווחים על פינוי מוקשים נרחב במדינה, במיוחד בגבולה המערבי, בד בבד עם המשך התחמשותה, מעלה את החשש במרוקו ממתקפה קרבה [3]. למעשה, עם השלמת העסקאות הצפויה במהלך 2011, יהפוך הצבא האלג’יראי לשני בעוצמתו בעולם הערבי אחרי הצבא המצרי, ושבירת הסטטוס קוו בין אלגיריה למרוקו עשויה להוביל למלחמה.
כמעט 7 שנים חלפו מאז “חזר בתשובה” קדאפי והסכים לפרק את תוכניות פיתוח הנשק להשמדה המונית שלו. המנהיג הלובי הצבעוני, שהפסיד את כסאו כיו”ר האיחוד האפריקני בתחילת השנה לנשיא מלאווי, מתחיל לקצור את הפירות על ההתקרבות למערב ולמעשה רוקד על כל החתונות. כך, לצד עסקאות נשק גדולות עם רוסיה, סגר קדאפי גם על עסקאות סחר בהיקף של 10 מיליארד אירו עם צרפת והישג גם הסכמה לשיתוף פעולה אירופי בתחום הגרעין האזרחי [4].
לבסוף, מצרים. המעצמה האפריקנית, המסומנת ביחד עם ניגריה כאחת מ”11 הבאות”, המדינות להן הסיכוי הגבוה ביותר להפוך למעצמות כלכליות במאה ה-21, הייתה ונותרה אחת ממדינות המפתח באפריקה ובמזרח התיכון. מאז נטישת המטרייה הסובייטית והמעבר לחסות תחת כנפיה של וושינגטון, זכתה קהיר לעסקאות נשק וסיוע נדיב במיוחד. בתמורה, שילמה קהיר מחיר יקר בעולם הערבי על השלום ההיסטורי עם ישראל.
מאז הקרע שפקד את העולם הערבי, שמצא עצמו נחלק בין מדינות פרו-דמוקרטיות ומדינות רדיקליות, נראה כי הביקורת הערבית כלפי מצרים נבלעת בתוך הביקורת של המחנה הרדיקלי על המחנה הפרו-דמוקרטי המונהג על ידי מצרים וערב הסעודית. לא בכדי בחר הנשיא אובאמה לשאת את נאום הפיוס ההיסטורי שלו עם העולם המוסלמי בארץ הפרעונים.
האתגר הגדול ביותר העומד בפני מצרים הוא חילופי השלטון הקרובים. חוסני מובארק, השולט ביד רמה מאז 1981 כבר בן 82, והשמועות על התדרדרות מתמשכת במצבו הבריאותי הפכו מזמן כבר לדיווחים חצי-רשמיים. כך או כך, כולם כבר נערכים למאבק הירושה. אלו התומכים בהמשך מדיניות החוץ הפרו-דמוקרטית מסתכלים על העתיד בחשש מה, בעוד אלו המעדיפים לנקוט עמדה ניטראלית או שונה ב-180 מעלות מהמדיניות הנוכחית, מסתכלים על חילופי השלטון הקרובים כהזדמנות.
מטבע הדברים, במדינה בעלת שלטון אוטוריטארי כמצרים כל הצהרה על ירושה מתקרבת מהווה איום על השלטון. לפיכך, נשמעים ברחובות קהיר בעיקר קולות האופוזיציה, המונהגת לאחרונה על ידי מנכ”ל הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית לשעבר, מוחמד אל-בראדעי, שחזר למצרים כגיבור לאומי. השלטונות במצרים מתמקדים פחות בניסיון להמליך יורש למובארק ויותר בניסיונות למנוע מבראדעי להתמודד.
