המהומות שלאחר בחירות 2009 באיראן, הבהירו להנהגה הדתית במדינה כי דיכוי אזרחי לא יספיק להביא לסיום את המחאה החברתית. אחד הרעיונות שעלו הוא להקריב כמה פוליטיקאים בתקווה שהציבור יסתפק בהם. הנשיא האיראני עשוי להיות הבולט שבהם – הרפורמיסטים מחפשיםכל סיבה להדיחו, האשמי רפסנג’אני, אחד האנשים החזקים באיראן הוא יריב ותיק של אחמדיניג’אד וכעת גם האייתוללות לא מרוצים ממנו.

רצף האירועים שהחל בבחירות יוני 2009 באיראן, הוביל לקיפאון פוליטי במדינה. בכל עת עשויה המדינה להתדרדר לגל חדש של הפגנות. שחיתויות שלטוניות ממשיכות להיחשף, מיליארדי דולרים שנעלמו מקופת המדינה נדרשים כעת על ידי הציבור, מחירי המזון והדלק עולים ומשבר האמון בין הציבור וההנהגה כבר לא ניתן לגישור. בסיטואציה שכזו, תרים בהנהגה האיראנית אחר אפשרויות לשבור את הקרח ולהשיב את היציבות על כנה.

גל ההפגנות במזרח התיכון, אשר קיבל השראה בן היתר גם מהנעשה באיראן ובחלקו אף זכה לעידוד דווקא מגורמים רדיקליים איראנים, היה אחד המהלכים שאפשרו להסיט את דעת הקהל העולמית מהמתרחש באיראן, כמו גם להראות לציבור באיראן את הסכנות שבחוסר יציבות.

דעיכת המחאות והירידה מהכותרות של הקרבות בלוב, עשויה להחזיר את תשומת הלב בקרוב בחזרה אל רחובות טהרן. לשם כך, מחזיקים האייתוללות עוד קלף אחד בשרוול – השעיר לעזאזל. אחמדיניג’אד, שנהנה עד כה מגיבוי רב מצדו של ח’מנאי לאחר הבחירות, מאחר שזה האחרון לא יכל להסכים למציאות שבה הציבור לא מקבל את הלגיטימיות של מוסדות השלטון, עומד כעת לשלם את המחיר.

במאמר “איראן-רגע האמת”, שפורסם בגיליון ינואר 2010 של סיקור ממוקד, בחנו את האפשרות שאחמדיניג’אד ואחרים ישלמו בכסאותיהם ואפילו בחייהם כדי להרגיע את הציבור האיראני. המטרה הייתה כמובן לעשות זאת במרחק זמן סביר ותוך מציאת עילה שאינה קשורה לבחירות, כדי שלא לגרום לתחושה ציבורית כי באיראן ניתן להביא להדחת מנהיגים דרך מחאת רחוב.

בסדרת כתבות ב-2006, ניתחנו את מאבקי הכוחות באיראן. באחת הכתבות, “מלחמת האייתוללות”, אף ציינו כי חלק מהמאבק הוא בין-דורי. כדי להבין את המתרחש באיראן, בעלת המערכת הפוליטית הסבוכה, כדאי להבין את החלוקה הדורית וכן, מיהן הדמויות החשובות באיראן, לצדם של שלות הפוליטיקאים ואנשי הדת המוכרים – המנהיג הרוחני עלי ח’מנאי, הנשיא לשעבר האשמי רפסנג’אני והנשיא הנוכחי מחמוד אחמדיניג’אד.

