הממלכה ההאשמית מתמודדת עם השלכות המלחמה האמריקנית בעיראק – קריסתו של משטר סדאם חוסיין, עליית כוחהּ של איראן, ובעיה חדשה של פליטים. מן העבר השני, שנות האינתיפאדה והמלחמות בהן הייתה מעורבת ישראל, הבאישו את ריחו של הסכם השלום הירדני-ישראלי בקרב הציבור הירדני. השנה הקרובה עשויה להיות דרמטית עבור הירדנים, לנוכח דילול הכוחות האמריקנים בעיראק. בהיעדר התארגנות ראויה, תשקע הממלכה במערבולות ביטחוניות חמורות שישפיעו באורח בלתי נמנע גם על ישראל.

משחר הקמתה, מצויה הממלכה הירדנית במלכוד. הכפפתם של שבטים בדואים ופלאחים פלשתינים תחת שלטון של מלך ממשפחה שמוצאה בערב הסעודית, הקנתה לממלכה יסודות רעועים. מספר גלי הגירה, שהגדולים מביניהם התרחשו ב-1948 לאחר תבוסת מדינות ערב לישראל, ב-1967 לאחר תבוסה נוספת ומאז 2003 עת הגיעו מהגרים עיראקיים מכיוון מזרח, הפכו את החברה הירדנית למורכבת ומתוחה. בסך הכל נמצאים בשטחהּ של ירדן כיום, קרוב ל-2 מיליון פלשתינים המוגדרים פליטים ולמעלה מ-750,000 פליטים מעיראק. כ-90% מהפליטים הפלשתינים מחזיקים באזרחות ירדנית.

הגיאוגרפיה הירדנית הייתה גם היא למכשול מתמשך בפני הירדנים לפיתוח ארצם. רוב שטחה של ירדן הוא מדברי, והיא סובלת באופן מתמשך ממחסור במים, על אף העזרה הישראלית בנושא במסגרת הסכמי השלום. למעט רצועת חוף צרה באזור עקבה, אין לירדן גם מוצא לים.

ירדן מוקפת במעצמות צבאיות, מהן היא חשה באיום לאורך השנים. הגבול הסורי התעורר לחיים מספר פעמים – האירוע הבולט ביותר אירע לאחר אירועי ספטמבר השחור ב-1970 שכמעט הביאו לפלישה צבאית סורית, אשר נמנעה רק הודות לאיומים על דמשק מכיוון ירושלים. ממזרח, המעצמה העיראקית לטשה עיניה לאיחוד האשמי בזמן המלוכה בעיראק, ולאחר מכן, חיה ירדן תחת צילו המאיים של סדאם חוסיין, איום שהוביל אותה לתמוך בפלישתו לכווית ב-1991. הלחץ המצרי בימי נאצר, גרר את ירדן למלחמה מיותרת מבחינתה עם ישראל, בה גם איבדה את השליטה על יהודה ושומרון.

ממערב, השכנה הישראלית חשודה בעיני הירדנים כמי שמתכננת לבצע טיהור אתני ביהודה ושומרון, בדרך להפוך את ירדן לפלשתין. אמירות מכיוונם של חברי כנסת בהווה ובעבר כגון אריה אלדד ובני אלון מהאיחוד הלאומי, או אמירות שיוחסו לראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון, מותירים את מפלס החרדה הירדני ברמה גבוהה. החשד הירדני בדבר תוכניות ישראליות להפוך את ירדן לפלשתין, הוביל לשילוח משלחת לירדן כדי להפיג את חששות המלך [1].

במסגרת החשש הזה, החליטו שלטונות ירדן לשלול ל-40,000 פלשתינים בממלכה את אזרחותם לאחרונה, כדי למנוע את יישובם התמידי בירדן. הצעד הוסבר על ידי הממשלה הירדנית בכך שהוא מיועד למנוע מישראל לנצל את המצב ולמנוע מהפלשתינים לשוב לישראל [2].

מאז 1988, עת הכריז המלך חוסיין כי ירדן מנתקת עצמה מכל מעורבות עם הפלשתינים ביהודה ושומרון, מעוניינים הירדנים כי ישראל תפתור את הבעיה הפלשתינית ללא מעורבות שלהם בפתרון. פירוש הדבר הוא שבעוד שירדן מעוניינת ליטול חלק במשא ומתן, היא אינה רוצה לקלוט לתחומה את הפליטים הירדנים, אלא לדאוג ליישובם מחדש בישראל או במדינה פלשתינית עתידית.