קשה להמעיט בהשלכות חילופי השלטון הקרבים בקהיר. מהפך שלטוני או לחילופין חוסר יכולת לבסס שלטון יציב שיאכוף את מרותו על כל השטח המצרי וישתלט על כל הכיסים הרדיקליים המשחרים לטרף, יביאו לערעור היציבות האזורית וישפיעו על כל מדינות האזור, מלוב במערב ועד ישראל במזרח. כך, ככל שחולף הזמן ומובארק מוסיף לשלוט, נראה כי המשימה הנכבדה להמשיך את מורשתו תיפול על כתפי בנו, ג’מאל, שהסתייג מהירושה הצפויה במשך שנים, אך נראה כי הגיע להכרה בשנים האחרונות כי אין בנמצא מישהו אחר מלבדו שיוכל להשאיר את הספינה המצרית באותו הנתיב בו היא משייטת למעלה מ-35 שנה [5].
מזרח אירופה
זירה זו היא ככל הנראה הרגישה ביותר במלחמה הקרה השנייה, כפי שהייתה גם במלחמה הקרה הראשונה, וזאת מתוקף היותה ה”חצר אחורית” של רוסיה. יעדי המלחמה הרוסית בגיאורגיה לפני שנתיים הרחיקו לכת הרבה יותר מטיביליסי – הם נועדו לשלוח מסר למעצמות הגוש הדמוקרטי ולכל הכוחות האנטי-רוסיים שהלכו והתחזקו באזור כמעט בעין מפריע מאז התמוטטות ברה”מ ועד אמצע העשור הקודם.
רוסיה הצליחה לשקם את עצמה במידה מספקת על מנת לשוב ולהפעיל את השפעתה במזרח אירופה, אם באופן ישיר ואם באופן עקיף, באמצעות לחץ על ארה”ב ומעצמות אירופה. הרוסים לא הצליחו למנוע מהנשיא בוש להכיר בעצמאות קוסובו, אבל כן הצליחו לסכל את תוכניתו לצרף את אוקראינה וגיאורגיה לברית נאט”ו, מהלך שעשוי היה להביא לתגובה קיצונית מצד רוסיה.
הצלחה זו נתנה את האות לשורה של מהלכים שהביאו למחיקת הישגי המלחמות הצבעוניות – גיאורגיה ספגה מכה קשה ודרום אוסטיה ואבחזיה נקרעו ממנה, ובאוקראינה ובקירגיזסטן נפלו המשטרים שעלו במהפכות הצבעוניות ומשטרים ידידותיים יותר למוסקבה עלו במקומם. ההסכמה האמריקנית לסגת מכוונתם לפרוש באזור מערכת הגנה מפני טילים שלחה מסר לכל מדינות האזור מי הכוח הדומיננטי באזור.
בעתיד הקרוב יהיה מעניין לעקוב אחר שלוש נקודות עניין בזירה זו. הראשונה היא “מלחמת הצינורות” הנמשכת בין רוסיה ושותפותיה לקרטל הגז הטבעי לבין האיחוד האירופי שמנסה נואשות למצוא מקורות חלופיים לגז. מבחינת הרוסים, שהשלימו כבר את ההיבט החוזי של בניית המערך שלהם, אמורה הקמתו לשדרג את מנופי הלחץ שלהם על מדינות האיחוד.
הנקודה השנייה בזירה זו ששווה לפקוח עליה עין היא סרביה. המדינה בעלת העבר המפואר, שראתה כיצד חלקים נקרעים ממנה בזה אחר זה, נותרה לאחר עצמאות קוסובו ללא מוצא אל הים ועם מנה גדושה של תסכול כלפי רוסיה, בת בריתה המסורתית, על שלא הצליחה להניע את ארה”ב מלתמוך בעצמאות הקוסוברית. מאז פסיקה של בית הדין הבינלאומי לצדק ביוני השנה שקבע כי קוסובו לא הפרה שום חוק, מצאה עצמה בלגרד תחת לחץ מצד האיחוד האירופי למתן את יחסה כלפי פרישטינה. בתגובה לנכונות של הסרבים לסגת מהדרישה לגינוי קוסובו, אמורה סרביה בחודש הבא לקבל מעמד רשמי של “מועמדת להצטרפות לאיחוד האירופי” [6]. בהקשר זה, מעניין יהיה לראות כיצד תגיב רוסיה לפנייתה הסופית מערבה של בת ברית היסטורית.
