החלופה האסטרטגית

כשהיחסים עם הבית הלבן מעורערים, ישראל פונה לקרמלין

יובל בוסתן, אלון לוין


האפשרות להסכם סחר חופשי בין האיחוד האירו-אסיאתי לישראל, היא אחת הידיעות החשובות שעלו מפסגת פוטין-נתניהו האחרונה. מבחינת ישראל, מדובר בפתח לשדרוג היחסים הכלכליים עם רוסיה ובנות בריתה. מבחינת פוטין, שטרוד בשנים האחרונות מהסנקציות הכלכליות ומהפיחות הדרמטי בעוצמתה של גזפרום, מדובר בעוד דגל חשוב במאמץ המתמשך שלו להרחיב את ספירת ההשפעה הגיאו-פוליטית והכלכלית של רוסיה.

האיחוד האירו-אסיאתי (EEU) מהווה את אחת מאבני היסוד במדיניות החוץ של פוטין בשנים האחרונות. מדובר בארגון שנולד כאיחוד מכסים בין רוסיה, בלארוס וקזחסטן עוד ב-2010, ומנסה מאז להתבסס כמסגרת אזורית משפיעה ורחבה יותר, "עם הערכים הטובים ביותר של ברית המועצות", כפי שאמר פוטין.

בינואר 2015, שדרג הארגון את רמת המיסוד שלו ושינה את שמו ל"איחוד הכלכלי האירו-אסיאתי" (Eurasian Economic Union – EEU) וסימן כמטרה להפוך לשוק משותף בתוך עשור לכל היותר. חברות בו, מלבד השלוש שכבר הוזכרו, גם ארמניה וקירגיזסטן. טג'יקיסטן חתמה גם היא על הסכם הצטרפות, אך זו הוקפאה לעת עתה בעקבות התנגשויות גבול אלימות עם קירגיזסטן. אוזבקיסטן השכנה טרם הצטרפה למרות העובדה כי רוסיה מהווה יעד לעיקר הייצוא האוזבקי, והקרמלין מחקו בנדיבות חוב של כמעט מיליארד דולר.

אינטגרציה כלכלית היא אמנם כסות מאיימת פחות מאינטגרציה פוליטית אך הכוונה ברורה כפי שהצהירה הילארי קלינטון עוד בתפקידה כמזכירת המדינה.:

"לא יקראו לזה ברית המועצות. יקראו לזה איחוד מכסים, או איחוד אירו-אסיה, אבל שלא נטעה – אנחנו יודעים מה המטרה ואנחנו מחפשים אמצעים יעילים להאט או למנוע אותה".

בסוף 2013, נקטה רוסיה בסדרה של מהלכים במזרח אירופה על מנת לגייס חברות נוספות לאיחוד החדש. במערב, ראו בכך תוקפנות מסוכנת. במוסקבה, ראו בכך קרב בלימה הכרחי ונוסף בתגובה לזחילה מערבית מזרחה. באותם חודשים, היו אוקראינה, גיאורגיה, מולדובה וארמניה על סף חתימה על הסכם לשדרוג היחסים עם האיחוד האירופי (DCFTA – Deep Corporation Free Trade Agreement). בטרם חתמו על ההסכם, הפעילה רוסיה לחץ משמעותי על כל החותמות המיועדות, כולל סנקציות כלכליות והצהרה ברורה כי מי שיצטרף למסגרת האירופית, יסגור הלכה למעשה את הדלת מזרחה, ליחסים עם רוסיה. כתוצאה מהלחץ, נסוגה ארמניה מההסכם עם האיחוד האירופי זמן קצר לפני החתימה המתוכננת, והצטרפה במקום זאת לאיחוד האירו-אסיאתי.

המאבק קורע את אוקראינה מבפנים

התוצאה הדרמטית ביותר של המאבק בין ההסכמים התקבלה באוקראינה – כמו במקרה הארמני, גם כאן נראה היה כי לחץ רוסי כבד יוביל את האוקראינים לדחות את ההצעה האירופית ולקבל את ההצעה הרוסית תחתיה. אלא שאוקראינה, בניגוד לארמניה, היא מדינה שסועה מבחינה דמוגרפית והניסיון "להחליף צד" גרם לטלטלה פנימית אדירה ולמלחמת אזרחים – החלטתו של הנשיא ינוקוביץ' להקפיא ברגע האחרון את ההצטרפות להסכם עם האיחוד האירופי ולקבל במקום הסכם סיוע נדיב מרוסיה, הוציאה את האוקראינים הפרו-מערביים לרחובות ולסדרה של התנגשויות אלימות עם כוחות הביטחון.