פליטים עיראקיים בירדן – מהווים סיכון גובר על המשטר. צילום: ankawa.com

פילוג בחברה הירדנית

בדומה ללבנון, גם ירדן מתמודדת עם קיומם של שני מחנות נצים במדינה – האחד פרו-מערבי והשני אנטי-מערבי. המחנה הפרו-מערבי מצדד בשלטון המלוכני ובקשרים החזקים עם ארה”ב ובריטניה. למעשה, באופן מסורתי נשען ביטחונה הלאומי של ירדן על מדינות המערב, עד לדרגה של האשמות מצד מדינות ערביות אחרות בדבר שיתוף פעולה עם ישראל ועם המערב. הדגש ששם מחנה זה, הוא על יציבות ושמרנות, ומבקש להילחם בכל גורם שינסה להביא לערעור זה.

בספטמבר 1970, כשהתגברה התחושה כי אש”ף בהנהגתו של יאסר ערפאת מצליח לבסס אוטונומיה בשטח ירדן ולשגר משטחה התקפות על ישראל, אשר יצרו בתורן איום על ביטחונה של הממלכה, הגיב המלך חוסיין ביד קשה – 10,000 פלשתינים על פי ההערכות נהרגו באותו חודש, ורבים אחרים גורשו מהמדינה, ומצאו מקלט בלבנון.

מול המחנה הפרו-מערבי פועל לו מחנה אנטי-מערבי חזק ביותר. חברים בו בדואים, פלשתינים ומהגרים מעיראק, החולמים על הקמת רפובליקה אסלאמית במקום הממלכה, ועל חבירה למדינות הגוש הריכוזי דוגמת איראן וסוריה, במלחמה נגד ישראל. כוחם של האחים המוסלמים בירדן חזק, על אף שנחלשו בבחירות 2007. כתוצאה מהיחלשותם, הועלתה בירדן דרישה לשנות את חוק הבחירות בטענה כי אינו מאפשר ייצוג פרופורציונאלי למגוון הדעות במדינה.

הביקורת כלפי הפרלמנט גלשה גם אל עבר המחנה הליברלי במדינה, עד שהמלך עבדאללה נאלץ להכריז על פיזור הפרלמנט [3], הודיע על תמיכתו ברפורמה בשיטת הבחירות ועל הקדמת הבחירות בשנתיים. עיקר הביקורת בירדן מושמעת כאמור סביב שיטת הבחירות, שלטענת המבקרים, נותנת כוח לא הוגן לשבטים הגדולים בממלכה, ומונעת בכך ייצוג לקבוצות לחץ וארגונים אחרים בחברה הירדנית.

המלך כבר הורה למועצה של שרים לנסות ולגבש רפורמה בשיטת הבחירות שתעניק ייצוג מקובל יותר. מדובר במוקש בעייתי עבור המלך. מצד אחד, בשיטה הקיימת היה רוב עצום בפרלמנט לתומכיו, והאופוזיציה הוחלשה. מצד שני, הפרלמנט נחשב למושחת ולא מייצג נאמנה את הציבור, ובכך משך אש רבה מצד האזרחים. במשך שנים, הביקורת הופנתה כלפי חברי הפרלמנט, בעוד המלך נתפס כמעל הוויכוח, והצעד שלו לפיזור הפרלמנט אף הוסיף להעצמת דמותו. אולם במידה והרפורמה בשיטת הבחירות תביא לחיזוק האופוזיציה בממלכה, ייאלץ המלך להתמודד עם סיטואציה בעייתית, בתקופה רגישה ביותר מבחינה ביטחונית. אי לכך, יש להניח כי מועד הבחירות יידחה אל מעבר לארבעת החודשים הקבועים בחוקה, בצו המלך, עד שתימצא השיטה איתה יוכלו הירדנים לחיות [4].