הנקודה השלישית היא ניסיונה הנמשך של רוסיה להצטרף לארגון הסחר העולמי. הצטרפות לארגון תפתח את הדלת להסכמי סחר טובים יותר עבור רוסיה עם 153 המדינות החברות בו. רוסיה היא הכלכלה הגדולה ביותר שאינה חברה בארגון, ומזה שנים הצטרפותה מסוכלת על ידי גיאורגיה. זהו למעשה הקלף המשמעותי היחיד שנותר בידיה של טביליסי מול מוסקבה. מאז המלחמה בקיץ 2008 גוברים הקולות בגיאורגיה הקוראים “לשחק” את הקלף ולהסיר את ההתנגדות לצירוף רוסיה לארגון הסחר העולמי בתמורה להטבות כלכליות הנחוצות כל כך למדינה הקטנה, דוגמת החזרתן של הסחורות הגיאורגיות לשוק הרוסי, ממנו הן נעדרות מספר שנים. עם וכאשר תצטרף רוסיה לארגון, יעבור תואר הכלכלה הגדולה ביותר שאינה חברה בארגון לאיראן.
מזרח אירופה – מודל 2010
המזרח התיכון
מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר 2001 בארה”ב השיבה למרכז סדר היום העולמי את המזרח התיכון. המלחמה האמריקנית בעיראק, האינתיפאדה ומלחמות ישראל בחיזבאללה ובחמאס, המאבק בתימן ונקודות סכסוך אחרות, סיפקו חדשות רבות והוכיחו כי משקלו הסגולי של המזרח התיכון בהשפעה על התפתחויות עולמיות חורג העבר לגבולותיו הגיאוגרפיים.
מספר תהליכים אפיינו את המזרח התיכון בעשור החולף. המלחמה בעיראק הביאה לנפילתו של משטר סדאם חוסיין ואיתו גם לאובדן היציבות בארץ שני הנהרות. מאות אלפי בני אדם שילמו בחייהם, ואחת התמורות המשמעותיות כתוצאה מהמלחמה בעיראק, הייתה עלייתה של איראן כמעצמה אזורית ללא סכנה מיריבתה ההיסטורית. הזירה נותרה פנויה למשטר האייתוללות לייצא את המהפכה האיראנית ואת הטרור האיראני הרחק מעבר לגבולותיה של איראן.
הקו הרדיקלי השתלט על מסדרונות השלטון האיראני עם עלייתו של אחמדיניג’אד לשלטון והביטחון העצמי שהביא עימו. כתוצאה מכך, ההשפעה האיראנית הביאה לא רק להתנגשויות בין ישראל לארגוני הטרור שפועלים סביבה. גם בתימן, בסעודיה, בנסיכויות הנפט ואפילו בדרום אמריקה חשו בפעילות האיראנית.
במדינות ערב הסוניות, החשש מפני האיום האיראני גבר על האיבה לישראל. מדינות רבות ובראשן סעודיה ומצרים, התגייסו כדי להחליש את איראן. מרוקו ניתקה יחסים, מצרים הגבירה את הלחץ על החמאס, הסעודים ניסו לנתק את הסורים ואת החיזבאללה מההשפעה האיראנית, איחוד האמירויות עצרו אוניות נשק איראניות ועוד. ביחד עם הלחץ המערבי, ספגו האיראנים ארבע חבילות סנקציות שהאחרון שבהם גרם לפגיעה לא פשוטה בכלכלה האיראנית.
