בום כלכלי במערב אפריקה

לקראת עליית כוחן של מדינות האזור

אלון לוין, יובל בוסתן


גילויי הנפט הרבים במערב אפריקה והתחזיות אודות הפוטנציאל העצום למציאת נפט במפרץ גינאה ובמקומות אחרים ביבשת, צפויים לשדרג באופן משמעותי את מצבן של מדינות האזור ולטרוף את הקלפים בזירה העולמית. ההשוואה לתהליך שעבר על המפרץ הפרסי מתבקשת, והיא אינה חפה מאירוניה, שכן מאגרי הנפט באזור אוזלים בשעה שהפקת הנפט במערב אפריקה עולה. מה הן ההשלכות לכך? כיצד תתמודדנה מדינות האזור עם העושר החדש?

ב-1908, בפרס, נרשם הגילוי הראשון של נפט במזרח התיכון. לאורך השנים הצטרפו בזו אחר זו מדינות נוספות מאזור המפרץ הפרסי למעגל יצרניות הנפט – עיראק, סעודיה ונסיכויות הנפט. בשנות ה-30 של המאה שעברה חל זינוק בכמויות הנפט שהתגלו במפרץ, וזה זכה להכרה, לאחר מלחמת העולם השנייה, כאחד האזורים העשירים בעולם מבחינת מאגרי נפט. מתחילת שנות ה-60 החלו הבריטים לעזוב את האזור בהדרגה, וב-1971, לאחר שנעלמו לחלוטין, היו אלה האמריקנים שהקימו מאחז צבאי ראשון, בבחריין. בעקבותיו הוקמו בסיסים צבאיים נוספים לאורך השנים בסעודיה, קטאר וכווית.

מדי יום נשאבות ברחבי העולם 85 מליון חביות בממוצע. כרבע מהן נצרכות על ידי היצרניות עצמן והשאר נסחרות בשווקי העולם. מהמפרץ הפרסי, בו טמונות כמחצית מעתודת הנפט, נשאבים מדי יום כ-17-19 מיליון חביות נפט, כחמישית מכלל התפוקה העולמית. הפער בין היקף העתודות לנתח השוק בפועל, נובע מהגבלת מכסות ייצור הנאכפת על המדינות החברות בקרטל הנפט אופ"ק, לשם שימור רמת מחירים גבוהה עבור הנפט. מנגד, העובדה כי מדינות האזור צורכות רק 17% מנפט אותן הם מייצרות, מותירה בידיהם כמות גדולה לייצוא.

עליית המחירים בעשור האחרון ובפרט בשנתיים האחרונות, כשמחירי החבית נפט נעו לרוב בין בין 60 ל-100 דולר, הזניקה את סך היקף המסחר בשוק ל-2-3 טריליון דולר שנה.

נתונים אלו ממחישים את העוצמה הטמונה, תרתי משמע, בבעלות על מרבצי נפט. על פי אומדנים רשמיים, מסתכמות עתודות הנפט בעולם ב-1.3 טריליון חביות. המפרץ הפרסי, בו מתגוררים לא יותר מ-2% מהמין האנושי, חולש כאמור כמחצית מעתודות הנפט. בכווית לבדה, בה מתגוררים 2.7 מיליון תושבים, נמצאים כ-8% מעתודות הנפט העולמיות. לו היו ברשותה של הנסיכות הקטנה כמות הנפט העולמית הממוצעת לנפש, הרי שהמאגרים שלה היו קטנים פי 20,000 ויותר.

העושר העצום במשאב חיוני זה העניק למדינות האזור, ובעיקר למדינות הקטנות, דחיפה כלכלית עצומה. חברת הנוודים, הדייגים והסוחרים הזעירים, הפכה בתוך דור אחד לחברת שפע על פי הסטנדרטים המערביים הגבוהים ביותר. ההשפעה של הנפט על מדינות המפרץ הפרסי חרגה במהרה מעבר לחשיבות הכלכלית. התלות העולמית בנפט, דחפה את מעצמות העולם לנהל מאבקים על הגישה אליו, כולל מלחמות בהיקף נרחב. מלחמת המפרץ ב-1991 הייתה דוגמא בולטת ובוודאי לא יחידה לתהליך זה, שעה שקואליציה בינלאומית, חסרת תקדים בהיקפה, התגייסה כדי לשחרר את כווית.

