שנים אחרי שהסתערה על אפריקה, מעבירה סין הילוך גם באמריקה הלטינית. עסקאות בגובה מאות מיליארדי דולרים נרקמות, ופרויקטי תשתית באזור לא נסגרים אלא במימון סיני. אותם פרויקטים, המיועדים ברובם להנחת תשתית שתאפשר ייצוא יעיל יותר של משאבי אנרגיה מרוב מדינות האזור, מזכירה את הכניסה ההיא לאפריקה, ומעוררת חשש בקרב המקומיים וארה״ב כאחד מפני הבאות.
סין, העומדת לעקוף את האיחוד האירופי ולהפוך לשותפת הסחר מספר 2 של אמריקה הלטינית אחרי ארה״ב, אירחה בתחילת החודש פסגה עם כמה ממנהיגי CELAC (הקהילה של מדינות אמריקה והקאריביים, הכוללת 33 מדינות, למעשה את כל מדינות אמריקה למעט ארה״ב וקנדה). במהלך הוועידה הכריז הנשיא הסיני, שִׂי ג׳יאנפינג, על התוכניות הגדולות של סין לאזור – הכפלה של הסחר עם מדינות האזור ל-500 מיליארד דולר והשקעות בסך 250 מיליארד דולר, שניהם עד סוף העשור.
לשם השוואה, לפני 10 שנים הסתכמה ההשקעה הסינית באזור ב-231 מיליון דולר בלבד. במילים אחרות – הסינים מתכננים להשלים זינוק של פי 1000 תוך שני עשורים בלבד. על מנת לעמוד ביעד שהציבו לעצמם, יחפשו הסינים השקיע 25 מיליארד דולר בשנה, פי 2.5 ממה שמשקיעות החברות הסיניות בימים אלו באזור.
נוסף על הסכומים האלו, כבר העמידו הסינים קרן בגובה 50 מיליארד דולר למימון פרויקטים משותפים בתחום החקלאות באזור וקרן נוספת בגובה 5 מיליארד דולר למימון פרויקטים בתחומים אחרים. אם זה לא מספיק, יעמידו בבייג׳ינג הלוואות בגובה 30 מיליארד דולר לפיתוח האזור.
מה מביא את הסינים להשקיע כל כך הרבה באזור? בתחילת 2014 כבר כתבנו על ה-Pivot הסיני לאזור:
לכאורה, ההתנהלות של סין במרחב הלטיני דומה להתנהלותה באפריקה – רכישת מחצבים, מכירת סחורות זולות ותחרות על כל הפרויקטים הגדולים הקשורים לפיתוח תשתיות. אלא שלכניסה הסינית לאמריקה הלטינית שתי משמעויות נוספות – הראשונה היא זו הבולטת ממפת העולם ואשר כבר סיקרנו בעבר – אמריקה הלטינית היא “החצר האחורית” של ארה”ב וההופעה של סין כאלטרנטיבה באזור סייעה בהחלשת המעמד של ארה”ב וזרזה את “היציאה לעצמאות” מהשפעתה של וושינגטון, אותה חיפשו באמריקה הלטינית במשך שנים.
המשמעות הנוספת לעניין הסיני באמריקה הלטינית היא ש-12 מתוך 21 המדינות המכירות בטיוואן חברות ב-CELAC. בהחלט ניתן להניח כי הסינים, אשר נוהגים להתנות את ידידותם ונדיבותם בהכרה במדיניות “סין אחת”, דהיינו ניתוק היחסים עם טאיוון, יחפשו הזדמנות להציב את התנאי הזה גם כאן, במה שעשוי לחזק עוד יותר את עמדתה של בייג’ינג מול טייפי.
