עד לא מכבר ובמשך העשור האחרון לפחות, כל גיחה של נשיא אמריקני דרומה לאמריקה הלטינית גררה עימה גינויים והתייצבות של מנהיגי האזור כאיש אחד נגד הנשיא האמריקני. אלא שמה שהיה הוא לא מה שיהיה – בזה אחר זה נפלו מנהיגי שמאל-לעומתיים כלפי ארה”ב, ובמקומם עלו מנהיגים שמרניים. אם יש מקום אחד שבו אובמה משאיר ירושה טובה יותר ממה שקיבל, הרי זה במרחב הלטיני.
חודשים ספורים לפני סיום כהונתו בבית הלבן, וגם אובמה בוודאי מתחיל לסכם. מדיניות החוץ שלו הניבה תוצאות שנויות במחלוקת במזרח התיכון, ובאסיה מאזן הכוחות עם סין מורכב. האזור שבו אין חולק על כך כי אובמה משאיר את האינטרסים האמריקניים במצב טוב לאין שיעור ממה שקיבל, הוא באמריקה הלטינית.
מעמדה של ארה”ב באמריקה הלטינית הלך והתדרדר ברציפות מאז תחילת העשור הקודם – הנשיא בוש הבן התקבל בבוז כשהציע לכונן אזור סחר חופשי משותף לכל מדינות אמריקה (FTAA), ומאז איבד עניין במהירות באזור ככל שהמלחמה העולמית בטרור הסתבכה.
אובמה ניסה לייצר אווירה חדשה אך גם עבורו, הדרך דרומה הייתה קשה – באפריל 2012, בעת כינוס ועידת ארגון מדינות אמריקה (OAS), התייצבו כל מנהיגי האזור כאיש אחד נגד אובמה והמשך הסנקציות האמריקניות על קובה.
סין עמדה להפוך לשותפת הסחר מספר 2 של אמריקה הלטינית ואף התערבה בבניית תעלה מתחרה לתעלת פנמה, הנפט חגג באזור של 100-120 דולר לחבית והציר הלטיני האנטי-אמריקני שהוביל הוגו צ’אבז היה בשיאו וצבע את האזור באדום בוהק. בזו אחר זו הצטרפו קובה, בוליביה, ניקרגואה ואקוודור לאותו ציר משותף עם ונצואלה. שתי הכלכלות הגדולות ביבשת, ברזיל וארגנטינה, הצטרפו לאווירת “אמריקה הלטינית ללטינים” ופעלו למען יוזמות אזוריות ונגד התערבות של ארה”ב באזור. נדמה היה כי הדלת דרומה נסגרה בפני וושינגטון.
4 שנים בלבד חלפו, והאזור נמצא בעיצומו של שינוי דרמטי, כשאת האדום הסוציאליסטי מחליף הכחול השמרני. וונצואלה, שהייתה העוגן המהפכני תחת הוגו צ’אבז, הולכת ומתפוררת בעקבות מותו ב-2013. מאז, קריסת מחירי הנפט מוטטו את הכלכלה המקומית ונדמה שהיא רחוקה כפסע מפשיטת רגל. מחליפו של צ’אבז, ניקולאס מאדורו, נאחז בקרנות המזבח עדיין אך נראה כי מהפך הוא רק שאלה של זמן בשל המצוקה הכלכלית, ומשאל עם להדיחו צפוי בחודשים הקרובים.
הציר הלטיני מתפורר
גם שאר החברות בציר הלטיני סובלות מהירידה במחירי הנפט, וכתוצאה מכך בסיום התמיכה מצד ונצואלה – בבוליביה, הנשיא איבו מוראלס, שהיה הקרוב ביותר לצ’אבז, נמצא כיום באמצע כהונתו השלישית. ב-2009 הצליח לשנות את החוקה שהגבילה את בחירתו לשתי כהונות, אך מוקדם יותר השנה הפסיד במשאל עם שימנע ממנו להתמודד בפעם הרביעית. באקוודור, צפויות להיערך בחירות לנשיאות בפברואר 2017. הנשיא רפאל קוריאה, אחד המנהיגים הקרובים להוגו צ’אבז בזמנו, לא יוכל להתמודד לראשונה מאז 2006, והוא ינסה להריץ את סגנו, לנין מורנו בניסיון להמשיך את הקו הסוציאליסטי.