אחמדיניג’אד – ישלם את המחיר כדי לשמור על יציבות הממסד? צילום: האתר הרשמי

דורות בהנהגה האיראנית

אבי המהפכה האסלאמית באיראן, האיתוללה ח’ומייני, מהווה את הדור הראשון למהפכה. בני דורו, שנולדו בסוף המאה ה-19 או בתחילת המאה ה-20, היו אנשי דת שנרדפו על ידי השאה. דור הביניים שלאחר ההפיכה, המורכב מילידי שנות ה-20 של המאה שעברה, תלמידיו של ח’ומייני בעיקר, יועד בתחילה להנהיג את איראן לאחר מותו, אולם ח’ומייני העביר לבסוף את השרביט לח’מנאי, בן הדור השני. בין הבולטים בדור הביניים הראשון של איראן הם עלי מונטאזרי שמת בשנת 2009 בגיל 87 והיה לאחד מבולטי הרפורמיסטים שבקרב המנהיגים. האייתוללה מונטאזרי יועד להיות יורשו של ח’ומייני אולם איבד את תמיכתו סמוך למותו של ח’ומייני.

ראש מועצת המפקחים מאז 1988, הגוף שמחליט בין היתר מי יורשה להתמודד למשרות ציבוריות, הוא אחמד ג’אנאתי, מחבריו הקרובים ביותר של פטרונו של אחמדינג’אד, האייתוללה יאזדי. עלי משקיני שמת ב-2007 לאחר שהנהיג את מועצת המומחים במשך 24 שנה (הגוף שאחראי על מינויו והדחתו של המנהיג העליון), היה מקורב לאחמדינג’אד ולח’מנאי.

הדור השני למהפכה, ילידי שנות ה-30, הם מנהיגיה של איראן כיום – האייתוללה עלי ח’מנאי בן ה-72, רפסנג’אני בן ה-77, האייתוללה יאזדי בן גילו של רפסנג’אני, יו”ר מועצת המומחים כיום מוחמד קאני בן ה-80 ואחד מהמנהיגים הדתיים המתונים ביותר באיראן, יוסוף סנאיי, שלאחר מותו של מונטאזרי נחשב לבכיר שבקרב ההאייתוללות הרפורמיסטים.

דור זה כבר מתאפיין באנשי דת בינוניים שהם גם פוליטיקאים ערמומיים, אשר היו בשנות ה-40 לחייהם כשהחלה המהפכה וצמחו עם המערכת הפוליטית של איראן המהפכנית. דור הביניים של דור זה, ילידי שנות ה-40 וביניהם מוסאווי וחתאמי, שימשו כפוליטיקאים זוטרים בזמן המהפכה. לימים ביקשו להשיג רפורמות במשטר מבפנים, מה שהביא להתנגשות עם המשטר, על פלגיו השונים, על רקע בחירות 2009.

הדור השלישי בהנהגה האיראנית, הוא דורם של חיילי המהפכה ומלחמת איראן-עיראק, רובם בוגרי משמרות המהפכה, יליד שנות ה-50 ותחילת ה-60, אשר היו בשנות ה-20 לחייהם בימיו של ח’ומייני. המוכר מכולם הוא כמובן הנשיא הנוכחי מחמוד אחמדיניג’אד, בן ה-55, אולם מדובר בשורה ארוכה של אישים העוסקים כרגע בתפיסת העמדות הבכירות מידיהם של בני הדורות הקודמים. אפשר כבר להבחין בדור ביניים ובדור רביעי, ילידי שנות ה-60 וה-70, בעיקרם אינטלקטואלים, חלקם בעלי השכלה מערבית, אשר ימצאו עצמם בקרוב במאבק משלהם נגד אנשי משמרות המהפכה.

ח’מנאי – מנהיג הדור השני בהנהגת איראן. צילום: sajed.ir

אחמדיניג’אד מול רפסנג’אני

בחירות יוני 2005 באיראן, הפתיעו את כל המערכת הפוליטית במדינה וכן משקיפים רבים מחוץ לאיראן. הסיבוב הראשון לבחירות הסתיים בעלייתם של שני מועמדים לסיבוב השני – האחד היה האשמי רפסנג’אני, מעשירי איראן שכיהן שמונה שנים כנשיא ובתפקידים בכירים אחרים, ואילו השני היה מחמוד אחמדינג’אד, צעיר בן 49 שכיהן כראש עיריית טהרן. ניצחונו של אחמדינג’אד בסיבוב השני התרחש הודות לתמיכה של רדיקלים ושמרנים רבים, ולהחלטתם של כ-1.5 מיליון מצביעים, רובם תומכי הרפורמיסטים כנראה, להדיר רגליהם מההצבעה