ביוני 2009, מצאו עצמם האייתוללות מול המחאה האזרחית הנרחבת ביותר מאז המהפכה הח’ומייניסטית 30 שנה קודם לכן. הסיבה, למגינת ליבם, הייתה מעשי ידי השלטון – זיוף גס של תוצאות הבחירות בעד אחמדיניג’אד ונגד יריבו הרפורמיסט. ימים ארוכים חלפו בטרם הצליחו האיראנים, ביד רמה, להשתלט על המהומות, אך הנזק נעשה ותדמיתו של המשטר שניסה למתג עצמו כמדבר בשם האיראנים כולם, נסדקה.
מי שנהנתה מההתכתשויות בין איראן לעולם ואצל האיראנים פנימה הייתה שכנתה ממזרח – טורקיה. הטורקים, שב-2002 בחרו במפלגה אסלאמית, לראשונה ללא התערבות של הצבא החילוני, עברו תהפוכות פוליטיות פנימיות רבות, שהגיעו עד לשינויי החוקה ולאימוץ רפורמות כלכליות, פוליטיות ואף מדיניות. התוצאה אמורה להפוך את טורקיה לדמוקרטית יותר, אך גם לדתית יותר. ימי אתא-טורק, אם כן, עומדים להפוך לזיכרון רחוק.
טורקיה הבינה כי אירופה אינה מעוניינת לצרף אותה לשורותיה ושינתה מדיניות – במקום מדיניות פייסנית ומתונה הפנתה טורקיה גב למערב והידקה יחסיה עם מדינות מוסלמיות ובראשן איראן וסוריה. ישראל היתה הקורבן הראשון לשינוי הכיוון הטורקי, אולם גם ללא קשר לישראל פעלה מפלגת הפיתוח והצדק האסלאמית בהנהגתו של ארדואן לאסלאמיזציה של טורקיה, רדיקליזציה שלה והתרחקות מהמערב כשיטה. בכך הפכה טורקיה למדינת מפתח בכל המתרחש בסוריה ובלבנון.
פעולותיו של הנשיא האמריקני אובאמה להוצאת הצבא האמריקני מעיראק, יהוו את אות הפתיחה למאבק על שרידיה של עיראק בין האיראנים והטורקים – האיראנים המקורבים לשלטון השיעי ולרוב השיעי בדרום עיראק, מעוניינים להגביר את ההשפעה שלהם שם. הטורקים לעומתם מעוניינים להפעיל יד תקיפה יותר בצפון עיראק נגד הכורדים התומכים במאבק הלאומי של הכורדים בטורקיה.
מדינות כגון סעודיה, סוריה וירדן גם הן בעלות אינטרסים באשר להתפתחויות בעיראק, מה שיהפוך את המדינה השסועה ולמודת המלחמות למוקד הזירה בשנים הקרובות. התפוררותה של עיראק, והתבססותן של שלוש מעצמות אזוריות משלושת צדדיה – איראן מצפון-מזרח, טורקיה מצפון-מערב וערב הסעודית מדרום, אינה בגדר בלתי אפשרי.
כיום כבר ברור כי המזרח התיכון חווה פיצול עמוק בין מדינות האזור, המתודלק בחוסר ודאות כתוצאה מתהליכים דרמטיים נוספים הצפויים בשנים הקרובות גם מחוץ לעיראק – חילופי שלטון במצרים העשויים להתפרץ למאבק בין השלטון החילוני והאופוזיציה האסלאמית, מלחמה בין אלג’יריה למרוקו, המשך הסכסוך בין סודן ובנות בריתה לבין מדינות הגוש הדמוקרטי באפריקה, המלחמה בטאליבן באפגניסטן ובפקיסטן שעשויה לגלוש אף היא לתוך המזרח התיכון, ערעור היציבות בירדן והסכנה לבית המלוכה הירדני כתוצאה מגל פליטים אדיר מעיראק, המתיחות העצומה בלבנון שעשויה להתפרץ למאבקי דמים בין העדות, המאבק בתימן בתאי אל קעידה ובמורדים החותיים ועוד.
