איראן שולחת זרועות

חרדה ערבית לנוכח התחזקות טהרן

יובל בוסתן, אלון לוין


בד בבד עם מאמצי ההתחמשות הנמשכים של איראן, מהלכת המדינה השיעית אימים על שכנותיה הערביות. כשהיא בוחשת בצפון אפריקה, במפרץ הפרסי ובצפונה ודרומה של ישראל, מקוממת עליה איראן לא רק את המערב, אלא גם את המדיניות הסוניות, ובראשן ערב הסעודית, מצרים ומרוקו. האם תוכלנה לטהרן? עד כמה תוכל זו להדק אחיזתה ברחבי העולם הערבי?

כינוס הליגה הערבית בימיו האחרונים של חודש מרץ בעיר דוחא בקטאר, הפך לאירוע של קבלת פנים עבור נשיאהּ של סודן עומאר אל באשיר, האיש שבית הדין הבינלאומי בהאג מעוניין להעמיד לדין בעוון פשעי מלחמה בשל אחריותו על המתרחש בחבל דארפור, שם על פי דו"חות האו"ם, נרצחו למעלה מ-300,000 בני אדם מאז 2003, ו-2.5 מיליון נוספים הפכו לפליטים.

בית הדין בהאג הוציא ב-4 במרץ צו הבאה נגד באשיר, אולם חברות הליגה הצהירו כי לא יכבדו את הצו הזה, ואף ניסחו מסמך רשמי בכינוס הליגה נגד החלטת בית הדין הבינלאומי. באשיר התקבל בחיבוקים ונשיקות על ידי מארח הוועידה, האמיר של קטאר, שייח' חאמד בן חליפה אל ת'אני. ראש ממשלת קטאר, כצעד להבעת סולידאריות, אף הצהיר כי מנהיגי ערב יגבירו את תדירות ביקוריהם בסודן.

הבדידות המדינית שנכפתה על סודן במהלך השנים, כתוצאה מפעולותיה בדרום המדינה ובחבל דארפור במערב המדינה כנגד מיעוטים אתניים, שלח אותה לזרועותיה של סין, הגורם המתעצם ביותר באפריקה בשנים האחרונות. הסינים רכשו כמויות גדולות של נפט סודני ואף גוננו על הסודנים מפני סנקציות מערביות.

סודן גם מקיימת מערכת יחסים רבת שנים עם איראן, שהתהדקה לאחר ההפיכה האסלאמית שארעה בסודן ב-1989. בעקבותיה, עלה לשלטון עומאר אל באשיר, שהפך את ההפיכה למהפכה, כשהחדיר את נאמניו, בעלי האידיאולוגיה האסלאמית הקיצונית, לכל זרועות השלטון. באותם ימים עוד לא הפיקה סודן כמויות מסחריות של נפט, ואת עיקר הסיוע שלה קיבלה מאיראן, מדינה שזה עתה סיימה מלחמה בת שמונה שנים עם עיראק והחלה ללקק את פצעיה. האיראנים שלחו נפט ונשק, ובאשיר השיב להם בידידות חמה ובסיוע לטרור הבינלאומי. קרלוס "התן", מי שנחשב לבן-לאדן של שנות ה-70 מצא מקלט בתחומה של סודן, כמו גם בן-לאדן עצמו בשנות ה-90, אז כבר אומצה השריעה האסלאמית בסודן כמערכת המשפט הרשמית.

מלבד הנפט והנשק שהחל לזרום לסודן באדיבות השותפים האיראנים, נשלחו למדינה 2,000 אנשי משמרות המהפכה האיראנית אשר רכשו ניסיון קרבי רב. בסוף 1992 התבררה הסיבה – הצבא הסודני החדש הוקם על פי המודל של משמרות המהפכה במלואו. לא רק מבחינה ארגונית, אלא גם מבחינה אידיאולוגית-דתית. באותן שנים נהנו מהאירוח הסודני גם אנשי החמאס, החיזבאללה וכן כעשרה ארגוני טרור נוספים אשר התאמנו במדינה האפריקנית הגדולה.

היחסים בין איראן לסודן ובין החמאס לסודן נשמרו חמים עד היום. ראש הלשכה המדינית של החמאס, חאלד משעל, אף הביע לא פעם בעבר, כמו גם נשיא איראן אחמדינג'אד, תמיכה בלתי מסויגת בעומאר אל באשיר, בעודם דוחים את ההאשמות המערביות בנוגע למעורבותו של באשיר ברצח העם בדארפור. המנהיג הרוחני של איראן, עלי ח'מנאי, אף רמז בפגישתו עם באשיר כי איראן תהיה מוכנה להעביר את הידע הגרעיני שלה "למדינות אחרות" [1].

במרץ 2008 שודרג הקשר בין איראן לסודן, עם החתימה על חוזה לשיתוף פעולה צבאי. בעקבותיו, התגברו משלוחי הנשק למדינה האפריקנית [2]. היחסים החמים בין שתי המדינות, אשר מצאו מכנה משותף בדמות הסנקציות שהוטלו עליהן על ידי המערב, הובילו ליצירתו של נתיב הברחות דו-סיטרי מאפריקה למפרץ הפרסי, בו זרמו משקאות קלים מתוצרת מערבית לצד אמצעי לחימה [3].

