בין קוסטה ריקה וניקרגואה קיים סכסוך ארוך שנים באשר לריבונות על נהר סן חואן וזכויות השימוש בו. לאחרונה שב ועלה הסכסוך לכותרות, כשכוח צבאי מניקרגואה החל לבצע עבודות הנדסיות בנהר סן חואן, באזור שלטענת קוסטה ריקה הוא בריבונותה. זהו הסיבוב הנוכחי, אך לא האחרון, במתיחות בין שתי שכנות, שעשויות למצוא עצמן כזירת מאבק נוספת במלחמה הקרה השנייה.

בניקרגואה זוכרים עדיין את 1825, השנה שבה סיפחה קוסטה ריקה את מחוז גואנקסטה, לבקשת התושבים עצמם על פי הגרסה המקובלת. השטח שגודלו כגודלה של לבנון, פופולארי בקרב תיירים והוא שוכן כיום בצפון מערב קוסטה ריקה. בניקרגואה רואים בשטח לא רק עדות לגזל בעבר, אלא גם אזהרה מפני סיפוחים נוספים שתבצע קוסטה ריקה.

נהר סן חואן מתפתל לאורך 200 קילומטר של ג’ונגלים ונופים מרהיבים. הוא יוצא מאגם ניקרגואה הגדול במזרח, ונשפך אל הים הקאריבי במערב, ולמעשה אל האוקיאנוס האטלנטי. שני שלישים מהנהר, בחלקו המזרחי, משמשים כגבול הטבעי בין המדינות. הנהר עצמו נמצא בשטח ניקרגואה, אולם לקוסטה ריקה ישנן זכויות שימוש בנהר, כל עוד אינן פוגעות בריבונות שכנתה. לקוסטה ריקה אין צבא מאז 1948, כך שלכאורה לא צריכה הייתה להתעורר כל בעיה בנושא זה, אך אין היא נעדרת יכולת צבאית לחלוטין.

באמצע המאה ה-19, בימי הבהלה לזהב בארה”ב, שימש נהר סן חואן כדרך אלטרנטיבית לתנועה מערבה. באותם ימים, הדרך היבשתית בארה”ב הייתה זרועה בסכנות, הן מצד פורעי חוק, הן מצד האינדיאנים והן בשל מכשולים טבעיים. הנהר לעומת זאת, נחשב לבטוח יחסית וקל לניווט. על התארכות הדרך פיצתה מהירות ההתקדמות הגבוהה יותר בנתיב זה.

ב-1858, ביקשו ניקרגואה וקוסטה ריקה ליישב את המחלוקות בעניין הזכות על הנהר, והגיעו להסדר ראשוני. ההסדר החזיק מעמד שלושה עשורים, עד ששוב פרץ סכסוך בין הצדדים. הפעם התערבה ארה”ב בנעשה, ובהנהגת הנשיא גרובר קליבלנד קבעה כי לקוסטה ריקה יש זכויות מסחריות בלבד בנהר בעוד הריבונות היא של ניקרגואה. הסדר זה מוסיף להתקיים עד ימינו, בשינויים קלים [1].

על פי ההסכמים הללו, נהר סן חואן הוא בריבונותה של ניקרגואה, אולם לקוסטה ריקה זכויות שיט ומסחר בנהר. לניקרגואה ישנה הזכות לגבות מס על המסחר בנהר, תוך הסכמה הדדית. ב-1998 הטילה ממשלת ניקרגואה מס של 25 דולר על תיירים מקוסטה ריקה ששטו בנהר, והיא אף מנעה באופן זמני תנועה בנהר לאחר ששוטרים מקוסטה ריקה הפליגו בנהר במדים, מה שהיווה לטענת ניקרגואה הפרה של ההסכם. מאז, נדון הסכסוך גם בבית המשפט הבינלאומי בהאג.