ישראל עשויה להישאר עם שריטות מעטות מגל האלימות שמאיים על המזרח התיכון בטווח הקצר. עם זאת, בטווח הארוך תימצא ישראל בפני אתגר קשה – שימור היתרון האיכותי שלה בזירה בה זוכות המעצמות האזוריות לאספקת נשק רב מהמעצמות העולמיות השואפות לשמר השפעתן באזור. כך, צפויות עסקאות נשק גדולות בין ארה”ב לסעודיה ולמצרים ובין רוסיה וסין לאיראן. סחר הנשק בטורקיה, שחתומה כבר על עסקאות לקבלת נשק מתקדם מארה”ב, עשוי בתוך זמן לא רב ליישר קו עם הדרג הפוליטי ולפנות לאחד משוקי הנשק הבולטים בגוש הריכוזי, של רוסיה, סין או איראן.
המזרח התיכון – מודל 2010
מזרח אסיה
את מירב תשומת הלב במזרח אסיה מרכז זה שנים חצי האי הקוריאני. 57 שנים חלפו מאז נשמעה יריית הסיום של מלחמת קוריאה. קו הרחוב 38, המחלק את חצי האי בין הצפון הקומוניסטי לדרום הדמוקרטי, מוסיף להיות אחת מהנקודות הממוקשות והנפיצות ביותר בעולם. הסחבת הבלתי נגמרת מצד הצפון בסוגיית פירוק הגרעין מזה והמשך הניסויים בטילים מזה, מתסכלים את ארה”ב, יפן ודרום קוריאה ומביאים את הסינים להדגיש פעם אחר פעם את מחויבותם לשלטון הקומוניסטי במדינה הענייה, לא מאהבת מרדכי אלא מתוך הכרה בחשיבות הגיאו-פוליטית בחציצה הזו בין המשטרים הדמוקרטיים של דרום מזרח אסיה לבין גבולה הדרומי של סין.
מחלתו וסופו הקרב של קים ג’ונג איל, לפחות על פי דיווחים ושמועות, הכניס את הצפון קוריאנים לעמדת מגננה. בנו השלישי של המנהיג הנוכחי והיורש המיועד, קים ג’ונג וון, הגיע בחודש שעבר לביקור בסין ביחד עם אביו, במה שנחשב לאיתות הברור ביותר לחילופי השלטון הקרבים [7]. הביקור בסין מהווה מסר ברור מבייג’ינג לארה”ב ובנות בריתה כי היא תוסיף לתמוך בשלטון הקומוניסטי גם לאחר חילופי הגברי. גם הרוסים מצידם אינם מתכוונים לצפות מהצד במידה ומדינות המערב תצאנה למהלך נגד צפון קוריאה. כך או אחרת, נהיר כי ככל שמועד חילופי השלטון יתקרב, המתח באזור יעלה והצפון קוריאנים ישושו להמחיש כי תפקודם לא נפגע מול כל גורם חיצוני. כללי המשחק בחצי האי הקוריאני מאלצים את הסינים והרוסים לשמור על צפון קוריאה עצמאית כדי למנוע את איחודה והשתלטות הדרום הפרו-מערבי על המדינה הסטאלינסטית, הגובלת בסין ורוסיה.
נוכח הסכנה הטמונה בערעור הסטטוס-קוו בחצי האי הקוריאני, תחפשנה המעצמות לרשום הישגים באזורים אחרים בזירה זו. מבחינת הגוש הדמוקרטי, היעד הבא באזור עשוי להיות מיאנמר (לשעבר בורמה), המפרה זכויות אדם באופן בוטה, כשסין מצידה תפעל להדוף כל הצלחה דמוקרטית באזורה.