עבור האיראנים, בעיקר מאז ביצוע תוכנית ההתנתקות, הפכה סודן לרכיב חשוב עוד יותר במפת ההברחות, אשר מאפשרת לאיראנים להכניס לנשק לתוך רצועת עזה. למעשה, הגיאוגרפיה האזורית צמצמה מראש את האפשרויות האיראניות. הדרך היחידה להכניס נשק לרצועת עזה עוברת במנהרות הממוקמות באזור ציר פילדלפי, ואשר תחילתן בתוך חצי האי סיני, שם נשלטים נתיבי ההברחות על ידי השבטים הבדואים המקומיים.

גבול מצרים-סודן מסומן ברובו בדרך עפר, ובשל אורכו, אין למבריחים כל קושי להכניס לתוך מצרים כמויות נשק גדולות. במקרים בהם נתקלות שיירות הנשק בהתנגדות ובסכנת חשיפה מצדם של כוחות הביטחון, כמה שטרות כסף גדולים מחליפים ידיים בין המבריחים ובין אנשי הביטחון, והשיירה יכולה להמשיך בדרכה.

נתיב ההברחות הזה נחשף לעולם בעקבות תקיפות אוויריות שביצעה ישראל במהלך מבצע עופרת יצוקה ואחריה. למרות שהמידע שנחשף בתקשורת העולמית אינו עקיב, וישנן ספקולציות רבות באשר למספר התקיפות שביצעה ישראל, היעדים או מידת הנזק, קיימת הסכמה אשר קיבלה אישור מרומז מראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, כי נתיב ההברחות הסודני נפגע קשות, וכן שיש להניח כי איראן תיאלץ לתור אחר נתיבי הברחה חלופיים [4].

בהקשר זה ניתן לבחון את קבלת הפנים החמה וההתגייסות מקיר לקיר של באי כינוס הליגה הערבית מאחורי באשיר וסודן. המעורבות הסודנית במאבק הפלשתיני הפנימי כעושת דברה של איראן, מעמידה את העולם הערבי בפני אתגרים רבים, והמנהיגים הערבים ישמחו לראות את סודן מתנתקת מהלפיתה האיראנית.


נשיא סודן, עומאר אל באשיר – התקבל בחום בוועידת הליגה הערבית. צילום: צבא ארה"ב

ליגה במגננה

אולם האחדות הזאת סביב העניין הסודני היא בבחינת היוצא מהכלל המעיד על הכלל. מנהיגי הליגה הערבית בעבר הצליחו להסכים רק על צעדים נגד ישראל, צעדים שנסדקו במהלך השנים עם חתימת הסכמי השלום בין ישראל למצרים וירדן וכינון היחסים בין ישראל למאוריטניה (שנותקו מוקדם יותר השנה על ידי זו האחרונה), מטילים את עיקר כובד משקלם להגנה על מנהיגי ערב אחרים ועל משטריהם.

רשימת האיומים על המשטרים הערביים השונים ארוכה ומתארכת בחלוף הזמן – מנהיגי סודן וסוריה עומדים בפני סכנה של העמדה לדין בינלאומי, מנהיג עיראק לשעבר סדאם חוסיין כבר נכלא, נשפט והוצא להורג על ידי המערב. מנהיג נוסף, מועמר קדאפי, נאלץ לקבל את מרבית הדרישות המערביות כדי להפחית מהלחץ עליו.

המנהיגים הערבים גם חוששים מהמשך המלחמות במזרח התיכון – מלחמת האזרחים בעיראק כבר שלחה מיליוני פליטים אל שכנותיה הערביות; בלבנון ובעזה ממשיך להתקיים כאוס אשר נפגש בשנים האחרונות עם העוצמה הצבאית הישראלית. במהלך מבצע עופרת יצוקה אמר נשיא סוריה אסד בראיון טלוויזיוני כי חשוב להביא להפסקת המלחמה לפני שתלבה אש במדינות ערביות נוספות. חששם של מנהיגים ערביים מהרחוב הערבי הזועם הדורש לצאת למלחמה בישראל, לשפר את התנאים הכלכליים והפוליטיים, הוביל מדינות ערביות לעשות שימוש בכוח להרגעת הזירה הפנימית, בעודן מנסות באופן נואש להסיט את הויכוח הפנימי החוצה.

מעל כל החששות, עומד האיום האיראני על יציבות המשטרים הערביים. איראן, באמצעות הגרורה הלבנונית שלה, החיזבאללה, הוכיחה כי ביכולתה להשפיע ואף להכתיב אירועים פוליטיים בלבנון ובאזור כולו. ברצועת עזה, באמצעות ארגון החמאס, הוכיחו האיראנים כי להם יכולת השפעה רבה יותר מכל ניסיונות התיווך המצרים והסעודים. בעיראק, נראה כי מי שקובע את גובה הלהבות במידה רבה, יושב בטהרן ובקום.