אם נביט על התמונה הגדולה, נגלה כי האחיזה הסינית ביבשת הפכה איתנה מהר ממה שהעריכו כולם: כבר כיום, סין מייבאת משאבי אנרגיה מברזיל, ונצואלה, קולומביה, אקוודור ופרו, ועובדת על עסקאות עם ארגנטינה ובוליביה. היא מעורבת ומממנת את פרויקטי התשתיות הגדולים והמשמעותיים ביבשת בשנים האחרונות – מסילת רכבת מחוף לחוף מפרו לברזיל בהשקעה של 10 מיליארד דולר, קו שאמור לסייע בייצוא מחצבים דוגמת נחושת, זהב, כסף, ועופרת ברזל. בנוסף, היא מעורבת בפיתוח רכבות בארגנטינה ובקולומביה.
בסוף דצמבר, החלה רשמית העבודה על בניית תעלת ניקרגואה, האלטרנטיבה לתעלת פנמה שהייתה על שולחן השרטוטים הרבה שנים. הפרויקט מנוהל על ידי חברה מהונג קונג. כל הצדדים מכחישים כלפי חוץ מעורבות של הממשלה הסינית, אך מתקשים גם להסביר את מקורות המימון, המוערכים בין 40 ל-50 מיליארד דולר.
הציר הלטיני מהדורת 2015
לאורך כל העשור הקודם, הוביל נשיא ונצואלה, הוגו צ׳אבז, קו רדיקלי נגד השפעתה של ארה״ב בכל המרחב הלטיני. בזמן שהעוני במדינתו גאה, השתמש צ׳אבז בפטרו-דולרים שלו למימון מערכות בחירות של שותפים לדרכו הסוציאליסטית, לעיתים בהצלחה – בבוליביה, אקוודור וניקרגואה, ולעיתים ללא הצלחה – במכסיקו ובפרו לדוגמא. ונצואלה, לצד בוליביה, אקוודור, ניקרגואה וקובה, שיתפו פעולה בארגונים אזוריים חדשים דוגמת ALBA (הברית הבוליבארית למען אנשי אמריקה שלנו).
עם מותו של צ׳אבז, נראה היה כי גם ״הציר הלטיני האנטי-אמריקני״ כפי שכינינו אותו באתר יילך בדרך כל בשר. עם זאת, עמדנו על כך שבמידה רבה הציר מיצה את תפקידו ההיסטורי ולא היה נחוץ עוד, שכן הנרטיב האנטי-אמריקני השתלט על המרחב הלטיני, ויותר ויותר מדינות באזור מתנגדות כיום בקולניות להשפעתה של וושינגטון.
הוועידות האזוריות הפכו לזירת התנגחות בארה״ב, בראש ובראשונה על מדיניותה נגד קובה. במיוחד זכורה ועידת ארגון מדינות אמריקה (OAS) ב-2012, בה התייצבו כל מנהיגי האזור כאיש אחד נגד אובאמה והמשך הסנקציות האמריקניות על קובה.
עם או בלי קשר, הכריז אובאמה בתחילת דצמבר על תחילתו של תהליך נורמליזציה עם קובה, אחרי סנקציות שנמשכות במשך 53 שנה, מאז 1961. אמנם בין הצהרה של אובאמה ליישום בפועל מרחק גדול, בפרט נוכח הקונגרס הלעומתי לנשיא האמריקני, אך להצהרה זו בהחלט יש משקל רב ליחסים באזור והיו בוושינגטון כאלו שקיוו שהצעד הזה יאפשר להם להפוך את המגמה נגדם במרחב הלטיני.
למרות זאת, בפסגת CELAC שנערכה החודש בקוסטה ריקה, דאג ראול קסטרו להחזיר את וושינגטון לקרקע, כשהציג שלושה תנאים לארה״ב בטרם יתקדמו בשיחות על נורמליזציה: החזרה של שטח בסיס גואנטאנמו שנמצא בשליטה אמריקנית מאז 1903; הסרה של הסנקציות על קובה שעדיין נמצאת גם ברשימת תומכי הטרור ומתן פיצוי לקובה על הנזקים שגרמו לה הסנקציות לאורך השנים.
האם קסטרו מצפה באמת לקבל את כל הדברים האלו? אולי, אבל קרוב לוודאי שיסתפק בהרבה פחות מכך. האמריקנים נערכים כבר לסגירתו הסופית של הכלא המושמץ שם, אך אין להם שום תוכניות לוותר על הבסיס הימי בנקודה.