ההשפעה העיראקית והחשש מאיראניזציה של יהודה ושומרון

ההגירה מעיראק נתפסה בתחילת המלחמה ב-2003 כחיובית. המהגרים הראשונים שהגיעו מעיראק היו בעלי אמצעים, ולא נחשבו כמי שמערערים על הדמוגרפיה הירדנית. אולם מאז גבר זרם הפליטים ולירדן הגיעו פליטים רבים חסרי כל, אשר הצטופפו במחנות פליטים שם שוררים תנאים קשים. ארה”ב מסייעת לירדן במאות מיליוני דולרים בשנה לצורך קיום הפליטים, ובירדן מקווים כי ברגע שהמצב בעיראק יתייצב, יוכלו הפליטים לשוב לבתיהם.

ירדן מתבוננת בדאגה אל עבר גבולה המזרחי. עם הפליטים מעיראק הגיעו גם פעילי טרור קיצונים, שחלקם אף הוציא לפועל פיגועים בממלכה. המשך המלחמה האמריקנית בעיראק, מעלה את הסכנה כי במידה וייכשלו האמריקנים במאמציהם לייצב את המצב בעיראק, תיאלץ ירדן לספוג גל הגירה נוסף, כולל פעילי טרור נוספים.

יציבות בעיראק מעלה חשש מסוג אחר – נסיגה אמריקנית בטרם השתקמה עיראק מבחינה ביטחונית, תהפוך את השכנה המזרחית לטרף קל בידי האיראנים. העובדה כי בבגדד יושבת ממשלה בהנהגת השיעים, לה קשרים עם בכירים איראניים, עשויה לגרום לכך שבגבול העיראקי תצטרך ירדן להתמודד עם גורמים רדיקליים שיעים אשר יהוו אתגר מיוחד על המשך קיומו של המשטר המלוכני.

הנשיא אובאמה כבר נקב בתאריכים אפשריים לנסיגה האמריקנית, המתוכננת בשלבים. שנת 2010 תהיה לשנה קריטית בעניין זה, והירדנים יודעים כי עליהם להתארגן להתממשות של תסריטים גרועים מבחינתם. למעשה האיום האיראני הופך למוחשי יותר ויותר, ומציג תמונה של מצור עבור ירדן. בצד החשש מהשינויים בעיראק, ניתן למנות את הערעור בסעודיה, המצויה כיום במלחמה של ממש עם האיראנים. מיקוד המאבק הוא בתימן אומנם, בה נהנים המורדים השיעים בצפון המדינה מסיוע איראני, אולם הסעודים חשים במאבק זה בשטחם, ובעיקר באזורי שדות הנפט הגדולים. אירועים אלה עשויים להתגלגל גם לירדן, במידה וממשלות תימן וסעודיה תיכשלנה במיגור האיראנים ותומכיהם במלחמות האלה.

ביהודה שומרון לפי שעה, בשל הנוכחות הצה”לית, נמנעה עלייתו של ארגון החמאס הנתמך על ידי איראן, באופן דומה לניצחונו המוחלט בכל הגזרות ברצועת עזה. תחת המטרייה הישראלית, ובסיוע ירדני ואמריקני, מצליחים כוחות הביטחון של הרשות להילחם בריכוזים של החמאס. בקלקיליה, המצויה קילומטרים בודדים מהקו הירוק, פשטו כוחות הרשות וניהלו קרבות באש עם אנשי חמאס ובהצלחה, אך הסכנה של התחזקות חמאסית נותרת בעינהּ.

קשה להעריך כעת, כיצד תשפיע עסקת שחרור שליט, אם תצא לפועל, על מאזן הכוחות הפנימי בקרב הפלשתינים. במידה ובמסגרת השחרור הצפוי ימצאו עצמם עשרות או מאות מחבלים נאמנים לחמאס ביהודה ושומרון, תהיה זו תוספת כוח משמעותית, מכרעת אולי, מול כוחות הביטחון של הרשות.

החשדנות הירדנית בדבר תוכנית ישראלית להפיכתה לאלטרנטיבה למדינה הפלשתינית, מופנית גם כלפי הפלשתינים עצמם, וליתר דיוק כלפי הפת”ח [5]. גירוש הפת”ח מעזה, לאחר שהובס בקלפיות וברחוב על ידי החמאס, יצר פילוג עמוק בין שתי הסיעות הפלשתיניות. בקרב הירדנים התגבר החשש כי הפלשתינים ביהודה ושומרון יחפשו לעצמם פתרון אחר. בשנה האחרונה חלה התקרבות בין ירדן לחמאס, ובכירים ירדנים אף נפגשו עם בכירים בחמאס. הירדנים אף ביצעו מהלכי התקרבות מדודים לסוריה וקטאר, מדינות המצויות ביחסים טובים עם איראן ואשר בעבר היו ביריבות רבה עם המשטר הירדני.