ב-13 ביולי 2009, פרסם בית המשפט הבינלאומי את פסיקתו – לקוסטה ריקה יש זכויות שיט ומסחר בנהר, כולל תיירים ללא תשלום מס. סירות רשמיות של קוסטה ריקה רשאיות להפליג בנהר לצורך מתן שירותים חיוניים לאזרחיה, אולם שוטרים בתפקיד אינם יכולים להפליג בנהר. בעניין הריבונות של ניקרגואה, קבע בית המשפט כי לזו עומדת הזכות לדרוש מאזרחי קוסטה ריקה המפליגים בנהר שיישאו דרכונים ולעצור אותם לביקורת ב-2 נקודות בנהר. לניקרגואה גם הזכות לרגולציה בכל הנוגע לשימוש בנהר ולזכותה עומדת האפשרות לקבוע לוח זמנים לשימוש בנהר עבור סירות מקוסטה ריקה.

הסיבוב הנוכחי

בחודש שעבר, פרץ כאמור מחדש הסכסוך בין הצדדים – כוח הנדסי-צבאי של ניקרגואה, בהובלתו של אדן פסטורה, החל בביצוע עבודות בנהר לאורך של 33 קילומטרים. לטענת קוסטה ריקה, במהלך העבודות חדר הכוח מניקרגואה לתוך שטחה של קוסטה ריקה והפר את ריבונותה. כמו כן טענה קוסטה ריקה כי העבודות פגעו בסביבה, באזורים הנמצאים בשימור סביבתי בשטחה של קוסטה ריקה. אזור המריבה בשטח הנהר, הפך לנקודת מחלוקת עיקרית בסכסוך הנוכחי מאחר ושתי המדינות טוענות לבעלות עליו.

מנהיג הכוח מניקרגואה גייס לעזרתו את צילומי הלוויין מתוכנת גוגל ארץ, שהציגו את האזור בשטחה של ניקרגואה. לאחר שבגוגל עדכנו את הצילומים באופן שהשיב את השטח לקוסטה ריקה, טענו בניקרגואה כי הפעילות הכרחית כדי להילחם בהברחות הסמים וביקשו להפנות את המקרה לבית הדין הבינלאומי. מנגד, בקוסטה ריקה טענו כי מדובר בהפרת ריבונות בוטה מצדה של ניקרגואה ועל כן מי שצריך לבחון את הסוגיה זה ארגון מדינות אמריקה (OAS), בו חברות שתי המדינות ובמידה ועדיין לא ייפתר הסכסוך, יש להעבירו למועצת הביטחון.

ה-OAS פסק כי יש להסיג את כל הכוחות מהאזור, לסמן את הגבול באופן ברור כדי להימנע מסכסוכים עתידיים, וליצור דיאלוג שלו בין המדינות. בקוסטה ריקה הסכימו לכך אך בניקרגואה התנגדו. בפגישה שנערכה ב-12 בנובמבר יצאו שגרירי ה-OAS בהצהרה משותפת הקוראת לקוסטה ריקה ולניקרגואה להסיג את כוחותיהן מאזור המריבה ולנהל מו”מ בדרכי שלום [2]. נשיא ניקרגואה, דניאל אורטגה, התייחס בביטול להחלטת ה-OAS באומרו כי לארגון זה אין מנדט לעסוק או לפתור סוגיות גבול בין החברות. הוא איים לבטל את חברותו בארגון והורה לשגרירו לשוב הביתה מקוסטה ריקה [3].

מפה המציגה את שתי התעלות – תעלת פנמה בירוק ותעלת ניקרגואה באדום. שרטוט: ג’ונהדב, ויקיפדיה

תעלת ניקרגואה

העבודות ההנדסיות שמבצעת ממשלת ניקרגואה בימים אלו משתלבות בתוכניתה הישנה של הממשלה לכרות תעלה ימית שתאפשר תנועת אוניות ממערב למזרח, מהאוקיאנוס האטלנטי לאוקיאנוס השקט, בדומה לתעלת פנמה.