כפי שהתברר במהרה, לא היה זה המסר העוין ביותר כלפי וושינגטון בפסגה – נשיא אקוודור, רפאל קוריאה שידוע ברטוריקה האנטי מערבית שלו, תקף את ארה״ב. גם מנהיג התנועה למען עצמאות פורטו ריקו הוזמן לנאום, למרות שמדובר בתנועה זניחה יחסית שזכתה ל-5.5% תמיכה בלבד במשאל עם ב-2012. גם איי פוקלנד זכו לכותרת הרגילה בפסגה.
מחזיקה את ונצואלה עם הראש מעל המים
ונצואלה היא אחד היעדים שבהם סין משקיעה את הסכומים המשמעותיים ביותר. אחת ההתפתחויות החשובות שיצאו מהפסגה המשותפת ל-CELAC היא התחייבות של סין להשקעות בוונצואלה בהיקף של 20 מיליארד דולר בעשור הקרוב באמצעות הבנק הסיני לפיתוח ובנק סין. השקעות אלו צפויות במגזרי האנרגיה, השירותים הציבוריים והתעשייה. ונצואלה, המתמודדת עם משבר מנהיגות מאז מותו של צ׳אבז ועם מגזר ציבורי מושחת, היא אחת המדינות שספגו את המכה הקשה ביותר בעקבות הצניחה במחירי הנפט.
יש שמעריכים כי הסיכוי של ונצואלה לפשוט רגל במהלך 2015 עומד על 90%. לפי חישוב של דויטשה בנק, ונצואלה זקוקה למחיר חבית של 117.5$ במהלך 2015 כדי לעמוד ברמת ההוצאה הממשלתית המתוכננת לשנה. הצניחה במחירים תביא כמעט בוודאות לפיחות חד במטבע המקומי ולנסיגה בייצור של 6% לפחות.
זוהי אינה הפעם הראשונה שסין נחלצת לעזרתה של ונצואלה – מאז 2007 הגיעו ההלוואות למדינה הלטינית ל-50 מיליארד דולר, כש-20 מיליארד מאלו טרם נפרעו. למעשה, כמעט מחצית מ-600,000 חביות הנפט שונצואלה שולחת בכל יום לסין משלמות על החוב הענק הזה. בביקור האחרון של נשיא סין בוונצואלה בקיץ שעבר, הציע שי הלוואה של 4 מיליארד דולר לוונצואלה.
לכאורה מדובר בנוהל הרגיל של סין – מדינה בעלת חשיבות נקלעת לקשיים והסינים מזהים הזדמנות להעמיק את אחיזתם במדינה – מלווים או משקיעים ומסמנים עוד וי על המפה. אלא שהמקרה של ונצואלה שונה. הסיכון הכלכלי גבוה מאוד יחסית למה שהסינים רגילים לקחת. אחרים טוענים כי מצבה של ונצואלה לא כ״כ קשה ומזכירים שכשהוגו הגיע ב-1999, מחיר החבית עמד על 7 דולרים בלבד. כך או אחרת, שיעור התמיכה במודרו צנח לאזור ה-20-25 אחוזים לקראת סוף 2014, מה שלא מותיר לו ברירות אלא למצוא מקורות מימון חלופיים.
לצד מחיר החבית הנמוך, הבעיה החשובה ביותר שנוגעת למשק האנרגיה הוונצואלי אני היא תת-הפיתוח ממנו סובל ענף זה. ונצואלה יכולה תיאורטית לשלש את היקף יצוא הנפט שלה בשל היותה בעלת עתודות נפט רבות משל חברתה באופ”ק, סעודיה. אולם עשרות שנים של הזנחה הביאו למצב רעוע ביותר של תשתיות ולבריחת מוחות מסיבית של מהנדסים שמוצאים את מזלם בחולות הנפט בקנדה. השקעה סינית בהגברת היכולת המקומית לייצר נפט עשויה להביא לשינוי במאזן התשלומים המקומי, ובדרך גם להבטיח שמחיר החבית יוסיף להיות נמוך בשנים הקרובות, עניין שיאפשר לכלכלה הסינית בתורה לחזור לקצב צמיחה מהיר יותר.