מדינות ערביות שונות חשות כי ההשפעה האיראנית בשטחן גוברת, בד בבד עם המשך ההתחמשות של טהרן. בהקשר זה ברור, כי הצלחה איראנית בתחום הגרעיני, תוביל את האזור למרוץ חימוש גרעיני בהשתתפותן של סעודיה, מצרים, טורקיה ואולי גם מדינות ערביות נוספות. בתרחיש כזה, עשויה איראן לממש את הבטחתה-איומה ולהפיץ טכנולוגיה גרעינית לבעלות ברית דוגמת סודן, על מנת לשמר את מאזן הכוחות בזירה.

מדינות ערב מתמודדות מזה שנים עם חולשתה של המסגרת העל-מדינית, הליגה הערבית. בעבר השתעשע מנהיג לוב מועמר קדאפי ברעיון לפרוש מהליגה, מאחר וראה בה מסגרת חלשה שאינה מצליחה להתמודד עם ישראל והמערב, בשל החיכוכים בין החברות בה. ב-2002 הגיעו הדברים לסכסוך פומבי ומאז שינה קדאפי את מדיניות החוץ שלו באופן דרמטי – הוא פעל להתקרב למערב באמצעות ביטול תוכניתו הגרעינית, מתן פיצויים לקורבנות הטרור הלובי ובנוסף החליט להתמקד בשיקום הקשרים הכלכליים עם אירופה ובהגברת השפעתו על הפוליטיקה האפריקנית. קדאפי אף הציע יוזמות משלו לפתרון הסכסוך הישראלי-הערבי באמצעות רעיון "הישראסטין" אשר יוביל לאיחוד בין ישראל והרשות הפלשתינית למדינה דמוקרטית אחת.

קיצור תולדות הליגה

הליגה הערבית הוקמה בשנת 1945, על מנת לקדם שיתוף פעולה בכל התחומים בין מדינות ערב המייסדות – עיראק, מצרים, סוריה, לבנון, ירדן וערב הסעודית. תימן הצטרפה ששה שבועות לאחר מכן. לאחר התבוסה הערבית במלחמת העצמאות, התמקדו המדינות החברות במאבק בקיום הישראלי ואף חתמו על הסכם הגנה משותף. למרות תוכניות גדולות לכינון שוק משותף ולהעמקת שיתוף הפעולה, היריבויות הפנים-ערביות שחזרו ונשנו לאורך כל קיומה של הליגה, מנעו שיתוף פעולה פורה בין מדינות ערב. המסגרת של הליגה הערבית, שהוקמה על פי מודל האו"ם כולל תפקיד המזכ"ל, סובלת כמוהו ממחנאות, ריבים ונאומים פוליטיים ריקים מתוכן. ההחלטות החשובות באמת, מתקבלות לא פעם בשיחות מסדרון.

ביוני 1964, בדיוק שלוש שנים לפני מלחמת ששת הימים, כונן נשיא מצרים נאצר מפגש בין כל מנהיגי ערב שהפך מאז למסורת. המטרה הראשית של נאצר הייתה להביא לסיום מה שהגדיר "הכיבוש הישראלי של אדמות פלשתיניות". באותה ועידה נולד גם הארגון לשחרור פלשתין, או בקיצור אש"ף.

לאחר מלחמת ששת הימים, התכנסה הליגה פעם נוספת ופרסמה את שלושת הלאווים המפורסמים – לא לשלום עם ישראל, לא למשא ומתן עם ישראל ולא להכרה בישראל. העמדה הזאת לא החזיקה זמן רב, ועשור לאחר מכן כבר נכנסה מצרים למשא ומתן עם ישראל. בשנות המלחמה הקרה, היה העולם הערבי מפולג בין תמיכה בארה"ב ובין תמיכה בברה"מ, והפלגנות הזאת בתוך העולם הערבי, הותירה את הליגה הערבית כמסגרת של דיונים וסגירת חשבונות, במקום כמסגרת על-לאומית שמטרתה לקדם את העניין הערבי ואת שיתוף הפעולה.

גם לאחר המלחמה הקרה, לא הצליח העולם הערבי למצוא שפה מאחדת. הפלישה העיראקית למדינה אחות, כווית, והקואליציה שהוקמה נגד עיראק ובה חברו מדינות ערביות רבות, רק חיזקו את הפלגנות הזאת. המלחמה בעיראק ב-2003 לא הוסיפה נחת למדינות ערב. בכינוס הליגה באלג'יריה בשנת 2005, החרימו שליש ממנהיגי ערב את הוועידה, מהלך שהעיד עד כמה איבדה הליגה מיוקרתה וחשיבותה בעיני המנהיגים הערביים. למרות המאמצים של מדינות חברות לבצע רפורמות בליגה, באופן שבו תקבל הליגה סמכויות ממשיות ותוכל לכפות את החלטותיה, לא התקבלה מעולם רפורמה שכזאת. חששם של השליטים לאבד מכוחם עבור הליגה ובכך לסכן חלק מכוח התמרון שלהם, הספיק כדי למוסס כל יוזמה שכזו.