כלכלת העולם השתנתה באופן עמוק מאז 1914 עת נפתחה התעלה לשיט. באותם ימים מרכז הפעילות הכלכלית העולמית היה באוקיאנוס האטלנטי ובמסחר בין צפון אמריקה לאירופה, כמו גם בין מדינות אירופה והקולוניות שלהן. 100 שנה לאחר מכן, מרכז הכובד של הכלכלה העולמית עובר לאוקיאנוס השקט, למסחר בין צפון אמריקה ומזרח אסיה, לנוכח עלייתן של סין, יפן, הודו ומדינות נוספות באזור.

תעלת פנמה לא יכלה מעולם לאפשר את תנועת כל האוניות החפצות לנוע בנתיב הקצר בין שני חופיה של יבשת אמריקה. כשהחלה לפעול, עברו בתעלת פנמה 1,000 אוניות בשנה, ומאז קפץ המספר פי 15 לערך. קיומה של התעלה קיצר את ההפלגה של אונייה מהחוף המזרחי בארה”ב לחוף המערבי ב-13,000 ק”מ לערך והפך את אופציית השינוע דרך הים לאלטרנטיבה ריאלית מבחינה כלכלית.

בתעלה יכולות לעבור אוניות במשקל של עד 65 אלף טון. המשמעות עבור המסחר העולמי היא שאוניות התובלה הגדולות ורוב מכליות הנפט החדשות אינן יכולות לעבור בתעלה, ועל כן עליהן להפליג דרך קייפ הורן, מדרום ליבשת דרום אמריקה, באזור קשה לשיט ותוך כדי הארכת הדרך באלפי קילומטרים שמשמעותם שבועות של הפלגה. בשל כך, הפכו תוכניות לכריית תעלה חלופית, כמו גם להרחבת התעלה הקיימת לעניין כלכלי רב מעלה. נוסיף לכך את העובדה כי כלל הכלכלות במרכז אמריקה הן קטנות וכריית תעלה שכזאת עשויה לייצר להם צמיחה דו ספרתית למשך שנים רבות, והפיתוי לביצוע פרויקט כזה גדול וברור.

לניקרגואה, כאמור, תוכנית קונקרטית לתעלה אלטרנטיבית כזו. לפי תוכנית ממשלתית מ-2004, תפעל ניקרגואה לכרות תעלה שתוכל לקבל אוניות במשקל של 250,000 טונות, המשתייכות לקטגוריות גבוהות יותר מהאוניות המסוגלות לשוט בתעלת פנמה. מאחר וניקרגואה צפונית יותר מפנמה, הרי שגם זמן השיט יתקצר ביממה וב-800 ק”מ בזכות התעלה עבור אוניות המגיעות מארה”ב, מכסיקו או קנדה, ואף ממערב אירופה. מובן שלצד החיסכון בזמן יהיה חיסכון בעלויות התובלה ובכך גם הורדה של מחירי הסחורות וכו’.

עלות הפרויקט כפי שהעריכו ב-2004, עמדה על 25 מיליארד דולר, בזמן שתקציב ההוצאות הממשלתי עומד על מיליארד דולר והתוצר על שישה מיליארד בלבד. הדרך ליישום פרויקט כזה, אם כן, עוברת בסיוע ממעצמה כלכלית זרה, או בסיוע של כמה מדינות.