תפקיד נשיא איראן נחשב טרם כניסתו של אחמדיניג’אד לתפקיד רביעי או חמישי בחשיבותו במדינה, בעוד שהמנהיג הרוחני העליון ויו”ר המועצות החוקתיות השונות נהנו מעוצמה פוליטית רבה יותר. אולם אחמדינג’אד לא בזבז רגע והחל להחדיר את אנשיו, בעיקר אנשי משמרות המהפכה, אל תוך מסדרונות השלטון. הן בעמדות פוליטיות הן בעמדות כלכליות, אחמדיניג’אד השתדל שלא לקפח איש וכך החל לצבור עוצמה רבה יותר מכפי שאחזו בה נשיאים קודמים. ברוסיה של פוטין הם מכונים הסילוביקי – מעמד של יוצאי מערכת הביטחון, בעיקר הקג”ב ויורשיו, שזכו לעמדות מפתח בפוליטיקה ובכלכלה הרוסית, בעיקר בתחום האנרגיה והמחצבים. כך נוסד גם באיראן מעין סילוביקי, אך בניגוד לרוסיה הסילוביקי האיראני צריכים עדיין להתמודד עם בני הדור הקודם ועם אנשי הדת.

כבר בחודשיו הראשונים כנשיא, מצא עצמו אחמדיניג’אד במאבק כוחות בצמרת – רפסנג’אני שהפסיד לו בבחירות, זכה לתפקידים בכירים יותר כיו”ר מועצת המומחים לצד תפקידו כיו”ר המועצה להגנה על האינטרס של המשטר, גוף שגם מייעץ למנהיג הרוחני וגם יכול לבטל חקיקה של הפרלמנט אם הוא סבור שהיא לא מתאימה לעקרונות המשטר. רפסנג’אני עמד מאחורי מספר מקרים שבהם הביך המג’ליס את אחמדיניג’אד ומנע ממנו רפורמות.

למעשה, החל מ-2007 רפסנג’אני צבר עוצמה רבה שהדאיגה את המנהיג העליון ח’מנאי, שעליו דווח כי היה במצב בריאותי ירוד. בשל עמדתו הפוליטית כיו”ר מועצת המומחים, הגוף שיכול להדיח ולמנות מנהיג רוחני, התקיים החשש כי רפסנג’אני ינסה להדיח את ח’מנאי.

בבחירות 2009, נהנה אחמדינג’אד מתמיכתו של ח’מנאי, ואילו רפסנג’אני קידם שני מועמדים משלו – האחד היה מיר חוסיין מוסאווי והשני היה מוחסיין רזאיי שאמור היה למשוך קולות מאחמדיניג’אד. בסופו של דבר, היה זה אחמדיניג’אד שזכה בבחירות למורת רוחם של הבוחרים שהאמינו כי אירעו זיופים בקנה מידה נרחב וכי הנשיא האמיתי הוא מוסאווי.

אחמדיניג’אד אינו חולם על לעזוב את תפקידו כנשיא בלי מאבק. כנציגם של אנשי משמרות המהפכה וכמי שדאג לג’ובים רבים לאחיו לנשק, גם אחמדיניג’אד נהנה מעוד כמה קלפים בשרוולו. בתגובה לבחירות 2009, שחררה הממשלה האיראנית את אנשי הבסיג’, מיליציית ענק שבתפקידה הנוכחי היא שומרת על הסדר ברחובות. עשרות הרוגים ודיכוי בהיקף נרחב, הצליחו לשמר את המשטר עד כה.