המחאה הרחבה הובילה בסופו של דבר להתפטרות הממשלה ולמנוסתו של הנשיא ינוקוביץ' לרוסיה. מכאן, התפוררה אוקראינה למעשה, כשרוסיה הלאימה את חצי האי קרים ותמכה בבדלנים במזרח המדינה, בעוד הממשלה החדשה של אוקראינה, שלא לומר של מערב אוקראינה, פנתה חזרה להסכם עם האיחוד האירופי.

אוקראינה, המדינה הגדולה ביותר הנמצאת בתווך בין רוסיה במזרח והאיחוד האירופי במערב, מועדת לסערות פנימיות כל אימת ששני הענקים הנמצאים על גבולותיה מושכים בכיוונים מנוגדים. והיא לא היחידה באזור – המציאות הדמוגרפית המורכבת יוצרת קרקע פוריה למתיחות מתמשכת גם בשורה של מובלעות פרו-רוסיות – דרום-אוסטיה ואבחזיה בגיאורגיה, טרנסניסטריה במולדובה וכאמור המרחב הרוסי במזרח אוקראינה – מעדיפים בבירור את האיחוד האירו-אסיאתי שמובילה רוסיה.

כשיצא לדרך עם האיחוד האירו-אסיאתי, חלם הנשיא הרוסי כיצד יעמוד בראש איחוד רב-לאומי חזק, וימנף את האינטגרציה האזורית לסדר יום פרו-רוסי, לשיתופי פעולה ביטחוניים ואזרחים, דוגמת נתיבי סחר יבשתיים ממזרח אסיה למזרח אירופה. עם זאת, השורות באיחוד לא בהכרח הדוקות כפי שקיווה – המשבר באוקראינה עורר סערה גם בתוך חברות האיחוד האירו-אסיאתי והוביל בקזחסטן לקריאות להחרים תוצרת רוסית. הרפובליקות הסובייטיות לשעבר שטרם הצטרפו לא צפויות לעשות זאת בקרוב ולמעשה האקלים במזרח אירופה רחוק מלהיות פרו-רוסי – באוקראינה הדברים תקועים, ובגיאורגיה הצליחו להדוף לחץ רוסי לחתום על עסקת גז מוקדם יותר השנה והעדיפו את הגז האזרי המאיים פחות.

למרות הדברים, ברוסיה ממשיכים להתקדם עם תוכניות לשדרוג האיחוד, שמתקדמות בקצב מהיר הרבה יותר מהאיחוד האירופי, כפי שציין פוטין:

"לאירופה לקח 40 שנה להתקדם מאיחוד הפחם והפלדה לאיחוד האירופי… אנו מתקדמים בקצב מהיר הרבה יותר מכיוון שאנחנו יכולים ללמוד מהניסיון של ה-EU ושל ארגונים אזוריים אחרים. אנחנו עומדים על החוזקות וחולשות שלהם. וזה כמובן יתרון עבורנו, מכיוון שאנו בעמדה להימנע מטעויות ומוסדות בירוקרטים מיותרים".

רוסיה מחפשת כל העת בנות ברית חדשות שתצטרפנה לאיחוד, אלא שההתעקשות הלכה למעשה הן של רוסיה והן של האיחוד האירופי על גישה של "או אנחנו או הם", מקשה את ההחלטה על מצטרפות פוטנציאליות. בינתיים, מתמקדים באיחוד החדש בקשירת קשרים כלכליים עם כמה שיותר מדינות באמצעות הסכמי סחר חופשי. וייטנאם הייתה הראשונה שחתמה על הסכם כזה במאי 2015. ועוד כ-40 מדינות, כולל ישראל, מנהלות מו"מ להסכמים דומים.

ישראל והאיחוד האירו-אסיאתי

בתחילת החודש, ביקר נתניהו ברוסיה לציון 25 שנים לכינון היחסים בין שתי המדינות. בביקור המתוקשר, ששיאו היה בטקס שנערך לציון החזרתו של הטנק שנפל בקרב סולטן יעקב במלחמת לבנון, נחתמו שורה של הסכמים. ביניהם, אחד המעניינים ביותר הוא ההסכם לבחינת הסכם סחר חופשי אפשרי בין ישראל לאיחוד האירו-אסיאתי.

על פי תחזית אחת לפחות, הסכם בין ישראל ל-EEU יאפשר לישראל להגדיל את הסחר עם המדינות החברות באיחוד ב-6%-8%, ויעניק לרוסיה גישה קלה יותר למגוון טכנולוגיות וחידושים ישראליים.