בניקרגואה בחנו גם אלטרנטיבה במסגרתה תונח תשתית משולבת שתכלול יצירת “גשר יבשתי” – צינור נפט עם תחנות פריקה שיוכל להזרים נפט ממכלית שעוגנת בחוף המזרחי של ניקרגואה למכלית שתעגון בחוף המערבי. בנוסף, תיבנה מסילת רכבת מחוף אל חוף שתוכל להעביר את שאר הסחורות שייפרקו. במידה והפעילות בנמלים תהיה יעילה, ייתכן ופתרון זה אף יהיה למהיר יותר מאשר כריית תעלה, ועלותו זולה באופן משמעותי. ב-2 באוקטובר 2006, נשיא ניקרגואה דאז אנריקה בולאנוס, הצהיר בוועידת הביטחון של מדינות חצי הכדור המערבי, כי ארצו מעוניינת לבצע את פרויקט כריית התעלה. בולאנוס טען אז כי עלות כריית התעלה תעמוד על 18 מיליארד דולר והפרויקט יימשך 12 שנה.

למרות שמבחינה כלכלית, נראה כי לכאורה רק ממשלת פנמה היא המפסידה בעוד ששאר העולם ירוויח, ואפילו לגביה אין העניין ברור בהכרח כי התעלה בניקרגואה אמורה לשרת כאמור אוניות שלא יכולות לעבור בתעלת פנמה, הרי שמבחינה מדינית זו אופרה אחרת לגמרי. פנמה נחשבת לאחת המדינות הקרובות לארה”ב באזור, ואין ספק שלאמריקנים יש השפעה רבה על המתרחש בתעלה.

ניקרגואה, לעומת זאת, היא מדינה המשתייכת לציר הלטיני, ובכך נתונה להשפעה רבה מצד ונצואלה ומדינות אחרות. גם איראן נחשבת כיום לידידה קרובה של ניקרגואה. מאחר וניקרגואה לעולם לא תוכל לעמוד בעלויות הנדרשות לצורך כריית התעלה, וספק אם ארה”ב תאפשר לה להשיג מימון שכזה בקלות, ייתכן בהחלט שניקרגואה תיאלץ לפנות למדינות כמו ונצואלה, רוסיה או סין, כדי לכרות את התעלה. פירוש הדבר הוא שהתעלה הימית החשובה ביותר בעולם ככל הנראה, תהיה תחת השפעתן של מדינות הגוש הריכוזי למשך שנים רבות, אף אם בניקרגואה יתחלף השלטון.

תעלת פנמה – כיצד תתמודד עם התחרות? צילום: דוזניסט

בחירות בעוד שנה

הבחירות הבאות בניקרגואה יתקיימו ב-6 בנובמבר בעוד שנה. על פי החוקה של ניקרגואה, נשיא לא יכול לכהן שתי קדנציות רצופות, אלא הוא זוכה לכהן קדנציה אחת בת 5 שנים. ב-2009 הסיר בית המשפט העליון של ניקרגואה את האיסור על התמודדות שנייה, כדי שאורטגה יוכל להתמודד לכהונה נוספת. החלטה זו של בית המשפט העליון עדיין טעונה הסכמה מצד הקונגרס, שיכול להפעיל את הרוב שיש לאופוזיציה כדי למסמס את ההחלטה.

בינתיים, עד שיובררו לאשורם העניינים החוקתיים, תרות מפלגות האופוזיציה אחר מועמד מוסכם על כל מפלגות האופוזיציה כדי שיוכלו להדיח את אורטגה. בבחירות 2006, האופוזיציה הייתה מפולגת ובכך התאפשר לאורטגה, שזכה רק ב-38% מהקולות, לנצח את שני יריביו מהימין, שגרפו יחדיו 55% מהקולות.

אורטגה מתמודד כיום עם בעיית פופולאריות, מאחר והמצב הכלכלי בניקרגואה מוסיף להיות קשה ונמצא במגמת החמרה – המדינה נחשבת לאחת העניות ביותר בחצי הכדור המערבי. אין ספק שהפעלה מוצלחת של התעלה עשויה להפוך את ניקרגואה לאחת העשירות בחצי הכדור המערבי ובכך לפתור את רוב בעיותיה הכלכליות, אולם גם ברור שמדובר בפרק זמן ארוך שלא יאפשר לאורטגה ליהנות מהפירות הפוליטיים הללו, אלא אם יצליח להשליט דיקטטורה בסגנון הצ’אבזי, כפי שיריביו מהאופוזיציה מאשימים אותו שהוא מנסה לעשות.