המלחמה האמריקנית בעיראק, המשבר המתמשך בלבנון, מלחמותיה של ישראל וכו' – אירועים אלה הותירו את הליגה הערבית ללא יכולת תגובה, ללא קול אחיד וברור בעניינים השונים. הקרע בעולם הערבי המשיך להתרחב.


אחמדיניג'אד – שולח זרועות לכל המזרח התיכון. צילום: אתר נשיא איראן

מתנגדים לישראל, חוששים מהגרעין האיראני

בתקופה שקדמה לפסגה הערבית בקטאר, פעלו שתי השחקניות החשובות כיום בקרב המדינות הפרו-מערביות, מצרים וסעודיה, כדי לתאם מהלכים מדיניים משותפים לכל מדינות הליגה הערבית. מפגש בין מנהיגי מצרים, סעודיה וכווית למנהיגהּ של סוריה אסד לא הביא לשיתוף פעולה, מאחר ואסד, הנהנה מקשרים קרובים לאיראן ומכיר בחשש הערבי, הישראלי והמערבי מפני האיראנים, מסרב לוותר על יחסים אלה בהם הוא רואה נכס אסטרטגי, לפחות עד שימצא לעצמו פטרונים אחרים. אותו אסד אגב, הנתפס כיום בישראל כפרטנר עתידי להסכם שלום, אמר בוועידה עצמה כי ישראל אינה מעונינת בשלום ואף הביע תמיכה בהמשך המאבק המזוין בישראל, אשר זכה בעולם הערבי למושג הכולל "התנגדות".

חוסר היכולת להגיע להסכמה הביא את נשיא מצרים מובארק כמו גם מנהיגים אחרים להחרים את הוועידה, ובכך להוכיח כי היא נתפסת כמיותרת בעיני הגורמים המשפיעים בעולם הערבי. נציגו של מובארק בוועידה, אמר כי אל להן למדינות ערב לאפשר מציאות שבה מתערבים גורמים לא-ערביים בענייניהם הפנימיים של הערבים. על רקע הלחץ המערבי על סודן וסוריה, ניתן לייחס את דבריו ללחץ זה, אולם ישנו גורם נוסף אליו כיוון הנציג המצרי לפסגה הערבית את דבריו – איראן.

היעלמותו של משטר הבעת' העיראקי בראשות סדאם חוסיין מעל פני המפה, הותיר את איראן כמעצמה הצבאית היחידה במפרץ הפרסי, וכמי שאף מדינה ערבית אינה יכולה ליצור מולה הרתעה צבאית אמיתית. תוכנית הגרעין האיראנית, אם תשיג את מטרתה הסופית שהיא השגת יכולת גרעינית-צבאית, תוסיף לשינויים שעובר המזרח התיכון, ותעמיד בסכנה את המשטרים הערביים השונים ואולי אף את ריבונותן של המדינות הערביות השונות. למרות שארה"ב, אירופה וישראל רואות באיראן איום על דרך החיים המערבית, ואף על קיומה של ישראל, מי שעומד כיום בפני הסכנה הגדולה ביותר הן מדינות ערב בכלל ונסיכויות הנפט הקטנות בפרט.

איחוד האמירויות, קטאר, בחריין וכווית – כולן עומדות תחת איום ישיר מכיוון האיראנים. מיקומן של הנסיכויות מעברו השני של המפרץ, חושף אותן להשפעה רבה מכיוון איראן ולסכנת פלישה של ממש. כיום, כשצבא אמריקני גדול ממוקם בעיראק, וישנם בסיסי צבא אמריקנים גדולים במקומות נוספים בחצי האי ערב, מודחק האיום האיראני על ריבונותן של הנסיכויות, אולם נסיגה אמריקנית לאחר מעורבות צבאית שנכנסה זה מכבר לשנתה השביעית, עשויה להותיר מדינות אלה ללא יכולת להתגונן. קשה להאמין כי לאחר נסיגה אמריקנית ובהינתן אירוע צבאי במפרץ הפרסי, תשוב מכונת המלחמה האמריקנית לאזור. בהקשר זה יש לציין כי חלק מההצלחה האמריקנית בעיראק בשנתיים האחרונות נזקף לזכותם של האיראנים הפועלים להפחית את כמות הפיגועים בעיראק, ולרסן את המיליציות השיעיות. האינטרס האיראני הוא לאפשר לאמריקנים לבצע נסיגה מהירה וחלקה, כחלק מתוכניותיהם ביום שאחרי.

בין טהרן לקזבלנקה

אחת המדינות הערביות העומדות בחזית המאבק באיראן ובהשפעתה הגוברת היא מרוקו, המרוחקת אלפי קילומטרים מזירת ההתרחשות במפרץ הפרסי.

צפון אפריקה כבר הפכה זה מכבר לזירת התרחשות בולטת במלחמה הקרה השנייה ובעיקר במאבק בתוך העולם המוסלמי. מדינות מחוץ לעולם זה, כגון צרפת, רוסיה וארה"ב, ביקשו להגביר את השפעתן באמצעות שורה של הצעות מפתות ועסקאות נשק וגרעין אזרחי. מרוקו נחשבת לאי של סובלנות בעולם הערבי, אולם בשנים האחרונות מתגברת המתיחות בארמון המלוכה המרוקני. מרוקו סובלת מהתקפות טרור חוזרות ונשנות, ככל הנראה מבית היוצר של גרורות צפון אפריקניות של ארגון אל קעידה.