חולשתה ההיסטורית של ירדן, מאלצת אותה אם כן, לנסות ולשמור על יחסים טובים עם כל הגורמים והפלגים. על אף השיוך המקובל של הירדנים לגוש המדינות הפרו-מערביות, היא מתקשה להזדהות לחלוטין עם הסטטוס הזה, ומקפידה לשמור על ערוצים פתוחים עם כל הגורמים. במבחן הסופי, נוקטים הירדנים באמצעים הדרושים לשימור על יציבותה של הממלכה.

מבצע עופרת יצוקה העמיד את הירדנים בפני מבוכה – חברי פרלמנט ירדנים שרפו דגלים של ישראל בפרלמנט, ונראה היה כי הציבור הירדני לא יקבל את הגישה המצרית בתחילת המבצע, אשר הטילה את האשמה על החמאס. אולם הניתוח הירדני של המציאות הפלשתינית, בשל הקרבה ליהודה ושומרון, שונה מהניתוח המצרי או אף הישראלי.

הירדנים חוששים מניסיון של הפת”ח להשיג הסדר נפרד עם ישראל – בשל הפילוג בתוך הפלשתינים, והתנגדות ישראל לקיים מו”מ עם החמאס, מעריכים הירדנים כי ייעשה ניסיון מצד הפלשתינים לחתום על הסכם עם ישראל, אשר לא יביא לפתרון רצוי מבחינתם של סוגיית הפליטים וסוגיות אחרות. דווקא הצלחה של החמאס ביהודה ושומרון עוזרת להקטנת הסיכוי להסדר שכזה.

המשחק הכפול הירדני מסייע להיווצרות פרדוקס של ממש – מצד אחד, הוא מעמיק את הפילוג בקרב הפלשתינים ובכך מונע הסדר למשך שנים בין ישראל והפלשתינים. מצד שני, הירדנים מעוניינים בהסדר שכזה, כדי לפתור את הבעיות הנובעות מהסכסוך ובראשן בעיית הפליטים, והביקורת הקשה מבית ומחוץ כלפי ירדן על כך שהיא מצויה עדיין בשלום עם ישראל.

כוחות הביטחון הירדניים – יידרשו לפעולה בקרוב? צילום: איססאגם, ויקיפדיה

שלום בסימן שאלה

התקשורת הישראלית עוסקת בחודשים האחרונים באופן אינטנסיבי ביחסי ישראל וירדן. סדרת המאמרים שעסקה בהסכם השלום במלאת 15 שנה לחתימתם של ראש הממשלה דאז יצחק רבין והמלך הירדני באותם ימים, המלך חוסיין, שרטטה תמונה קודרת במסגרתה חשים בירדן כי ישראל מתעלמת מהם, בעיקר תחת שלטונו של ראש הממשלה הנוכחי נתניהו, וכי עשויות להיות לכך השלכות שליליות על יחסי שתי המדינות [6].

למעשה, התקשורת הישראלית משמשת כמתווכת בין ארמון המלוכה ברבת עמון ובין משרד ראש הממשלה בירושלים. הירדנים מבקשים להעביר את המסר כי השלום בין המדינות מצוי במשבר עמוק, וכי עשויות להיות לכך השלכות קשות בעתיד הנראה לעין, אלא אם ישראל תבצע מהלכים ומחוות שיסייעו לעמדת השלטון הירדני התומך בקיום הסכם השלום.

בירדן, ההתנגדות לנורמליזציה ביחסים עם ישראל, מתקיימת כמעט למן הימים הראשונים שלאחר החתימה על חוזה השלום, ורוב הגילדות המקצועיות, כמו גם אנשי הרוח הירדנים, מתנגדים להמשך הברית [7]. השמועות שהגיעו מירושלים בדבר תוכניות ישראליות לחפור מתחת להר הבית, הובילו להפגנות נוספות נגד ישראל, ולכעס בקרב הציבור הירדני [8].

עניין ירושלים הוא בעל חשיבות מיוחדת עבור הירדנים, אשר שלטו בעיר עד 1967, וחשים עצמם עד היום כפטרונים של המסגדים בעיר העתיקה. המלך עבדאללה אף פנה למדינות האיחוד האירופי בדרישה כי יכפו על ישראל הקפאה של הבנייה במזרח ירושלים, ובירך על ההצעה השבדית להכריז על מזרח ירושלים כבירת המדינה הפלשתינית העתידית [9].