נקודת עניינת נוספת בזירה היא וייטנאם, שעשויה להוות מגרש למאבק תוך-גושי בין סין, החומדת לעצמה את כל אוצרותיו של ים סין הדרומי, לבין רוסיה, השואפת להמחיש לסינים כי גם לה יש מה למכור, תרתי משמע – וייטנאם הייתה ב-2009 ללקוח הגדול ביותר של תעשיית הנשק הרוסית [8]. על פני השטח נדמה כי פוטנציאל הנפיצות בנקודה זו עדיין קטן, אבל הניסיון מלמד כי בכל מקום בו מתחולל עימות על אוצרות טבע בו שני הצדדים חמושים היטב, העניינים עלולים לצאת משליטה במהירות.
מזרח אסיה – מודל 2010
אמריקה הלטינית
את עיקר תשומת הלב באמריקה הלטינית מרכז בעשור האחרון נשיא ונצואלה, הוגו צ’אבז. כחסיד נלהב של קסטרו, הצליחו צ’אבז ובני בריתו לשווק את ה”סוציאליזם של המאה ה-21″ להמונים לא רק בוונצואלה אלא גם בבוליביה, אקוודור וניקרגואה. הסכסוך החשוב ביותר באזור מבחינה גיאו-פוליטית הוא הסכסוך בין אקוודור וונצואלה לקולומביה. הדברים כבר הגיעו לכדי קידום כוחות צבא לגבול במהלך 2008.
צ’אבז, החבר בליגה הערבית, מכנה את קולומביה “ישראל של אמריקה הלטינית” על שום קרבתה לארה”ב. מערכת היחסים בינו לבין אלבארו אוריבה, נשיא קולומביה עד החודש שעבר, הייתה מהמתוחות שידע האזור. יורשו של אוריבה ומי שהיה שר ההגנה שלו, חואן מנואל סנטוס, נפגש עם צ’אבז לאחר שנכנס לתפקידו, והשניים מיהרו להכריז על חידוש הקשרים בין המדינות [9]. עם זאת, האיבה ארוכת השנים ותחושת המצור הכללית ממנה סובל צ’אבז, צפויה לחדש את המתיחות במהרה [10].
הניסיונות לאינטגרציה אזורית באמריקה הלטינית גם הם בעלי חשיבות גיאו-פוליטית. 12 מדינות דרום אמריקה הקימו לפני כשנתיים את “יונאסור” שמאז הולך ומתפתח תחת הנהגתו של נשיא ארגנטינה לשעבר, נסטור קירשנר. עם זאת, לכל ברור כי יחלפו שנים רבות בטרם יוכל לרשת את המסגרות העל-מדינתיות האחרות באזור.
בינתיים, התארגנות אחרת המושכת את תשומת הלב היא הקמת “בנק הדרום”, המיועד לתפוס את מקומם של קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי הנתפסים באזור כפרו-דמוקרטים. לפיכך, הקמת הבנק האזורי והניסיון למצב אלטרנטיבה מחלישים את אחיזת הגוש הדמוקרטי באזור. התפתחות זו מהווה סכנה במידה פחותה יחסית למעמדה של ארה”ב באזור. עם זאת, עיקר החשש הוא כי מדינות אחרות באזורים אחרים בעולם יפעלו בדפוס דומה ואז תמצאנה עצמן המעצמות הדמוקרטיות בבעיה.
אמריקה הלטינית – מודל 2010
סיכום
במשך קרוב לחמש שנים, אנו בסיקור ממוקד עוקבים אחר ההתפתחויות בזירות השונות של המלחמה הקרה השנייה, בנסותנו להבין את התהליכים המזינים את המלחמה הזאת. ההיסטוריה מלמדת כי מדינות לא נוטות לשנות זיקה בין גוש לגוש אלא לעתים נדירות, ובמקרים אלה מדובר תמיד בשינוי עמוק והדרגתי – שינוי המשטר, שינוי המודל הכלכלי, שינוי אסטרטגי-מדיני ועוד.
