ניצחונו של מוחמד מורסי בבחירות לנשיאות במצרים העלה את החשש בצד הישראלי של הגבול מפני התדרדרות ביטחונית קרבה. ישראל צריכה לזכור כי מדובר במנהיג שעדיין צריך להילחם על סמכויותיו מול הצבא, ולפתור משבר כלכלי קשה. כיצד צריכה ירושלים לוודא כי הבעיה תישאר בצד המצרי של הגבול?

במאמר “עידן חדש במצרים” בגיליון זה, עסקנו בהשלכות אפשריות של עליית האחים המוסלמים לשלטון במצרים. מבחינת ישראל, האיום במלחמה כוללת שדומה היה שהוסר מעל ישראל לפני למעלה מ-30 שנה, שב להיות אופציה על השולחן לראשונה מאז החתימה על הסכם השלום, אך הוא רחוק מלהיות התרחיש הסביר ביותר בשלב זה.

ניתוחים קודמים של הזירה המזרח תיכונית, הביאו אותנו ואחרים למסקנה כי בעבר כמו גם כיום, בהיעדר שתי חזיתות צבאיות חזקות, אין איום אמיתי במלחמה על ישראל מצד צבא סדיר.

המציאות כיום היא שבקונסטלציה מסוימת, שבה תזכה מצרים לסיוע חליפי לסיוע האמריקני מצד מדינות המפרץ או ממקור אחר, עשויה מצרים להוות את אחת משתי חזיתות נגד ישראל. הצבא המצרי הוא מודרני. השריון שלו מורכב מכ-3,000 טנקים חדשים או משודרגים, חלקם עם יכולות מסוימות המקבילות לזה של טנקי מרכבה 3, חיל האוויר שלו מבוסס על מטוסי F-16 חדישים יחסית, חיל הים שלו הוא אחד הגדולים באזור ורמת החיילות והמקצועיות של החייל המצרי השתפרה אף היא פלאים בשלושת העשורים האחרונים בזכות שיתוף הפעולה ההדוק עם האמריקנים.

החזית השנייה נגד ישראל, שבמשך שנים הייתה המשימה של סוריה, כבר לא רלוונטית. סוריה כיום כבר אינה מדינה של ממש, צבאה והכלכלה שלה נשחקים מדי שעה, היכולת שלה לשמר שלטון מרכזי, שלא לדבר על לאיים על מדינה אחרת מחוץ לגבולותיה נמוכה. כרגע היא אף נמצאת תחת איום מתפתח מכיוון טורקיה, שהוביל אותה כבר לעבות את הגבול במספר גדודי שריון, לאחר כמה שנים של ירח דבש בין המדינות.

שני הצבאות הגדולים והמתפקדים הנוספים במזרח התיכון הם הצבא האיראני והצבא הטורקי. בגיליון ספטמבר 2011 במדור אסטרטגיה ממוקדת שרטטנו את האפשרות של חבירה טורקית למצרים דרך שטח סוריה בניסיון ללחוץ על ישראל, תסריט שכרגע עוד נראה רחוק. ישראל תוכל להרחיק תסריטים שכאלה שעד לפני שנתיים-שלוש היו דמיוניים ממש, באמצעות הפעלת לחץ על טורקיה ומצרים בגזרות אחרות. במקרה הטורקי, כפי שהוצע באותו מדור שנזכר לעיל, הדרך ללחוץ על טורקיה היא באמצעות הכורדים וריתוק הצבא הטורקי לשם. כעת, עם הגברת מפלס העוינות בין אסד וארדואן, הופכת סוריה למדינת חיץ מול טורקיה, מציאות המוכיחה כי האינטרס הישראלי הוא שאסד יישאר בתפקידו.

הצבא המצרי – בהיעדר שותפים נגד ישראל יחפש אוייב אחר. צילום: צבא ארה”ב

האלמנט המצרי

האיום המצרי אינו חד ממדי – הסכם השלום המצרים מונע מישראל לפי שעה מלהרתיע את הבדואים הפועלים נגדה מתוך סיני. כניסת כוחות ישראלים לתוך סיני תיחשב לפלישה והפרה של ההסכם. מצרים מצדה אינה רוצה או יכולה לפעול נגד הבדואים בסיני ולכן הם מצליחים לאתגר את ישראל פעם אחר פעם בהברחות שלהם

המצרים מצדם טוענים כי יוכלו להילחם בבדואים אם יורשו להכניס אמצעי לחמה לסיני. ישראל מסרבת בצדק לתנאי הזה מפני שהמשמעות שלו היא פלטפורמה עבור מצרים להכניס לסיני כוחות צבא לאחר 30 שנות פירוז.

האצת בניית הגדר אמנם מחזקת את הקלפים שבידי ישראל בעוד מטילה לחץ על שבטי הבדואים והחמולות העזתיות שמתפרנסים מהברחות, אך נראה שישראל תצטרך למצוא פתרון שישלב הרתעה בלי לגרור את האזור למלחמה.

בעיה נוספת, אולי מורכבת יותר מאלו שצויינו, היא החשש שהתחזקות האחים המוסלמים במצרים תתגלגל אל מעבר לגבול לירדן ולמדינות נוספות.