במקביל, היא נאלצת להתמודד עם ניסיונות איראנים להגביר את השפעתם במדינה זאת. עבור האיראנים, מדובר בזירה לא אטומה לחדירה כלל וכלל. לוב ואלג'יריה, החולקות אינטרסים משותפים עם האיראנים כחלק מחברותן בגוש המדינות הריכוזי, מעוניינות להוביל קו מדיני משלהן בצפון אפריקה ואף ביבשת כולה. מרוקו הפרו-אמריקנית נתפסת כיריבה המסורתית של מדינות אלה.

יריבה מסורתית נוספת של מרוקו היא מאוריטניה, אשר לאחר סדרה של הפיכות צבאיות החלה נוקטת בשנה האחרונה במדיניות אנטי-מערבית ואנטי-ישראלית. החולשה הפנימית במאוריטניה, הקלה על מדינות כלוב ואלג'יריה להשפיע על הנעשה במדינה, כמו גם על פעילותם של גורמים רדיקליים. כאמור, מוקדם יותר השנה, בעקבות מבצע עופרת יצוקה, ניתקה מאוריטניה באופן סופי את יחסיה עם ישראל. גם סין כבר הצליחה לארגן לעצמה אחיזה נוחה במאוריטניה, והיא קודחת במקומות רבים במדינה בחיפושיה אחר נפט. גם האיראנים מצאו במאוריטניה אקלים פוליטי ידידותי שאפשר את חדירתם למדינה.

ב-6 מרץ, ניתקה מרוקו את קשריה עם איראן בתואנה כי האיראנים מפיצים תעמולה שיעית בממלכה הסונית. לפחות תריסר בני אדם נעצרו במרוקו מאז, בחשד כי המירו את אמונתם לאסלאם השיעי. התקשורת הרשמית במרוקו האשימה את איראן כי היא עושה שימוש בהפצת השיעה כאמצעי לחתור תחת אושיות החברה המרוקנית, כמו גם מדינות סוניות אחרות. הדוברים המרוקנים אף הוסיפו כי איראן מעוניינת לתקוע טריז בין מדינות ערביות פרו-מערביות כמו מרוקו וסעודיה ובין מדינות אנטי-מערביות כגון סוריה. בעיר רבאט נסגר בית הספר העיראקי, לאחר שהורים התלוננו כי בין כותלי בית הספר, מתרחש ניסיון להמיר את דתם של ילדיהם לדת השיעית. יש לציין כי באופן רשמי אין ההנהגה במרוקו מכירה בקיומו של מיעוט מרוקני-שיעי, על אף שהיא מכירה במיעוט הנוצרי ובמיעוט היהודי [5].


מלך מרוקו, מוחמד השישי – ניתן בזעם את היחסים עם איראן. צילום: הבית הלבן

המחוז ה-14

אל ההאשמות האלה נגד איראן הצטרפה לאחרונה האשמה נוספת – בחודש פברואר אמר יו"ר הפרלמנט האיראני לשעבר, עלי אכבר נאתק נורי, המכהן כיום כיועץ קרוב למנהיגה הרוחני של איראן ח'מנאי, כי עד שנת 1971 עת זכתה בחריין בעצמאות, הייתה המדינה הזעירה המחוז ה-14 של איראן. מדובר באי-דיוק היסטורי בולט מאחר ובחריין הייתה מצויה תחת שלטון בריטי באותם ימים.

הקשר של בחריין לאיראן הוא קדום יותר ומגיע עד לימי האימפריה הפרסית, אולם דבריו של היועץ כוונו דווקא לעת החדשה – בשנת 1970 הציג השאה האיראני דרישה לקבל את בחריין וכן איים נוספים במפרץ הפרסי. דרישתו נדחתה, והבריטים בשילוב הקהילה הבינלאומית החליטו להעניק לבחריינים, שראו עצמם ערבים, עצמאות. שנתיים לאחר המהפכה הח'ומייניסטית באיראן, בשנת 1981, נעשה בבחריין ניסיון כושל של הרוב השיעי, שנתמך על ידי טהרן, לבצע הפיכה שלטונית. מאז מביטים הבחריינים בחשדנות גלויה ובעוינות מופגנת אל עבר האיראנים, ואל עבר הרוב השיעי המשתייך בעיקר לשכבות הנמוכות ולשכבות הביניים.

ביטוי לחשש הסוני מהרוב השיעי ולהישענות הבחריינית על מדינות אחרות ניתן למצוא בהרכב הכוחות המיוחדים של המדינה שמטרתם להגן על המשטר. 20,000 חיילים משתייכם לכוחות אלה, קרוב ל-90% מהם אינם בחריינים ואיש מהם איננו שיעי, למרות שהרוב השיעי הוא כשני שליש מהאוכלוסייה.