אולם המחאה החברתית, שראשיתה במצב הכלכלי הקשה שנגרם מבזבזנות ממשלתית ומהסנקציות הבינלאומיות ושנמשכה עם הדרישה לחירויות פוליטיות רבות יותר, המשיכה לכרסם בכוחו של אחמדיניג’אד. הוא בעצמו הקדיש את שנת 2009 לאחר הבחירות כדי לעצב מחדש את הקבינט שלו ולהקיפו במקורבים אליו, אולם חלק מהרפורמות שביצע אחמדיניג’אד ומהשינויים בקבינט, עוררו את זעם ח’מנאי ואישים אחרים, ומאבקי הכוחות בצמרת האיראנית החריפו.

רפסנג’אני – משולש מאבקי כוחות עם ח’מנאי ואחמדיניג’אד. צילום: האתר הרשמי

הדור השלישי

במרכז מאבקי הכוחות באיראן מצוי המשולש אחמדינג’אד (כנציגם של אנשי הזרם הרדיקלי)-רפסנג’אני-ח’מנאי. לעתים נוצרת ברית בין שניים כנגד השלישי, לעתים ברית אחת מתחלפת באחרת. בשל המערכת הפוליטית הנפתלת, אולי המורכבת ביותר בעולם, שנבנתה כך על ידי ח’ומייני כדי להבטיח את שלטונו, מהלכים רבים בשלטון, בתחום הביטחון ובתחומים אחרים נובעים ממאבקי הכוחות

להלן כמה מהאנשים הבולטים בדור הזה: מוחמד עלי ג’עפרי, בן 54, עומד מאז 1 בספטמבר 2007 בראש משמרות המהפכה. ג’עפרי מקורב לאנשי רפסנג’אני מצד אחד, אך גם לח’מנאי. קודמו בתפקיד, יחיא ראהים סאפאווי, שירת בתפקיד במשך עשר שנים והוחלף בהוראתו של ח’מנאי, כדי להחליש את תומכי אחמדינג’אד.

חודש לאחר שנכנס לתפקידו, נהרגו 43 בני אדם מתוכם 31 אנשי משמרות המהפכה בפיגוע התאבדות בבלוצ’יסטאן האיראנית, ובראשם סגן מפקד כוחות הקרקע של המשמרות. למרות שהאשמה נפלה על ארגונים בדלניים בבלוצ’יסטן, עלתה סברה כי המידע על ביקור בכירי המשמרות זלג במסגרת מאבקי הכוחות.

סאפאווי בן ה-53, הוא אזרי מארמניה, שהתייתם בהיותו קטן ואומץ על ידי זוג פרסי מטהרן. נחשב למקורב מאוד לאחמדיניג’אד. מוחסיין רזאיי יליד 1954. מפקד משמרות המהפכה בין 1981-1997. במידה רבה הוא מעצב המשמרות. מזכ”ל המועצה לאבטחת האינטרס של המשטר, התפקיד השני בחשיבותו אחרי רפסנג’אני במועצה. למעשה, רזאיי מקורב מאוד לרפסנג’אני ולאחר שרפסנג’אני הוחלף בתפקיד הנשיא, רזאיי עזב את תפקיד מפקד משמרות המהפכה. בין רזאיי, ג’עפרי ואף ראש עיריית טהרן מוחמד קאליבאף שוררת ידידות רבת שנים.

קאליבאף, בן לאב כורדי, התגייס בשנת 1980 בהיותו בן 19, ותוך 3 שנים כבר פיקד על כוחות בהיקף גדול יותר משל דיוויזיה. בגיל 35 זכה לדרגה מקבילה לדרגת אלוף. שנתיים לאחר מכן כבר פיקד על זרוע האוויר של משמרות המהפכה. לאחר מהומות הסטודנטים ביולי 1999 הפך למפקד משטרת איראן, במינוי אישי של ח’מנאי, למרות שנהנה גם מיחסים קרובים עם חתאמי. ב-2005, אחרי שנכשל מלהיבחר לנשיא, החליף את אחמדינג’אד בראשות עיריית טהרן, ונחשב לאחד משני ראשי העיר המצליחים ביותר בהיסטוריה של טהרן. קאליבאף התפרסם בעבר כמי שהביע תמיכה בדיאלוג עם ממשל אובאמה.