מהלך נוסף שמבצעים הירדנים בתקופה האחרונה, שעשוי לבשר על רצונם להתרחק מהגוש הפרו-מערבי אל הגוש האנטי-מערבי במזרח התיכון, הוא הסכם הסחר החופשי שנחתם בתחילת דצמבר עם טורקיה [10]. ההסכם הזה מאגד שורה ארוכה של חוזים, האמורים להגביר את היקף המסחר בין שתי המדינות. אומנם תחילת הדיונים על הסכמי הסחר החופשי בין הירדנים והטורקים החלו עוד בשנת 2005, אולם עיתוי החתימה, זמן קצר לאחר הרעת היחסים בין טורקיה לישראל וההתקרבות הטורקית לסוריה ואיראן, אינו מקרי. טורקיה זוכה להכרה בקרב מדינות המזרח התיכון כמעצמה וכבעלת תפקיד חיובי בתהליכים השונים באזור. קשריה הקרובים למעצמות העולמיות מצד אחד, ולמדינות האזור כולל איראן, סוריה ובמידה מסוימת ישראל, הופכות את האופציה הטורקית למושכת בעיני מדינות ערביות שונות [11].

הקשר עם טורקיה, מעבר ליתרונות הכלכליים המיידיים שלו, מהווה מעין תעודת ביטוח עבור ירדן, ליום שבו תיסוג ארה”ב מעיראק. קשריה ההדוקים של אנקרה עם המשטרים באיראן ובסוריה, מספקים עבור הירדנים אלטרנטיבה לאמריקנים ולאירופים, בהם נעזרו עד כה בסוגיות הנוגעות לביטחון לאומי. אין פירוש הדבר כי ירדן תוותר על התמיכה המערבית בה – הירדנים נוהגים כאמור ללכת כל השנים בין הטיפות, כדי לא להכעיס אף אחד. האיום האיראני הופך למוחשי יותר ויותר עבור הירדנים, ועל כן מעוניינים הירדנים בהתקרבות לטורקים ואף לסורים, אף אם זה עשוי להוביל לפגיעה נוספת ביחסים המעורערים במילא עם ישראל.

בביקורו של הנשיא הטורקי עבדאללה גול בירדן, נחתם גם הסכם לביטול הצורך בויזות מסע בין שתי המדינות, בדומה להסכם שנחתם לאחרונה עם סוריה. כך הופכת הזירה המזרח-תיכונית לפתוחה בפני השפעה טורקית. אחד הפרוייקטים הכלכליים החשובים של טורקיה בירדן, הושק על ידי גול. המדובר בפרויקט בהיקף של 1.4 מיליארד דולר לחציבת מי תהום בירדן, המשוועת למקורות של מים [12].

ירדן אם כן, היא החוליה החלשה של האזור, לצד לבנון. כל אירוע משפיע עמוקות על יציבות הממלכה, אולם עד כה הצליחו מלכי ירדן לפעול בעורמה ולהתמודד עם כלל האתגרים, לנוכח תנאי פתיחה בעייתיים. התהליכים הנוגעים לכל האזור – התחזקותם של האיראנים השולחים זרועות לכל מקום במזרח התיכון; הנסיגה האמריקנית הצפויה; משבר כלכלי כמו זה המתהווה במפרץ הפרסי; הפילוג בקרב הפלשתינים; התחזקותם של גורמי טרור בירדן עצמה; אי-ודאות באשר לתוכניותיהּ של ישראל וכיוצא באלו, יאלצו את הירדנים להגיע להכרעות גורליות בשנה הקרובה.