לא רק מרוקו הגיבה בחריפות על פליטת הפה האיראנית. נשיא מצרים חוסני מובארק ומלך ירדן עבדאללה הגיעו לביקור מהיר בבחריין לאות הזדהות. ערב הסעודית הביעה מחאה רשמית נגד דבריו של היועץ.

גם הכוויתים הביעו בקול את חששותיהם מההתעצמות האיראנית. בפברואר לפני שנה, ביטא בכיר כוויתי את החששות במפרץ מהתחזקותה של איראן ומחוסר היכולת הערבית להתמודד עם התחזקות שכזאת, כשטען שארצו עשויה לבקש מישראל מטריה גרעינית, במידה ואיראן תשיג יכולת גרעינית.

שיתוף פעולה עם אמריקה הלטינית

יממה לאחר כינוס הליגה הערבית בקטאר, נועדו גם נציגים מ-12 מדינות דרום אמריקניות עם נציגי המדינות הערביות. אחד מהם, מי שנהנה מפופולאריות עצומה בעולם הערבי הוא נשיא ונצואלה הוגו צ'אבז, שארצו זכתה ביולי 2006 למעמד של משקיפה בליגה הערבית. צ'אבז הגיע לכינוס הליגה עם יוזמה משלו – החלפתו של הדולר כהילך המקובל בעולם בתחום סחר הנפט, במטבע אחר [6].

מעל ההתוועדות הלטינו-ערבית, ריחף צלה המאיים של איראן. אחת מהחלטות הוועידה הייתה להבטיח כי המזרח התיכון יפורז מנשק גרעיני. בעבר החלטה שכזאת בכינוס שכזה הייתה מכוונת אל ישראל, אולם הפעם נראה כי איראן היא המטרה הראשית לחששות המשותפים למדינות ערב.

מנהיגי ערב, המכירים ביחסים הקרובים במיוחד בין נשיא איראן אחמדינג'אד ובין מנהיגי הציר הלטיני, מבקשים להגביר השפעתם בחלק זה של העולם על מנת להוות משקל נגד לנוכחות האיראנית. במהלך הוועידה, ביקשו המדינות השונות להוסיף ולהרחיב את המסחר בין מדינות דרום אמריקה ומדינות המזרח התיכון, לאחר שכבר הוכפל פי 2.5 בחמש השנים האחרונות, מאז הוסכם על כינון פורום משותף לליגה הערבית ולמדינות דרום אמריקה.

החדירה האיראנית לדרום אמריקה כבר סוקרה בעבר בהרחבה. לאיראנים ולמדינות הציר הלטיני מגוון פרויקטים משותפים בכל תחום שניתן להעלות על הדעת. מתחת למעטה הרשמי הכולל שיתופי פעולה מדעיים, חקלאים ובתחום האנרגיה, מסתתר רובד אפל יותר. האיראנים משתפים פעולה עם ונצואלה בתחום פרויקט גרעיני ונצואליאני המצוי ככל הנראה עדיין בחיתוליו, אולם עשוי לעלות לראש סדר היום האמריקני בעתיד הקרוב.

ונצואלה, כמו איראן, תומכת בטרור כדרך להשגת יעדיה המדיניים. כך למשל סייעה ונצואלה רבות לארגון ה-FARC הנלחם בממשלת קולומביה, באמצעות העברת מאות מיליוני דולרים לקופת הארגון, הענקת מקלט למנהיגיו בשטחה ובשטח אקוודור ועוד. קולומביה נתפסת בעיני ונצואלה כסניף אמריקני בדרום אמריקה ולכן היא מעוניינת בשימוש בטרור נגד הקולומביאנים. האיראנים שמחו לגלות כי ונצואלה יכולה לשמש כמקלט של ממש עבור מחבלים. ארגון החיזבאללה מצא בוונצואלה בית חם, וחלק גדול מפעילות הטרור המתקיימת בכל רחבי היבשת האמריקנית, מקורו בהתארגנות החיזבאללה בארצו של צ'אבז. במקומות מסוימים בדרום אמריקה, אף נרשם גל של מעבר לדת השיעית מקרב תושביה של אמריקה הלטינית [7].

במפגש מקדים לוועידה המשותפת, שנערך באוקטובר 2008, הביעו הברזילאים ואיתם נציגים נוספים מקרב מדינות יונאסור תמיכה בתביעה של איחוד האמירויות לקבל לידיהם את שלושת האיים אותם תפסה איראן בשנות ה-70. על אף שמבחינת החוק הבינלאומי קשה לקבוע כי האיים שייכים דווקא לאיחוד האמירויות בהתחשב בעובדה כי ערב ההשתלטות האיראנית על האיים לא נהנו באיחוד האמירויות מעצמאות מדינית, התמיכה הדרום אמריקנית מעידה כי ביונאסור שותפים לחששות הערבים מאיראן, וכן שביונאסור מעדיפים לחזק את הקשרים עם מדינות ערב על חשבון היחסים עם איראן [8].