אחמד ואחידי – בן 64, שר ההגנה האיראני מאז אוגוסט 2009, לאחר 4 שנים כסגן שר, מפקד משמרות המהפכה בלבנון בזמן מלחמת האזרחים, שעמד מאחורי הפיגוע נגד הקהילה היהודית בבואנוס איירס ב-1994, פיגוע שגבה את חייהם של 85 בני אדם. מקורב לאחמדינג’אד ונחשב כשתול של משמרות המהפכה.

היידר מוסלחי, בן ה-55 – שר המודיעין מאוגוסט 2009 שכיהן שלוש שנים קודם לכן כסגן שר. התפטר מתפקידו ב-17 באפריל עקב דרישתו של אחמדינג’אד. ח’מנאי כפה את החזרתו לתפקיד ובתגובה החרים אחמדינג’אד את ישיבות הקבינט למשך 11 יום שבהם לא כיהן כנשיא, אלא מוחמד רזה רהימי. המריבה כנראה על רקע הדחתו של ראש הסגל של אחמדינג’אד, ראהים משאיי ושל קצין מודיעין המקורב לאחמדינג’אד. מוסלחי מקורב לח’מנאי ושימש כנציגו בקרב הבסיג’ עד 2005. מוסלחי, איש דת בעצמו, מונה לאחר מכן על ידי אחמדינג’אד להיות יועצו לענייני דת, ולבסוף מינה אותו אחמדינג’אד לשר לענייני מודיעין באוגוסט 2009.

מוסטפה מוחמד נאג’אר, בן ה-59, הוא שר הפנים האיראני מאז אוגוסט 2009. בין 2005-2009 שימש כשר ההגנה. הוא בוגר משמרות המהפכה, ומהחיילים הראשונים של המשמרות. גם הוא מקורב לאחמדיניג’אד. מנושהר מותאקי, בן ה-58, שר החוץ האיראני מ-2005 ועד דצמבר 2010, פוטר על ידי אחמדינג’אד במסגרת מאבקי הכוחות בצמרת.

עלי לאריג’אני, שנולד בשנת 1958 בעיראק, מכהן כיו”ר הפרלמנט מאז מאי 2008 , לפני כן היה מזכיר המועצה לביטחון לאומי. נחשב למקורב לח’מנאי. למעשה לאריג’אני משתייך לאצולה איראנית של ממש, אם יש אצולה שכזו באיראן המהפכנית. אבא של לאריג’אני, בן דורו של ח’ומייני, האשם אמולי, היה פוסק הלכה. הוא מת בגיל 94 ב-1993. תלמידיו כגון האייתוללה מוחמד יאזדי והאייתוללה ג’ילאני אוחזים בעמדות ציבוריות חשובות. אחיו של לאריג’אני נושאים כולם בתפקידים ממלכתיים חשובים, בתחום המשפט, האקדמיה והדיפלומטיה.

אחיו של לאריג’אני, צאדק בן ה-51, הוא האייתוללה שעומד בראש מערכת המשפט מאז 2009. צאדק שירת במשך 8 שנים כאחד מתריסר חברי מועצת המפקחים והוא נחשב למבקר חריף של חתאמי. עלי נשוי לביתו של האייתוללה מוטהארי, מתלמידיו הקרובים של ח’ומייני שנרצח ב-1 במאי 1979 על ידי ארגון טרור מרקסיסטי. בן דודו כיהן כשר בשנות ה-80 בממשלו של מוסאווי, ובשבע השנים האחרונות הוא חבר פרלמנט. עלי לאריג’אני נחשב לאחד מגדולי מבקריו של אחמדינג’אד. פילוסוף ואינטלקטואל שכתב בין היתר גם ספר על עמנואל קאנט. שימש כיועץ של ח’מנאי. גם הוא שירת במשמרות המהפכה.