המלך עבדאללה עם אובאמה – האם יהדוף את הלחצים ויישאר פרו-מערבי? צילום: הבית הלבן

אסטרטגיה חדשה

הנושא הראשון בו יצטרכו הירדנים לקבל החלטה, הוא הטרור הפנימי בממלכה. עד כה, דרך ההתמודדות של הירדנים עם הנושא הייתה פעולה נקודתית נגד כיסי טרור, שכללה איסוף מודיעין מסכל ופשיטות על התארגנויות טרור. בנוסף, ביקשו הירדנים להגביל את כוחם של האחים המוסלמים בפרלמנט, אולם כעת הם נאלצים לבצע רפורמה בשיטת הבחירות, שתאפשר לאחים המוסלמים להתחזק. הירדנים גם הקדישו מאמצים להידברות עם הארגונים האסלאמיים, מהאחים המוסלמים ועד החמאס, כדי לרכך את הפעילות שלהם נגד הממלכה. ייתכן וירדן תידרש להפעיל יד קשה ביותר על הארגונים הללו, או שתסתכן בפגיעה נוספת ביציבות הפנימית.

הנושא השני שעומד על הפרק, הוא ההתחזקות האיראנית. ההשלכות של התחזקות זו והנסיגה האמריקנית המתוכננת, עשויים להוביל להתגברות בעיית הפליטים בעיראק, ולהגעת ההשפעה האיראנית עד לגבול הירדני. הירדנים יצטרכו למצוא פתרון לחיזוק הגבולות שלהם, ולמניעת הזליגה של ההשפעה האיראנית לתוך הממלכה, השפעה שעלולה להביא להתנגשויות דמים בין זרם המהגרים והפליטים “הוותיקים” בירדן לבין כוחות הביטחון.

הנושא השלישי נוגע לישראל ולפלשתינים. הסכם השלום עם ישראל מעמיד את הירדנים בפני בעיה מול האופוזיציה ומול גורמים אחרים בעולם הערבי. התפתחויות במו”מ בין ישראל והפלשתינים גם עשויות להעמיד את הירדנים בפני בעיות שונות, ולכן מעוניינים הירדנים לשמר מסגרת מסוימת של יחסים עם ישראל, כדי שישראל לא תגיע להסדר נפרד עם הפלשתינים באופן שיפגע באינטרסים ירדנים.

המלך יצטרך להחליט באיזה אופן הוא מעוניין לקדם את האינטרסים בזירה הזאת. האם לקיים קשר קרוב יותר עם החמאס, או שמא דווקא עם הרשות הפלשתינית, האם להגביר את הביקורת על ישראל, או אולי דווקא לנסות ולבצע מהלכי התקרבות. אין ספק שהחלטות בעניין זה יהיו קשורות קשר הדוק להחלטות הירדניות בנושאים האחרים שלעיל.

בירדן מבינים כי מכלול האיומים הביטחוניים על המדינה, מבית ומחוץ, אינו מאפשר להם להמשיך ולהלך בין הטיפות. העת לגבש אסטרטגיה חדשה ומקיפה הגיעה. גם בישראל יצטרכו לתת את הדעת להתפתחויות הללו. בישראל נקבע כבר לפני שנים רבות, כי ירדן היא מעין חצר אחורית, קרי ישראל תתנגד לכל כוח זר שינסה לפעול מתוך הממלכה ולסכן אותה. התעלמות מהמתרחש בירדן, עשויה להציב בפני ישראל במהירות ישות נוספת עם משטר עוין.

הערות

1. Yaakov Katz and Khaled Abu Toameh, “Israel: We Won’t make Jordan Palestine”, Jerusalem Post, 12/08/2009

2. Khaled Abu Toameh, “Amman Revoking Palestinians’ Citizenship”, Jerusalem Post, 21/07/2009

3. Randa Habib, “Jordan Calls Early Election”, AFP, 23/11/2009

4. “Jordan Plans to Delay Election, Hold Regional Poll”, AFP, 06/12/2009

5. Zvi Bar’el, ” Jordan’s King is Torn Between U.S.-Egypt and Syria-Hamas Axes

6. סמדר פרי, “שגריר משוחרר”, ידיעות אחרונות, 27/11/2009

7. “Jordanians Protest Against Israel Peace”, Jerusalem Post, 26/10/2009

8. “Jordanians Protest Israeli Measures in East Jerusalem “, Haaretz, 09/10/2009

9. “Jordan Urges EU to Oppose Israel Settlements in Jerusalem”, AFP, 06/12/2009

10. “Jordan, Turkey Sign FTA”, The Jordan Times, 02/12/2009

11. עוד על עליית כוחם של הטורקים, במאמר “ירח הדבש הסתיים” בגיליון נובמבר 2009 של סיקור ממוקד

12. “Turkey and Jordan to Abolish Visa Requirements Reciprocally”, Turkish Press, 01/12/2009