למעשה, ניתן לראות כי מתקיים מאבק דומה בליגה הערבית, למאבק המתרחש ביונאסור. המדינות הפרו-מערביות המובהקות בליגה הערבית – מצרים, סעודיה, הנסיכויות השונות ומרוקו, מנסות להילחם בהשפעה האיראנית ובתמיכה של כמה מהמדינות הערביות במטרות הגוש הריכוזי. סוריה, אלג'יריה ובמידה רבה גם לוב וקטאר, מציעות עמדה שונה לעמדתן של המדינות הפרו-מערביות, אשר חוששות ליציבות המשטרים שלהן כתוצאה מכך.

בתוך יונאסור מתחולל מאבק בין מדינות הציר הלטיני באיחוד – ונצואלה, בוליביה ואקוודור העוברות תהליכים של דה-דמוקרטיזציה ואנטי-מערביוּת, ובין מדינות פרו-מערביות מובהקות כגון ברזיל, קולומביה וצ'ילה, הרוצות ביחסים קרובים למערב ובתהליכי דמוקרטיזציה בדרום אמריקה. אין תימה אם כן, כי איראן וונצואלה חוות מערכת יחסים הדוקה כל כך מצד אחד, ובצדו השני לוחצות מדינות דוגמת ברזיל להגברת שיתוף הפעולה עם המדינות הערביות. ביטוי נוסף למערכות היחסים המורכבות האלה ניתן למצוא ביוזמה שהועלתה באופ"ק להחליף את הדולר במטבע אחר. בעוד איראן וונצואלה תומכות מצד אחד, ניצבות במחנה המתנגדות סעודיה ונסיכויות המפרץ, הנהנות, בין היתר, מתמיכתה של ברזיל.


אחמדיניג'אד וצ'אבז – משתפים פעולה גם בתחום הגרעין? צילום: אייג'נסיה ברזיל

ניחוח של נסיגה אמריקנית

בעוד כווית, בחריין וכן איחוד האמירויות חוששים מההתחזקות האיראנית, מנסה קטאר לשחק משחק כפול. הקטארים, אשר אימצו רפורמות ליברליות רבות בשנים האחרונות, מחזיקים בשטחם בסיס אמריקני ומביעים רצון להתקרב למערב. מצד שני, קטאר נוקטת קו רדיקלי יחסית כלפי המערב וישראל. האמיר הקטארי מנצל את ערוץ אל ג'זירה שבבעלותו כדי לתקוף את מצרים ולהגן על החמאס. כך פעל במהלך ימי עופרת יצוקה. קטאר אף ניסתה במספר הזדמנויות להגן על איראן מפני ביקורת בעולם הערבי.

הקטארים המבינים כי לא רחוק היום שבו ייעלמו האמריקנים מהאזור, והמדינות השונות תהיינה תלויות בחסדי האיראנים. בניגוד לעמדת רוב המדינות הערביות, בוחרים הקטארים לשמור על יחסי קירבה עם איראן. לשתי המדינות ישנו אינטרס משותף בולט נוסף. כל אחת מהן מחזיקה בכ-15% מעתודות הגז הטבעי בעולם. ביחד עם רוסיה לה כ-27% מהעתודות העולמיות, הביעו איראן וקטאר רצון להקים בעתיד קרטל גז טבעי עולמי על פי המודל של אופ"ק. הקטארים המחפשים מזה שנים עוצמה מדינית, מאמינים כי קרטל הגז עשוי להיות התשובה למאמצים.

אחד החששות הגדולים שמביעים הסעודים בכל פעם שהם נפגשים עם נציגים אמריקנים, הוא החשש כי יום לאחר הנסיגה האמריקנית מעיראק, תהפוך מדינה זו בעלת הרוב השיעי הנהנה כיום מעמדת ההנהגה, לגרורה איראנית אשר לה גבול ארוך עם סעודיה, וכן גבול עם כווית וירדן, מונרכיות סוניות-ערביות אשר עשויות להפוך מטרה ללחץ איראני.

מאז כניסתו של אובאמה לבית הלבן, על רקע הבטחותיו במערכת הבחירות בארה"ב בדבר נסיגה מהירה ככל שניתן מעיראק, מחסירים שליטי ערב, ובעיקר השליטים במפרץ הפרסי, פעימה. ניסיונותיו של אובאמה, בעיקר בחודש האחרון, להתקרב לאיראנים, נתפס כאיום של ממש. ב-21 במרץ השנה, ביום בו נחגג באיראן חג הנורוז – חג פרה-אסלאמי המסמל את תחילתה של השנה האיראנית ונחוג בדיוק ביום בו היום והלילה שווים באורכם, פנה אובאמה אל העם האיראני בשידור טלוויזיוני והושיט את ידו לשלום. המחווה האמריקנית אומנם נתקבלה בחשדנות על ידי האיראנים, אולם צעדים נוספים שביצעו האמריקנים, כולל מאמצים שונים ליצור הידברות ישירה בין ארה"ב לאיראן, מוכיחים כי אכן נושבות רוחות חדשות בוושינגטון.