בקיץ האחרון דילג הנשיא הסיני בעוד 3 מקומות חשובים – בברזיל, הכריזו חברות ה-BRICS על הקמת מוסדות מתחרים לבנק העולמי ולקרן המטבע הבינלאומית; בקובה, שם חתמו הסינים על כמעט 30 הסכמים שונים לשיתופי פעולה והשקעות במדינה הקומוניסטית הענייה.
ואילו בארגנטינה העמידה סין הלוואה של 4.7 מיליארד דולר, והאריכה הסכם קודם בגובה 11 מיליארד דולר לחילופי מט״ח. פירוש הדבר שארגנטינה תתחיל לשלם לסין עבור סחורה שהיא רוכשת ביואנים במקום בדולרים או במטבע אחר.
כל הצעדים האלו מתרגמים לשורה תחתונה ברורה: סין מסתערת על אמריקה הלטינית באופן דומה למה שעשתה באפריקה: מתן הלוואות נדיבות, השקעות בפרויקטים לפיתוח עם דגש על תשתיות תחבורה שמאפשרות, בין היתר, לשנע החוצה מהיבשת ביתר קלות את המחצבים שסין רוכשת באזור.
מפיקה לקחים מאפריקה?
השוואה בין ההתנהלות הסינית באפריקה להתנהלות באמריקה הלטינית, מעניינת במיוחד בעקבות הקריאות המתנגדות לסין שהתחזקו באפריקה בשנתיים-שלוש האחרונות.
באפריקה, כזכור, אלו שמבקרים את סין מלינים על המטריה הדיפלומטית שהיא מעניקה למשטרים מצורעים בעיניים מערביות דוגמת סודן וזימבבואה, אבל לא רק – המדיניות הכלכלית שנוקטת סין ביבשת מביאה רבים להאשים אותה בניאו-קולוניאליזם. הסכמים המנצלים את המדינות המקומיות ולא משקיעים בהכשרת כוח אדם מקומי נשמעים מכל עבר כמעט.
כצעד ראשון, הכריז שי על תוכנית הכשרה ל-6,000 צעירים מאמריקה הלטינית, בנוסף ל-6,000 מלגות לסטודנטים שיוכלו להגיע ללמוד בסין. בכל נאום של בכירים סיניים, הם חוזרים על המסר כי מדובר ביחסים שהם ״Win-Win״ – כולם מנצחים ומרווחים מהעסקאות. בשנים הקרובות יהיה מעניין לבדוק את האווירה הציבורית כלפי הכניסה הסינית לכל אחת מהמדינות, כשלכל הצדדים ברור כי ארה״ב רק תחכה לשקם מעמדה באזור.
מה ארה״ב יכולה לעשות?
נוכח הכניסה הסינית והמשאבים האדירים שמשקיעים שם בכניסה לאמריקה הלטינית, נראה כי וושינגטון תתקשה לבלום את ההתחזקות הסינית באזור. למעשה, הכל תלוי – לראשונה זה 200 שנה כמעט ובדיוק כמו התהליך שראינו באפריקה – בידי המדינות המקומיות. מדינות אמריקה הלטינית מצאו בסין אלטרנטיבה מיוחלת לארה״ב, אך באותה נשימה הן בוודאי לא מחפשות להחליף פטרונות אמריקנית בפטרונות סינית. מדובר אם כן במאזן כוחות עדין כשכל אחת משתי המעצמות תחפש לנצל מרמור מקומי נגד השנייה ולהתחזק על חשבונה.