האינטרס העליון של כל מדינה הוא לשרוד ולשדרג מעמדה. הדרך לעשות זאת כיום היא בחיבור לגוש או לקבוצת המדינות המתאימה לכל מדינה. כך למשל, במזרח התיכון הייתה צריכה לוב להתרחק מהגוש הריכוזי ב-2003 תוך תשלום של מיליארדי דולרים כפיצויים למדינות המערב, כדי שתוכל לבצע שורה ארוכה של פרויקטים כלכליים. מאז, שבה לוב בהדרגה אל הגוש הריכוזי אך היא עודנה מותירה דלת פתוחה למערב. גם סוריה, שהטילה את כל יהבה בזירה המדינית על איראן, בתקופה שבה הסתכסכה עם צרפת וארה”ב, מתחילה להתרחק מאיראן בהדרגה, תוך הידוק היחסים עם טורקיה והתקרבות מסוימת לצרפת.
הניסיון מלמד כי מדינות נוטות לפעול בדרך כלל בהתאם לאינטרסים של הגוש שלהן, וחריגה מהאינטרסים האלה תוביל אותן בסופו של דבר אל הגוש השני, להבנה כי עליהן לשנות את המדיניות שלהן כדי לשמור על מעמדן או לנפילת השלטון. ההבנה של השיוך הגושי ושל חוקי המשחק במלחמה הקרה השנייה, מספקים בסיס להבנה באשר לאירועים הפוליטיים השונים המתרחשים בעולם.
כך לדוגמא, ההתרסה הצפון קוריאנית בשנים האחרונות, שכללה ניסויים גרעיניים, ירי טילים, פגיעה באונייה דרום קוריאנית ועוד, נתפסה במערב רק כמהלכים של דיקטטור מטורף והגיבוי הסיני-רוסי ברוב המקרים הובילו למסקנה כי רוסיה וסין תומכות בהשתוללות הצפון קוריאנית. ניתוח מעמיק יותר של התהליכים בחצי האי הצפון קוריאני, הצביעו על החרדה הצפון קוריאנית לקראת חילופי השלטון שהובילה למהלכים קיצוניים, בעוד שההבנה כי הסינים והרוסים אינם מעוניינים בקריסת צפון קוריאה, אירוע שיוביל לגל פליטים אדיר לתוך סין ולכך שהצבא האמריקני או הדרום קוריאני יגיע עד לגבול הסיני והגבול הרוסי, נותנת פרספקטיבה שונה לגיבוי של שתי המעצמות, בעל כורחן.
בעשור הקרוב יתגברו תהליכים בעלי משמעות עולמית ובראשם זינובה של סין בארה”ב בצמרת הכלכלית העולמית, טיפוסה של הודו במעלה דירוג המעצמות הכלכליות בעולם, היחלשותן של ארה”ב והאיחוד האירופי ואירועים אחרים, אשר ישפיעו על הדינאמיקה הבין גושית.
הערות
1. עוד בנושא, במאמר “הגוש הנוצרי האפריקני”, בגיליון אפריל 2010 של סיקור ממוקד
2. עוד בנושא, במאמר “בום כלכלי במערב אפריקה”, בגיליון יוני 2009 של סיקור ממוקד
3. עוד בנושא, במאמר “עליונות אזורית”, בגיליון נובמבר 2009 של סיקור ממוקד
4. עוד בנושא, במאמר “המיקום הוא הכל”, בגיליון מאי 2008 של סיקור ממוקד
5. עוד בנושא, במאמר “הקרב על קהיר”, בגיליון ספטמבר 2009 של סיקור ממוקד
6. Bojana Barlovac, “Serbia’s EU Candidacy Bid Set for October”, BalkanInsight.com, 14/09/2010
7. Maxim Duncan, “Kim Jong-il makes surprise China visit: sources”, Reuters, 26/08/2010
8. עוד בנושא במאמר “וייטנאם מתבצרת”, בגיליון יולי 2010 של סיקור ממוקד
9. Patrick Markey, “Colombia’s Santos, Chavez restore ties after talks”, Reuters, 10/08/2010
10. עוד בנושא במאמר “צ’אבז רוצה מלחמה”, בגיליון יולי 2010 של סיקור ממוקד