מעבר לרווחים הכלכליים המיידים, הרי שהידוק הקשרים בין הצדדים הוא אינטרס משותף – רוסיה מקבלת ניסיון נוסף לדרישת רגל במרבצי הגז הישראליים באמצעות גזפרום, אחרי שעסקת רכישה קודמת מ-2013 ממאגר לוויתן מעולם לא אושרה. שליטה רוסית חלקית אפילו על מרבצי הגז הישראליים תורמת לטבעת השליטה הרוסית סביב זרימת הגז לאיחוד האירופי – רוסיה מהווה מקור ליותר משליש מהגז הטבעי המגיע לאיחוד, וככזו היא המשפיעה ביותר על רמות המחירים ביבשת.

ביקורו של נתניהו במוסקבה, השלישי מאז ספטמבר, הביא להרמת גבה מסוימת בוושינגטון, אך לא יותר מזה בשלב הזה. נתניהו הצהיר אמנם לאוזני מי שהטיל ספק כי היחסים עם ארה"ב עודם החשובים ביותר, אך בתור מי שמנהל מערכת יחסים לא פשוטה עם הנשיא האמריקני, הוא מקבל בברכה כתף חמה מכל מי שמוכן להעניק אותה.

כשמדובר במי שמשפיע אולי יותר מכל מנהיג זר אחר על המתרחש בימים אלו בדמשק ובטהרן, ובמי שהצליח להשיב אחיזה רוסית גם לקהיר אחרי כמעט 40 שנה, הרי שמדובר בהישג משמעותי. פוטין, שבוודאי לא יתאמץ וילחץ על נתניהו לוויתורים כלשהם מול הפלשתינים, אך באותה נשימה מחפש גם הוא לזנב בהשפעה האמריקנית בכל מקום שהוא יכול, הוא בן ברית מצוין, מתבקש כמעט, מבחינת ראש הממשלה הישראלי.

הענק מדמם

כשעלה לשלטון בפעם הראשונה בשנת 2000, תרגם פוטין את השליטה הכמעט מוחלטת במרחב של גזפרום לרווחים כלכליים אדירים לכלכלה הרוסית, ולמנוף לחץ גיאו-פוליטי יעיל ולפרקים אכזרי – כמה פעמים החליטו בקרמלין לסגור את הברז, תרתי משמע, לכיוון מזרח אירופה ובכך למנוע מתושבי האזורים הללו גז הנחוץ לחימום בשיאו של החורף. כשמדינות באזור העדיפו להתקרב לאיחוד האירופי על חשבון רוסי, בקרמלין הזדרזו וגבו את המחיר באמצעות הקפצה של המחיר. לאירופאים שהיו אז ללא אלטרנטיבה ראויה, לא הייתה ברירה אלא לשלם.

השילוב של המשבר הכלכלי העולמי, ביחד עם הסנקציות על רוסיה והצניחה במחירי הנפט, ריסקו גם את שווי השוק של גזפרום מ-367 מיליארד דולר במאי 2008, ל-50 מיליארד דולר כיום. לפי בלומברג, זו הצניחה הגדולה ביותר בשווי השוק מבין 5,000 החברות הגדולות בעולם. באפריל השנה, עקפה רוסנפט הממשלתית לראשונה את גזפרום והייתה לחברת האנרגיה הרוסית בעלת שווי השוק הגבוה ביותר. לגזפרום עדיין מרבצי גז ענק שמניבים הכנסות במיליארדים, אך ההצהרות מרוסיה של 2008, שהבטיחו אז כי לא רחוק היום בו גזפרום תגיע לשווי שוק של טריליון דולר, נשמעות היום כמו בדיחה עצובה.

הסיבה המרכזית לצניחה במעמדה של גזפרום היא אותה סיבה שהביאה לנסיקה בהשפעתה, וזו השליטה של הקרמלין. בימים הטובים, רוסיה הפעילה את זרוע האנרגיה שלה בכל מדינה בה רצתה לחזק קשרים. כיום, כשהכלכלה הרוסית תחת סנקציות כבדות, כשאוקראינה כבר לא מהווה יעד לייצוא גז וכאשר האלטרנטיבה האמיתית היא סין, שם יודעים דבר או שניים על מו"מ, התוצאות קשות – רק לפני שנתיים, השתאו בעולם נוכח העסקה הגדולה ביותר בתולדות הענף – 400 מיליארד דולר ל-25 שנה של גז גזפרומי שעתיד לזרום לסין. אלא שמאז הדברים הסתבכו – עלות הנחת הצינורות הכפילה את עצמה ועלות הנפט ירדה בחצי. במריל לינץ' העריכו לאחרונה כי גזפרום צריכה למכור 1,000 מ"ק גז טבעי לסין במחיר של 340-380 דולר לכל הפחות כדי לרשום רווח כלשהו. אלא שכיום גזפרום מוכרת כמות כזו סביב 200 דולר בלבד והיא תתקשה להפיק רווח ראוי, אפילו מעסקת הענק עם סין. רוסיה, כך נראה, איבדה את אחד מקלפי המשחק המרתיעים ביותר שעמדו לרשותה.