אורטגה יודע שכרגע, הדרך להשגת פופולאריות יכולה לעבור במסלול הפטריוטי, שיכול לבוא לידי ביטוי למשל בסכסוך גבולות עם השכנה קוסטה ריקה. צבא ניקרגואה נחשב בקדנציה הקודמת של הסנדיניסטים בשנות ה-80 כחזק ביותר במרכז אמריקה. בידי הצבא נותרו מספר גדודי טנקים מייצור סובייטי ישן, וכן כלים משוריינים נוספים.

נשיא ניקרגואה, דניאל אורטגה עם מדבדב – ייבחר לכהונה נוספת? צילום: הקרמלין

המפה הפוליטית בקוסטה ריקה

לקוסטה ריקה אין כאמור צבא, עובדה שהותירה אותה כמדינה היחידה במרכז אמריקה שלא חוותה הפיכות צבאיות, אולם יש לה כוחות שיטור יעילים, העוסקים במלחמה בהברחות הסמים ובהגנה על הגבולות, לצד המלחמה בפשע. גם בלי צבא, תקציב הביטחון השנתי של קוסטה ריקה גבוה פי 3 מזה של ניקרגואה.

המשרד לביטחון הציבור מרכז כיום את היחידות החמושות של ממשלת קוסטה ריקה, מאז הוקם ב-1996 – לצד המשטרה ישנו משמר גבול ויחידה הלוחמת בהברחת הסמים. כמו כן, לקוסטה ריקה יש יחידת עלית המכונה “כוח ההתערבות המיוחד”, אשר מתאמנת עם היחידות המיוחדות של צה”ל. יחידה זו משתייכת לאגף המודיעין במשרד הנשיא, וכפופה ישירות אליו. ממשלת ניקרגואה אף טענה כי קוסטה ריקה שלחה לוחמים הלבושים “כמו רמבו”, וייתכן כי מדובר ביחידה הזאת [4].

קוסטה ריקה זוכה לגיבוי מצד רוב המדינות באמריקה הלטינית למעט מדינות הציר הלטיני, מאחר והעדיפות מבחינת מדינות אלה היא לסיים את העימות בדרכי שלום. האינטרס של מדינות הציר הלטיני והגוש הריכוזי הוא לייצר עימות מספיק תקשורתי כדי ללכד את העם בניקרגואה מאחורי אורטגה ולאפשר לו קדנציה נוספת. לכל ברור כי אורטגה כנשיא יאפשר לרוסיה, ונצואלה ומדינות אחרות להיות מעורבות בפרויקט התעלה, באופן שישנה את מאזן הכוחות ביבשת אמריקה, כחלק מתהליך הנגיסה בהגמוניה האמריקנית באזור בעשור האחרון.

התלקחות מאבק מזוין של ממש, עשויה להיות בעייתית עבור כל מדינות האזור – כיום מוקד ההתנגשות האולטימטיבי באמריקה הלטינית נמצא בגבול ונצואלה-קולומביה, שתי המדינות המקורבות לשני הצדדים הנצים משתי גדות הנהר סן חואן. עימות מקומי עשוי להתפתח לעימות נרחב יותר, כשלמעצמות הגדולות ישנם כאמור אינטרסים שונים והן תומכות שצדדים שונים בסכסוך.

הנשיאה לאורה צ’ינצ’ילה, שנכנסה לתפקידה במאי 2010, נחשבת לבעלת תפיסות שמרניות ולקתולית אדוקה. היא מתנגדת להפלות, להפרדת הדת מהמדינה ועוד. בניגוד לקודמה אוסקר אריאס שתמך בחילונה של קוסטה ריקה, ניצבת צ’ינצ’ילה בקוטב השמרני של המפה הפוליטית, וככזאת, היא בין היריבים המרים של הציר הלטיני הסוציאליסטי, אשר מנסה לשלוח זרועות גם לתוך קוסטה ריקה.