סעיד ג’אלילי הוא מזכיר המועצה לביטחון לאומי מאז 2007 במקום לאריג’אני. קודם לכן שירת כסגן שר החוץ למשך שנתיים. ג’אלילי בן ה-46 משתייך כבר לדור הצעיר של המנהיגים שמגיע מהאקדמיה. הרצה באוניברסיטה בסוף שנות ה-80 ולאחר מות ח’ומייני התגלגל לפוליטיקה. אחד מיועציו של אחמדינג’אד ב-2005.

אטאולה צאלחי בן ה-61, הוא הרמטכ”ל כיום, והוא אחד מהנאבקים בניסיונות המשמרות להשיג הגמוניה במדינה. צאלחי, כמי שמשרת בצבא מאז 1968, נפגע כשהמשמרות ייחסו את רוב ההצלחה במלחמה בעיראק להם. עלי אכבר צאלחי, שנולד ב-1949 בכרבלא שבעיראק, מכהן מאז דצמבר 2010 כשר החוץ. הוא בעל דוקטורט מ-אם.איי.טי כפיזיקאי. קודם לכן שירת מיולי 2009 כראש הסוכנות הגרעינית האיראנית. מקורב לאחמדינג’אד.

מוחמד ראזה ראהימי, סגן נשיא ראשון (בכיר) של איראן, מאז ספטמבר 2009. קודם לכן היה סגן נשיא לענייני חקיקה, מ-2005. מקורב לאחמדינג’אד. בן 62, יליד כורדיסטאן. טען שקיבל דוקטורט מאוקספורד, אך כנראה שזה לא נכון; מוחמד רזה מאהדאבי קאני בן ה-80, יו”ר מועצת המומחים מאז מרץ 2011, כיהן בתחילת שנות ה-80 לזמן קצר כראש ממשלה. מונה לתפקיד לאחר שרפסנג’אני התפטר; חסן רוחאני בן ה-63, כיהן כמזכיר המועצה לביטחון לאומי מ-1989 ועד אוגוסט 2005. מ-2007 הוא חבר מן המניין במועצה, כאחד משני נציגיו של ח’מנאי.

אנשי הדור השלישי מורכבים כפי שניתן לראות ממספר רב של יוצאי מערכת הביטחון האיראנית, חלקם עדיין קשורים אליה, וכן ממספר אנשי אקדמיה ודת שרכשו את השכלתם במערב או באיראן הטרום-מהפכנית. גם אם המשטר האיראני יופל במהפכה מהסוג שראינו במצרים, טוניסיה ומקומות אחרים באזור, יסיים דור זה את השתלטותו על המדינה עוד בטרם יסתיים העשור. על כן, חשובה מאוד ההשתייכות הכיתתית של כל אחד מאישים אלה. שר ההגנה ואחידי, מפקד משמרות המהפכה הקודם סאפאווי והרמטכ”ל צאלחי הם הגרעין העומד מאחורי אחמדיניג’אד כיום. הם גם עומדים על הכוונת של האנשים החזקים האחרים באיראן – ח’מנאי ורפסנג’אני.

הבולטים בסיעת רפסנג’אני הם מפקד המשמרות הנוכחי ג’עפרי, מוחסיין רזאיי ומוחמד קאליבאף, כשלרפסנג’אני יש גם מהלכים בקרב הרפורמיסטים ומוסאווי וקארובי נחשבים גם לקרובים לרפסנג’אני. את עיקר כוחו, שואב ח’מנאי מהמנהיגים הדתיים החולשים על עמדות הכוח כגון מועצת המומחים ומועצת המפקחים, בנו מג’תבא מחובר היטב לתעשיות כלכליות חשובות כמו תעשיית הנפט וישנם קצינים רבים, כגון שר המודיעין מוסלחי, שמקושרים למנהיג העליון ומביעים נאמנות לח’מנאי. המשחק הוא עדיין אותו משחק – סכום אפס, במסגרתו פיטורי הבכיר מסיעת ח’מנאי, כמו במקרה של שר המודיעין, והניסיון להעביר את הסמכות לאחמדיניג’אד ואנשיו, מלווה במאבקי עוצמה אדירים.