מה יעשה פוטין?

רוסיה של 2016 היא לא המקום השמח ביותר לחיות בו. הכלכלה נמצאת תחת משטר סנקציות קשה, שהובילו לצניחה של כמעט 30% בסחר עם ארה"ב. הסנקציות האלו, ביחד עם הצניחה במחיר האנרגיה, הביאו למיתון חריף ברוסיה. המשק המקומי, שכבר ייצר בכ-2 טריליון דולר 2013, צנח ל-1.2 טריליון דולר בשנה שעברה.

ושיעור התמיכה בפוטין? ברוסיה, כמו ברוסיה, אם במערב תוקפים אותך, כנראה שאתה עושה משהו בסדר. שיעור התמיכה בנשיא הרוסי הנערץ זינק מאז התחיל המשבר עם אוקראינה מאזור ה-65% עד לאזור ה-85%. שיעור אלו שחושבים שרוסיה הולכת בכיוון הנכון קפץ גם הוא בעקבות סיפוח חצי האי קרים. נקודה מעניינת היא כי אין מתאם ברור בין ירידה בשביעות רצון הנשאלים ממצב המדינה, לשביעות הרצון מפוטין. זו אמנם נפגעה מתחילת השנה, אך עדיין 4 מכל 5 רוסים לפחות חושב שפוטין הוא הדבר הטוב ביותר שקרה להם במאה הנוכחית.

כשהמצב באוקראינה נמצא במבוי סתום ולא יבוא על פתרונו עד שאחד הצדדים יחרוג ממנהגו ויסכים להכיר בחששות הצד השני, והמצב במזרח אירופה לא צפוי להניב הישגים דרמטיים בקרוב, הרי שמבחינת פוטין החזית האסיאתית היא היעד החשוב ביותר בתקופה הזו, ולשם הוא מפנה את עיקר מרצו – שדרוג נתיבי תחבורה ענקיים מסין לאירופה דרך השטח הרוסי, מאמצים לשכנע את ההודים שעומדים להצטרף לארגון משותף עם רוסיה וסין (SCO – הארגון לשיתוף פעולה של שנחאי) להצטרף גם לאיחוד האירו-אסיאתי, ושדרוג הקשרים עם ארגון מדינות דרום-מזרח אסיה (ASEAN), עומדים במרכז סדר היום של פוטין.

במקביל, ובתגובה ישירה לסנקציות האמריקניות, משקיע פוטין מאמצים רבים בחזרה למזרח התיכון – ההתערבות בסוריה, הקשרים ההדוקים עם איראן ועסקת הנשק ההיסטורית עם מצרים, כולם הישגים חשובים לפוטין שיחפש מהלכים דומים באזור בעתיד הנראה לעין. בהקשר הזה, הידוק הקשרים עם ישראל משתלב היטב בתוכניות. מעניין יהיה לבדוק האם בהתנגשות האלימה הבאה בין צה"ל לחמאס או לחיזבאללה יהיו הרוסים אלו שיתווכו בין הצדדים, ואם כן – האם יהיה זה לטובת ישראל.

במערכת היחסים המתחזקת בין רוסיה וישראל ישנו גם פיל קטן במרכז שמשתדלים לדבר עליו כמה שפחות. רוסיה, כפטרון של אסד, היא בעלת מעורבות רבה ביותר בסוגיות של ביטחון לאומי ישראלי בגבול הצפון. ישראל, כשכנה היציבה מדרום, עשויה להיות המדינה היחידה שאליה תוכל המדינה העלווית, זאת שפוטין חפץ בהקמתה במערב סוריה ז"ל, לפנות בעתיד. ישראל תרצה להרחיק מגבולותיה את ארגוני הג'יאהד הסוניים מצד אחד, ואת החיזבאללה מהצד השני, ומי שיוכלו לעזור לה בתוכנית הזאת אלו רק הרוסים ובני חסותם העלווים.

לפי שעה, ישראל רואה בפטרון האחר של אסד, איראן, איום גדול יותר על ביטחונה מאשר דאע"ש, אולם ביום שבו תסתיים מלחמת האזרחים וסוריה תתפלג לכמה מדינות, המשטר העלווי כבר לא יהווה איום, אלא הג'יאהד העולמי. כך עשוי להיווצר מצר בו דווקא הרוסים יהיו אלה שיחזירו את השקט לגבול הצפוני, ולשנים רבות.


מאמרים נוספים