בניקרגואה תערכנה בחירות לנשיאות בתחילת נובמבר. הנשיא הסוציאליסט דניאל אורטגה נראה נחוש למנוע מהפך גם במדינתו, והוא נוקט בצעדים דרקוניים לשדרוג ריכוזיות השלטון לקראת הבחירות – הוא העמיד את אשתו כמועמדת לסגן-הנשיא, דאג שבית המשפט העליון יפסול מבעוד מועד את מנהיגי האופוזיציה, והכריז בחודש יוני האחרון כי משקיפים בינ”ל לא יורשו להיכנס למדינה ולסקר את הבחירות.
על רקע ההתפתחויות האלו, נראה כי המהלך של אובמה להפשיר את היחסים עם קובה לא יכול היה להגיע בתזמון טוב יותר – הגל הסוציאליסטי האנטי-אמריקני בנסיגה, ויישוב הסכסוך העתיק והסמלי עם קובה, צפוי לתרום משמעותית לשיקום מעמדה של ארה”ב באזור. אובמה הגיע השנה לביקור נשיאותי בהוואנה בחודש מרץ. קובה הוצאה מרשימת המדינות תומכות הטרור, וקשרי המסחר בין המדינות עומדים בפני שדרוג משמעותי ביחד עם הסרה סופית ורשמית של האמברגו האמריקני על המדינה הקומוניסטית.
ארגנטינה החדשה
בארגנטינה התחולל מהפך בבחירות שנערכו לפני שנה, כשאוריסיו מאקרי גבר על מועמד מפלגתה של הנשיאה קירשנר היוצאת, וסיים בכך 12 שנות שלטון של בני הזוג קירשנר. מאקרי נכנס לתפקידו ב-10 בדצמבר 2015, וההספק שלו מאז מרשים: שבעה ימים לאחר כניסתו לתפקיד, הסיר את החסמים על שער החליפין של המטבע המקומי, מה שהוביל לפיחות של 30% במעמדו מול הדולר האמריקני. צעד שהיטיב עם היצואנים במדינה. בתוך חודשיים בלבד, הצליח להגיע להסדר עם בעלי החוב של ארגנטינה מפשיטת הרגל ב-2002 ובכך התקרב לפתור סופית סכסוך של 15 שנים, ולהחזיר את ארגנטינה בחזרה על שוקי האשראי בעולם.
מבחינת מדיניות חוץ, מפגין מאקרי מדיניות חוץ הפוכה בתכלית מזו שהציגה קירשנר: הוא תקף את ונצואלה ואף קרא למרקוסור, המסגרת האזורית בה השתיים חברות ביחד עם ברזיל, אורוגוואי ופרגוואי, להטיל סנקציות על קראקס בעקבות פגיעה בזכויות אדם. מאקרי הציע גם לקדם אינטגרציה בין מרקוסור לבין “הברית הפסיפית”, פורום הכולל את מכסיקו, קולומביה, פרו וצ’ילה, וכבר צרף את ארגנטינה למשקיפה בארגון הזה. הנשיא החדש הזדרז גם לבטל יוזמה מפוקפקת עליה סיכמה קירשנר עם האיראנים, ל”חקר האמת” סביב הפיגועים בארגנטינה בתחילת שנות ה-90.
מאקרי הספיק מאז תחילת השנה להיפגש עם אובמה, כמה מהמנהיגים באירופה ומנהיגי המעצמות האסיאתיות – סין, יפן והודו. אובמה עצמו הגיע לביקור בחודש מרץ, והשניים סיכמו על דף חדש ביחסי שתי המדינות כולל עסקאות סחר והשקעות. גם מול בריטניה החליט מאקרי לשקם את היחסים ולהתמקד בצד הכלכלי. מעניין לציין כי בשני המקרים, הן מול ארה”ב והן מול בריטניה, מאקרי בחר במדיניות פרגמטית ולהניח לעת עתה את המחלוקות מהעבר. כך, כשעיתונאים מקומיים תקפו את אובמה על חלקה של ארה”ב ב”מלחמת המלוכלכת” בארגנטינה בסוף שנות ה-70 ותחילת ה-80, הצהיר מאקרי כי לארגנטינה הזכות לדעת את האמת, אבל הכלכלה צריכה לעמוד במרכז היחסים החדשים. באופן דומה, הוא הצהיר כי תביעתה של ארגנטינה לריבונות על איי פוקלנד בעינה עומדת, אך הוא בוחר להתמקד בהידוק היחסים הכלכליים עם בריטניה.