הפער הכלכלי בין המדינות הוא גם פקטור – קוסטה ריקה נהנית מרמת חיים גבוהה יחסית לאזור. במונחים ריאליים, התוצר לנפש בניקרגואה עומד על 11,100 דולר על פי נתוני הבנק העולמי, בעוד שבניקרגואה הנתון הוא 2,660 דולר בשנה, יותר מפי 4; קוסטה ריקה לא חוותה כאמור הפיכות צבאיות או מלחמות אזרחים ב-62 השנה האחרונות, מה שלא ניתן להגיד על ניקרגואה; בקוסטה ריקה משקיעים רבות בענף התיירות, הון זר רב זורם אל המדינה בשל היותה יציבה פוליטית ושלווה מבחינה ביטחונית, בעוד שניקרגואה תלויה רבות במדינות הציר הלטיני ובמדינות הגוש הריכוזי לצורך פעילות כלכלית.

מה יהיה השלב הבא?

אין לדעת כיצד ייפתר המשבר הנוכחי. ניקרגואה לא יכולה להרשות לעצמה להסיג את כוחותיה, באופן שיציג אותה כחלשה. קוסטה ריקה מצדה אינה יכולה להרשות לעצמה לוותר על אזור שהיא מגדירה כנמצא תחת ריבונותה, מאחר והדבר יפתח את הפתח למחטפים נוספים מצדה של ניקרגואה. עבור ניקרגואה עומדות שתי אפשרויות – האחת, לטעון כי היא סיימה את העבודות ההנדסיות שביקשה לעשות לפי שעה, ועל כן היא מבקשת להשיב את כוחותיה. החלופה השנייה היא להתכונן להתנגשות מקומית עם הכוחות של קוסטה ריקה, שעשויים להיות מיומנים יותר.

כך או אחרת, ברור כי מדובר בכל מקרה בירייה ראשונה. עד נובמבר 2011 והבחירות בניקרגואה, ייעשו ניסיונות נוספים מצד ניקרגואה לפגוע בריבונותה של קוסטה ריקה. מטרת הניסיונות האלה תהיה כמובן לייצר תחושת חירום בניקרגואה ולחזק את הפופולאריות של הנשיא, לקראת הבחירות. מבחינת קוסטה ריקה, אין כאמור הרבה אפשרויות, והיא צריכה להיות מוכנה להשיב אש במידה וניקרגואה תחליט להישאר באזור המריבה עוד זמן רב.

השאלות הגדולות הנשאלות סביב הסכסוך הזה, נוגעות למידת המעורבות של מדינות מהאזור ומעצמות עולמיות, שכאמור לכולן יש אינטרסים בעימות סביב נהר סן חואן. מעורבות שכזו עשויה להוביל להתנגשויות צבאיות, לפגיעה במערכות הפוליטיות של שתי המדינות ובכלכלה שלהן. סוגיית תעלת ניקרגואה תמשיך להעסיק אף היא את המדינות השונות, כשכל אחת מהמעצמות תנסה להשיג לעצמה השפעה בכריית התעלה.

הערות

1. “UN International Court of Justice Affirms Nicaraguan Sovereignty Over San Juan River and Country’s Right to Regulate Traffic by Costa Rican Vessels; ICJ Upholds Ban on Costa Rican Military/Police Use of River”, PRNewswire, 14/07/2009

2. Geraldine Coughlan, “Costa Rica takes dispute to court”, 04/10/2005

3. “Costa Rica calls OAS border resolution ‘victory'”, AP, 13/11/2010

4. Tim Rogers, “A river runs into trouble on Nicaragua-Costa Rica border”, Miami Herald, 05/11/2010