אובאמה שדיבר במהלך מערכת הבחירות על הצורך להידבר עם אויבותיה של ארה"ב בהזכירו כי גם בשיאה של המלחמה הקרה התקיימה הידברות שכזאת בין ארה"ב וברה"מ, מאמין כי ניתן יהיה להתגבר על הקשיים שגרמו לנתק בן שלושת העשורים בין ארה"ב ואיראן. לאובאמה ישנן סיבות רבות לרצות זאת. עליו להבטיח את הנסיגה האמריקנית מעיראק מהר ככל האפשר ובמינימום נפגעים, והוא מכיר ביכולתם של האיראנים להקשות על תוכנית זו. את עיקר המאמץ האמריקני במלחמה בטרור מתעתד אובאמה להפנות לאפגניסטן ופקיסטן, שם על פי תפיסתו הייתה צריכה ארה"ב להתמקד מלכתחילה, לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר.

לאמריקנים ולאיראנים ישנו אינטרס משותף בגזרת אפגניסטן. איראן כמדינה שיעית, חשה מאוימת מכיוון שלטון הטאליבן הסוני האולטרא-קיצוני, וכמובן מכיוון פקיסטן, מעצמה גרעינית סונית. באפגניסטן מיוצר כיום על פי ההערכות כ-90% מכלל ההירואין בעולם, ואיראן יושבת על אחד מנתיבי ההברחה העיקריים של הסם הזה. כה מורגשת עובדה זו, עד כי על פי דיווחים המגיעים מאיראן, באזור הגבול עם אפגניסטן יותר זול לצרוך אופיום או הרואין מאשר לרכוש חפיסת סיגריות – נתון זה מבטא את אחת הבעיות הגדולות בחברה האיראנית המטואטאות מתחת לשטיח, והיא ההתמכרות הגדולה לסמים בקרב האוכלוסייה. לדעת אובאמה, ניתן לנצל בעיות אלה כדי להשיג שיתוף פעולה פורה יותר עם האיראנים באופן שיאפשר לייבש את ארגון הטאליבן הנשען בעיקר על רווחי ההירואין במלחמתו באמריקנים. מזכירת המדינה הילארי קלינטון, אף התבטאה לאחרונה כי תזמין נציגים איראנים רשמיים כדי לדון בעתידה של אפגניסטן.

האיום האיראני כבר מזמן אינו נחלתה של ישראל או של המערב. אדרבא, ישראל היא ככל הנראה היחידה היכולה להתמודד עם איום שכזה כפי שפעלה בשלוש השנים האחרונות נגד בנות הברית האיראניות – במלחמת לבנון השנייה נגד החיזבאללה, ב-2007 בתקיפת הכור הסורי, במבצע עופרת יצוקה נגד החמאס ובמקביל בתקיפת שיירות הנשק בסודן. זאת לצד פעילות מודיעינית-חשאית ענפה באיראן עצמה ובמקומות אחרים. גם בתסריט שבו משיגה איראן יכולת גרעינית, מסוגלת ישראל להגן על עצמה.

אולם בעוד שישראל מכירה באיום זה כבר שנים רבות ונערכת אליו, הפילוג בעולם הערבי וחולשתה המובנית של הליגה הערבית ושל מסגרות שיתוף פעולה ערביות אחרות, מוצאות עצמן מדינות ערב חסרות אונים מול ההתחזקות האיראנית. מי מהן שהאמין כי ארה"ב לעולם תהיה נכונה להיחלץ לעזרתן בשם ההגנה על הנפט ועל אינטרסים אחרים, עשוי להתבדות בעתיד הנראה לעין. ישראל יכולה לנצל עובדה זאת לטובתה במסגרת מדיניות החוץ שלה. שיתוף פעולה ערבי במאבק באיראנים יכול לחסוך לישראל מאמצים ומשאבים רבים. הוא גם יכול להוות פתח למשא ומתן פורה יותר מכפי שהיה בעבר.

אם ישראל תכיר בכך ותפעל על פי עקרונות אלה, היא עשויה למצוא עצמה ניצבת מול מציאות מדינית חדשה, במסגרתה מראות מדינות ערב פתיחות רבה יותר מבעבר. במידה ומדינות ערב תבחרנה בדרך של "ההתנגדות" לישראל, תהנה איראן מתנאים נוחים במיוחד להפיץ את האידיאולוגיה המהפכנית שלה, את הדת השיעית וכמובן, את הטרור.

הערות

1. "Sudan: Iran Offers to Share Nuclear Technology", AP, 25/04/2006

2. "Sudan, Iran sign military cooperation agreement", Sudan Tribune, 08/03/2008

3. Andrew Heavens and Fredrik Dahl, "US Sanctions? Sudan, Iran manage two-way trade in exemptions", Business Report, 25/05/2008

4. Yaakov Lappin, "'Sudan strike told Hamas, Iran: Your smuggling route is exposed'", The Jerusalem Post,
26/03/2009

5. Hassan Alaoui, "Morocco clamps down on Shiites", AP, 24/03/2009

6. Brian Murphy, "Chavez promotes ‘petro-currency' over dollar", AP, 31/03/2009

7. עוד על החדירה האיראנית לדרום אמריקה, במאמר "הציר האיראני-לטיני" בגיליון יולי 2008 של סיקור ממוקד

8. "Brazil supports UAE on 3 Islands issue with Iran, calls for Israeli withdrawal to Green Line", UAEinteract.com, 28/10/2008


מאמרים נוספים