השתלשלות העניינים בשנים הקרובות תהיה בסימן המאבק הבין-סיעתי, כאשר סיעתו של ח’מנאי צפויה להיחלש בשל מצבו הבריאותי הרעוע. בחירות למג’ליס ב-2012, בחירות 2013 לנשיאות, בחירות 2015 למועצת המומחים כשבין לבין ימותו רבים מבין בני הדור השני, חלקם כבר עברו את ה-80, בדרך לעיצוב הספקטרום הפוליטי האיראני מחדש. במידה רבה, כפי שמובן לעיל, משטר האייתוללות מצוי בחרחורי הגסיסה שלו גם ללא הפיכה של ממש ורבים מבין המנהיגים הדתיים משמשים כבר כיום כחותמת גומי במסגרת המאבקים בין הסיעות השונות, כפי שיובן להלן.

מהומות 2009 – האם המראות יחזרו בקרוב לרחובות טהרן? צילום: פאראמרז, פליקר

המשבר הנוכחי

הצורך של ההנהגה הדתית של איראן ל”זרוק עצם” להמונים המפגינים, והחשש כי אחמדיניג’אד ממשיך להתחזק בממסד בעוד שמצבו הבריאותי של ח’מנאי אינו משתפר, עמד ברקע של המשבר האחרון בין השניים, שספיחים ממנו אף נחשפו באינטרנט ובתקשורת הממוסדת.

אחמדיניג’אד ביקש לאחד 8 משרדים ממשלתיים ובכך לצמצם את מספר המשרדים מ-21 ל-17. המטרה המוצהרת כמובן הייתה ייעול ממשלתי, אולם בפועל נוצרו 4 משרדי ממשלה חדשים בעלי עוצמה פוליטית רבה יותר, כשהכוונה של אחמדיניג’אד היא להעמיד בראש משרדים אלה מקורבים ואילו במשרדים שיצומצמו יפוטרו למעשה 3-4 שרים. הפרלמנט, שרגז על הרפורמה הזאת שלא קיבלה את אישורו, הודיע כי חקירה נפתחה נגד אחמדיניג’אד ב-25 במאי, אשר תבחן האם שילמו אחמדיניג’אד ואנשיו שוחד פוליטי בזמן מערכת הבחירות למיליוני מצביעים.

מיזוג אחד שביקש אחמדיניג’אד לעשות היה בין משרדי האנרגיה והנפט, בעודו מעמיד את עצמו כשר שאחראי על המשרד היוקרתי. מועצת המפקחים העוצמתית קבעה כי מדובר בצעד לא חוקי. יוצאת דופן היא העובדה כי בראש המועצה עומד האייתוללה אחמד ג’אנאתי, שתומך כל השנים באחמדיניג’אד ונחשב בעצמו לחברו הקרוב של פטרונו של הנשיא האיראני, האייתוללה יאזדי. ההתנגדות לצעדו של הנשיא עשויה להתפרש כניסיון של מנהיגי הזרם הרדיקלי להימנע כרגע מעימות מיותר שנוצר בעקבות גיבוי של החלטת הנשיא או כאינדיקציה ראשונה לחוסר שביעות רצון של יאזדי מאחמדיניג’אד. גם כך, אחמדיניג’אד מצא עצמו מול קואליציה רבת עוצמה באיראן – לצד מועצת המפקחים עמד גם המנהיג העליון ח’מנאי ויו”ר הפרלמנט לאריג’אני שהורו לו לבטל את ההחלטה. 219 מתוך 290 חברי המג’ליס התנגדו לצעדים של אחמדינג’אד [1].