אז מה בכל זאת יכולה ארה״ב לעשות? ראשית, יש לקחת את הדברים בפרופורציות הנכונות – סין מתחזקת במהירות באזור, אך ארה״ב עדיין שותפת הסחר הגדולה של אמריקה הלטינית, בערך פי 3 מהיקף הסחר עם סין. לפיכך, ארה״ב צריכה להמשיך לעשות בדיוק את מה שהיא עושה – לתחזק את הקשרים המשמעותיים שלה באמריקה הלטינית.
שנית, נורמליזציה עם קובה, שסומנה על ידי כל מדינות האזור כסמל לפטרונות הישנה של וושינגטון, היא הכרחית על מנת למתן את הטונים האנטי-אמריקנים. באפריל הקרוב תיערך פגישה של מסגרת ה-OAS בנוכחות ארה״ב שבוודאי תשאב להציג חזות מפויסת בפסגה, לשווק את הנורמליזציה עם קובה כעניין מוגמר למרות שהוא רחוק מכך, ולנסות לגזור על כך קופונים.
שלישית, כפי שסין פועלת באמריקה הלטינית, יכולה ואף צריכה ארה״ב לחזק מעמדה בחצר האחורית של סין במזרח אסיה. בהקשר זה מעניין לבחון שני אירועים משמעותיים – הראשון, בתחילת אוקטובר, בדמות הכרזה של ארה”ב כי תסיר את אמברגו הנשק על וייטנאם. מדובר בסנקציות שהוטלו ב-1984, כעשור לאחר סיום המלחמה העקובה מדם בין הצדדים וכעשור לפני חידוש היחסים בין המדינות. הסרת האמברגו בעת הזו, מאמינים בוושינגטון, הכרחית על מנת לסייע לוייטנאם לשפר את יכולות ההגנה הימית שלה. כמה חודשים קודם לכן, אגב, אישרו בוושינגטון רשמית עסקה לשיתוף פעולה בתחום הגרעין האזרחי עם האנוי. וייטנאם היא יריבה היסטורית של סין ואף התנגשה איתה צבאית בסוף שנות ה-70. הוייטנאמים שמרו על יחסים קרובים עם רוסיה לאורך השנים, אולם לנוכח ההתקרבות הרוסית-סינית עשויה ארה”ב, האויבת מהעבר, לשמש ככתובת אסטרטגית.
החודש, הגיע אובאמה להודו לביקור שני שלו כנשיא, ושלישי של נשיא אמריקני ב-9 שנים. רצף חסר תקדים ביחסים בין שתי המעצמות, ויש בו כדי להעיד על החשיבות שרואים בארה״ב ליחסים עם הודו, בפרט נוכח ההתקרבות שנרשמה בחצי השנה האחרונה בין הודו לסין לאחר בחירתו של נארנדה מודי לראשות הממשלה. בביקורו, הכריזו אובאמה ומארחו כי פתרו את הבעיות שמנעו לממש את עסקאות פיתוח הגרעין האזרחי שהצדדים מנסים לקדם מאז ביקורו של הנשיא בוש ב-2006.
חיזוק הקשרים עם הודו במידה כזו שתגביל את ההתקרבות בין הודו לסין תשחק היטב לידיים האמריקניות, וכך גם הנורמליזציה עם וייטנאם, אחת היריבות הקשות ביותר של סין בכלל, והיריבה המשמעותית ביותר במאבק על שליטה בים סין הדרומי בפרט.
אם כן, אנו נמצאים כעת בשלב שבו כל אחת מהמעצמות מנסה למקסם את השפעתה בחצר האחורית של המעצמה היריבה. השלב הבא, כמו שקורה לא פעם במאבקי עוצמה מסוג זה, עשוי להגיע בצורת עסקה בין שתי המעצמות שתוותרנה האחת לשנייה, כל אחת בעמדה כלשהי בחצר האחורית של המעצמה השנייה. למשל בהעלמת עין הדדית ממהלך סיני מוגבל בים סין הדרומי ומנגד ממהלך אמריקני להגדיל השפעתם על תעלת ניקרגואה, האלטרנטיבה המאיימת על תעלת פנמה, עליה לארה״ב השפעה רבה.