עידן חדש גם בברזיל
גם ברזיל נכנסה השנה לעידן חדש – אחרי 13 שנות שלטון שמאל, תחילה עם לולה דה סילבה ולאחר מכן עם דילמה רוסף, תפס את כס הנשיאות מי שהיה סגן הנשיא, מישל טמר, ממפלגת התנועה הדמוקרטית ממרכז המפה הפוליטית. רוסף הודחה בחודש שעבר בעקבות האשמות שעשתה שימוש לא חוקי בכספי בנקים ממשלתיים כדי לכסות את גירעונות המדינה.
ארה”ב נמנעה מלנקוט עמדה במשך חודשי המשבר הפוליטי בברזיל, אך במפלגת השלטון המודחת האשימו אותה בסיוע להפיכה, לא פחות. בין היתר, הסתמכו שם על מסמכי ויקיליקס על פיהם הנשי טמר היה מודיע אמריקני כשהיה חבר פרלמנט. רוסף עצמה חוללה סערה כשעזבה את תפקידה תוך הטחת האשמת טמר בבגידה ובביצוע הפיכה, בזמן שמקורביה האשימו את הדרג הפוליטי ואת התקשורת במהלך מכוון שנועד לעשות את מה שלא הצליחו לעשות בקלפי.
טמר מייצג קו כלכלי ימני-שמרני יותר. טמר מונה תחילה כמ”מ הנשיאה, וזכה במינוי הרשמי ב-31 באוגוסט, כך שטרם הספיק ליישם מדיניות חדשה. האופן שבו עלה לשלטון, ביחד עם העובדה כי גם הוא לא בדיוק טלית שכולה תכלת והוא הואשם גם כן בשחיתות, תאלץ אותו להקדיש את תקופת שלטונו הראשונה לביסוס הלגיטימיות שלו כנשיא. רק לאחר מכן, יוכל לנסות ולחולל את השינוי שהבטיח.
TPP – הקורבן של שנת הבחירות?
אחת היוזמות החשובות שאובמה מנסה לקדם בשנים האחרונות היא הסכם סחר חופשי במרחב הפסיפי–TPP (Trans-Pacific Partenership), הכולל 12 מדינות, ללא סין ורוסיה. היוזמה הזו מתגלגלת כבר כמה שנים, וכמו כל הסכם סחר מעוררת מחלוקת. במדינות האמריקניות שלחופי האוקיאנוס הפסיפי זוכה היוזמה לתמיכה משמעותית למעט, כמה אירוני, בארה”ב.
לחץ מקבוצות אינטרסים הביא את שני המועמדים לנשיאות להביע התנגדות להסכם. הדברים תמוהים במיוחד מצד הילארי קלינטון, שהייתה שותפה להנעת התהליך כמזכירת המדינה. טראמפ, כהרגלו, היה מעודן בביקורת שלו: “זה פשוט אסון. קבוצות בעלי אינטרסים עשירים רוצות לאנוס את המדינה שלנו”.
אז מדוע אובמה מתעקש בכל זאת לנסות ולהעביר את היוזמה כעת? את התשובה סיפק, כמעט כבדרך אגב, בראיון ל-CNN מוקדם יותר החודש: “זה הולך להיות השוק הכי גדול, ואם אנחנו לא נקבע את החוקים – מישהו אחרי יקבע”.
אובמה מתייחס למאמץ הסיני לסכל את היוזמה האמריקנית באמצעות יוזמה מתחרה המכונה FTAAC, ומציעה לשדרג את הקשרים הכלכליים בין כל חברות הארגון לשיתוף פעולה באסיה-פסיפיק, אך במידה פחותה מה-TPP שכולל רפורמות וקביעת סטנדרטים של חוקי עבודה, זכויות קניין והסרת מכסים מרחיקת לכת.
האינטרס האמריקני לקבוע את סדר היום ברור. כישלון של המסגרת הזו תיצור וואקום שסין קרוב לוודאי תנצל. בהנחה שהנשיא האמריקני הבא, גם אם יהיה טראמפ, לא ייצא למלחמה כלכלית גורפת בסין, הרי שזהו אינטרס אמריקני להזדרז ולקבוע סדר יום שיהיה מקובל על כל המדינות החברות באזור, בוודאי כשמדובר ביצירת מסגרת סחר חדשה ללא סין.
אובמה מצידו הצהיר כי ינסה לאשרר את ההסכם בקונגרס האמריקני עוד לפני ה-20 בינואר, אך כרגע נראה כי מדובר בסיכוי קלוש שהמהלך יצליח. כך או אחרת, משאיר אובמה את המרחב האמריקני והפסיפי במצב טוב יותר עבור ארה”ב, מאשר קיבל אותם לפני 8 שנים.