משבר זה היה השני בתקופה האחרונה, לאחר שבחודש אפריל פיטר אחמדיניג’אד את שר המודיעין שלו, היידר מוסלחי, אבל ח’מנאי החזירו לתפקיד עוד באותו היום, באומרו כי אם אחמדיניג’אד לא יקבל את ההחלטה שלו, שיתפטר. בתגובה החרים אחמדיניג’אד את ישיבות הקבינט במשך 11 יום. בתום החרם חזר אחמדיניג’אד ואף צולם יושב ליד מוסלחי. אחד הדיווחים מאיראן הצביע על כך שאחמדיניג’אד ביקש לפטר את מוסלחי מאחר שזה ביקש לבצע האזנה טלפונית למשאיי, כאמור ראש הסגל של אחמדיניג’אד, כנראה בהוראתו של ח’מנאי. אחד מסגני הנשיא, חמיד בקאי, הודח מפעילות פוליטית באשמת שחיתות בהיקף 450 מיליון דולר, בצעד נוסף שנתפס כמכוון אל אחמדיניג’אד [2].

בעוד אחמדיניג’אד כבר שוכב ומדמם, המשיכו במג’ליס האיראני לבחון את האפשרות להדיח אותו בהליך פרלמנטרי [3]. אחמדיניג’אד הבין כי איבד את התמיכה הדתית בו והוא נשאר רק עם חבריו ממשרות המהפכה. אלה הדליפו כי במידה שהיחס הקשה לנשיא יימשך, יישפך דם ברחובות, אולם את מתנגדי אחמדיניג’אד זה כבר לא עניין – שמועות בדבר עיסוק של הנשיא האיראני ועוזריו בכישוף הובילו לראיון בסוכנות הידיעות האיראנית מהאר של עוזרו של ח’מנאי עלי סעידי שחזר על ההאשמות האלה. סעידי הוא גם האיש של ח’מנאי במשמרות המהפכה ולכן מדגיש העניין את הפילוג בתוך הארגון הזה, ארגון שקם להגן על המשטר ולהפיץ את משנתו וכעת עשוי להפוך לאיום על אותו המשטר ממש.

במאבקי הכוחות הללו בטהרן, אף צד עוד לא אמר את המילה האחרונה – מבחינת האייתוללות, המוצאים עצמם לפתע באותו מחנה עם הרפורמיסטים, יש להיפטר מאחמדיניג’אד מכמה סיבות – סיבה ראשונה היא כמובן החשש כי אחמדיניג’אד וחבריו צוברים עוצמה רבה מדי. סיבה שנייה לרצון להדיח את אחמדיניג’אד היא להרגיע את המחאה החברתית נגד המשטר וסיבה שלישית היא הצורך של ח’מנאי לעשות שריר, הן מול הציבור והן מול נושאי התפקידים השונים כדי להבהיר כי הוא עדיין “בעל הבית”.

מבחינת אחמדיניג’אד וחבריו, המאבק לא יכול להסתיים כך סתם בהדחתו. אם אחמדיניג’אד ייפגע, ייפגעו גם בעלי תפקידים המתנגדים לו, ואיראן תשקע בתוך מחול דמים של ממש. מעניין לציין כי ישנן אינדיקציות לכך שגם האייתוללה יאזדי כבר אינו מרוצה מאחמדיניג’אד או שאינו מאמין כי אחמדיניג’אד הוא זה שיקדם את תפיסת עולמו בצורה הטובה ביותר. ייתכן שבשל כך, אחמדיניג’אד יקבל הוראה לזוז הצידה ובמקומו יעלה אדם חדש.

בשורה התחתונה, המשטר האיראני במבנהו הנוכחי סובל מאי-יציבות כבר מספר שנים. בשנים הקרובות, אם יצליח לשרוד, צפויה השתלטותם של בני הדור השלישי על העמדות הבכירות לשנות את צביונו של המשטר מדתי לצבאי. שינוי זה יכול להביא לייצוב השלטון והידוק האלמנטים הדיקטטוריים במשטר, אך הוא כמובן מותנה בכך שהמשטר הנוכחי, המונח על קרקע לא יציבה, יצליח למנוע מהעם האיראני לחולל מהפכה ליברלית בשנים הקרובות.

הערות

1. “Khamenei aide calls Ahmadinejad to order”, Reuters, 29/05/2011

2. “Is Mashaei Next?”, IRDT, 27/05/2011

3. “Iran: Is Ahmadinejad headed for disaster?”, The Week, 09/05/2011