התשובה המשולבת לבעיות אלה מתחילה בהבנת הכוחות הפועלים במצרים. ראשית, המועצה הצבאית העליונה, גוף פרגמטי מבחינת תפיסת המדיניות שלו, שקיים במידה רבה כדי לשמור על ההגמוניה של הצבא במצרים. מטרת המועצה הצבאית היא לשמר את זכויות היתר החוקתיות ללא התנגשות עם הממשלה האסלאמית ועם הציבור. אין במועצה רצון להתדרדר למחוזות סוריים. הממשלה האסלאמית מצדה מעוניינת בעיקר בשמירה על הלגיטימציה שלה בציבור, תוך כדי החדרת ערכים אסלאמיים לשלטון במצרים. ישראל צריכה להתערב כמה שפחות בנעשה בזירה המצרית הפנימית מאחר ששני הכוחות הללו מאזנים אחד את השני לפי שעה. עם זאת, ישראל חייבת לקבוע תג מחיר להפרת הריבונות שלה ולעמוד בו. תג המחיר הנכון במקרה זה הוא פגיעה בתוקפים בישראל כולל חציית הגבול לסיני.

לכאורה זה נשמע כמו ניסיון להסלים את המצב עם מצרים, אולם המטרה במהלכים אלה היא הפוכה. ראשית, אם זה עוד לא קרה, ישראל צריכה לחדש את המערך המודיעיני שלה בחצי האי. הדרך לכך היא תוך ניצול מארג היחסים המורכב של שבטי הבדואים בסיני עם השלטונות המצריים ובינם לבין עצמם. במה אמורים הדברים? בחלוקה גסה, השבטים הקרובים לגבול עם ישראל בצפון חצי האי מתפרנסים בעיקר מתעשיית ההברחות על כל המשתמע ממנה – מסתננים, סמים, זונות, נשק וסחורות אחרות, חוצים את הגבול לישראל או לעזה אך ורק בהסכמת, בידיעת ואף בהשתתפות השבטים הקרובים לשטח הגבול.

בעשור האחרון, עם החדירה של אל קעידה וגופי טרור בינלאומיים אחרים לתוך סיני וחבירתם לשבטים מקומיים, החלה להיפגע תעשיית התיירות המקומית. עיקר הפגיעה הייתה בשבטים הבדואים המצויים ליד מוקדי התיירות, בחלקם המצויים בדרום חצי האי. השבטים האלו הם בני ברית טבעיים של ישראל במאבק שלהם בהשפעות הזרות בחצי האי, והם זקוקים לסיוע במאבק בשבטים האחרים ובעיקר בזרים.

עם תשתית מודיעינית ענפה והסתייעות בשבטים מקומיים שכל רצונם הוא בהשבת מסות התיירים בחזרה לאתרי הנופש, ישראל תוכל לפגוע פיזית בעוסקים בפעילות טרור נגדה. למצרים יהיה קשה להוכיח כי מדובר בישראל ובעיקר היא תהיה מעוניינת להסתיר פגיעות כאלו שיחייבו אותה להגיב, בזמן שהיא שקועה במצב כלכלי קשה ואין לה בת ברית שתחבור למאבק בישראל. בתרחיש האופטימלי, מצרים תפעל בעצמה נגד הטרור בסיני בכל דרך שתוכל, וזאת כדי לנסות ולמנוע את המשך הפעילות הישראלית.

גביית מחיר מהמצרים מסוג אחר, עשויה לצוץ בינואר הבא, עם הניצחון הרפובליקני בסנאט ובבית הנבחרים בבחירות בנובמבר, שיאפשר מהלך להקפאת הסיוע האמריקני למצרים לנוכח הפרת ההסכם מצדה. כאן תצטרך המועצה הצבאית העליונה להבין כי ארה”ב עשויה לנטוש אותה סופית אם לא תתחיל לעשות סדר במצרים. מבחינת האחים המוסלמים זו עשויה להיות התפתחות בטווח הארוך, אם מצרים תמצא מממנת חלופית לארה”ב. אבל בשנה הקרובה המנוף הזה עשוי להתברר כיעיל ביותר.

גבול ישראל מצרים – יש ליצור הרתעה במרחב סיני. צילום: ויקיפדיה

ההמלצות:

1. הנחת או שיפור תשתית המודיעין בסיני, כולל הפניית משאבים חיוניים ותשתיתיים.

2. חבירה לשבטי הבדואים המתפרנסים מתיירות ולא מהברחות, לצורך הקמת המערך המודיעיני ורכישת בני ברית מקומיים.

3. גביית מחיר דמים מכל ניסיון חדירה לשטח ישראל באופן שיקשה על מצרים להפנות אצבע מאשימה לעבר ישראל, אך שיהיה ברור שישראל ביצעה את הירי. כולל חדירה לסיני במידת הצורך.

4. יצירת לחץ פוליטי מוגבר באמצעות האמריקנים לאחר הבחירות, במטרה לדחוף את הצבא המצרי לפעולה נגד הטרור בסיני.