כיום מחזיקים האמריקנים והצרפתים בבסיסי קבע ברחבי האזור, ללא קשר ללחימה הנמשכת באפגניסטן ובעיראק. תלותה של ארה"ב בייבוא נפט היא מהידועות והמטרידות ביותר עבור קברניטי הכלכלה הגדולה בעולם. כחמישית מהנפט לייצוא בעולם מיועד לארה"ב. כיום סעודיה היא הספקית הרביעית בגודלה של נפט לאמריקנים. ניגריה ואנגולה, התופסות את המקומות החמישי והשישי בהתאמה, עשויות לעקוף אותה בעתיד הקרוב. למעשה, כבר כיום מסתכם היקף היבוא האמריקני משתי היצרניות החשובות עבור וושינגטון במפרץ – סעודיה ועיראק – ב-1.6 מיליון חביות ביום, כמות זהה לזו שמייבאים האמריקנים מניגריה ואנגולה ביחד [1].

בארה"ב מכירים בעובדה כי המשך התלות בנפט פוגעת בדומיננטיות האמריקנית ומגבילה לעיתים את מדיניות החוץ שלה. לא בכדי תפס נושא השתחררות התלות בנפט מקום מרכזי במערכת הבחירות האחרונה בארה"ב. כלכלות גדולות נוספות דוגמת יפן, סין והודו, צורכות את הזהב השחור בהיקפים גדולים, ולפיכך מושפעות אף הן מהפוליטיקה של הנפט ומשינויים ברמת המחירים.


הזהב השחור מניב רווחים מדיניים. צילום: פלסאלאוגאי, ויקיפדיה

הטבות מדיניות

נוכח החשיבות הרבה השמורה לנפט, נהיר כיצד זכו המדינות שהתברכו בו לשדרוג במעמדן הבינלאומי. חלק מדינות האזור הצטרפו גם לקרטל הנפט אופ"ק, המפיק בין 30%-40% מהכמות העולמית מדי יום. באופן טבעי, מטרתו המרכזית של הקרטל היא למקסם את רווחיהן של החברות בו מהזהב השחור באמצעות קביעת מכסות ייצור למדינות החברות בקרטל, כדרך לפקח על מחירי השוק.

התנודות במחירי הנפט מושפעות ממספר רב של גורמים, הנובעים מכללי הביקוש וההיצע המוכרים, אשר מיתרגמים לעליות מחירים בעיתות מתיחות סביב כל אחת מהיצואניות הבולטות בשוק. גם פעילות ספקולנטים בענף, המאפשר התעשרות מהירה, מורגשת ומשפיעה לפרקים על רמת המחירים. כך, ירידה בתפוקת הנפט, כתוצאה מהחלטה של אופ"ק, בעיות טכניות או אפילו מלחמה באזור המפיק נפט, מורגשת תוך זמן קצר בכלכלה העולמית.

הצורך לשמור על יציבות באזורים מפיקי הנפט, השפיע לא רק על התנהלותן של המדינות המפיקות ושכנותיהן, אלא גם על יחסיהן עם המעצמות העולמיות. לעומת רוסיה, שמייצרת נפט בהיקפים גדולים בעצמה, נאלצות ארה"ב, האיחוד האירופי, סין והודו לייבא את מרבית הנפט שלהן. לפיכך, הן מקדישות חשיבות עילאית לשימור הקשרים עם המדינות היצרניות ומביעות מחויבות לשימור שלטונן.

עליית מחירי הנפט והשגשוג שנלווה לשליטה על נפט, דחפו מדינות רבות לחפש מאגרים חדשים ולהשביח מאגרים קיימים. שיפור בטכנולוגיית חיפוש הנפט, פיתוח תשתיות באזורים שבעבר הוזנחו על ידי חברות הנפט הגדולות והרחבת פעילות הקידוחים בים, צעדים שהפכו כדאיים עם העלייה במחירי הנפט, צפויים להגדיל באופן משמעותי את היצע הנפט בשוק העולמי כבר בשנים הקרובות.

ברזיל, לדוגמא, נאלצת לייבא נפט, הגם אם בכמויות קטנות יחסית, על מנת לספק את צרכי כלכלתהּ. לאחרונה התגלו בשטחה מאגרים גדולים בים, אשר צפויים לבטל כליל את תלותה של המעצמה הדרום אמריקנית ביצואניות הנפט, ולהופכה ליצואנית חשובה בעצמה [2].

באזור הים הכספי נחשפו בשני העשורים האחרונים מאגרי גז ונפט עצומים, אשר הובילו לפיתוח מואץ של רשת צינורות חדשה המחברת בין מרכז אסיה לאירופה. במפרץ גינאה אשר במערב אפריקה, התגלו בעשר השנים האחרונות מספר מאגרי נפט, ועם כל גילוי מתברר כי טרם מוצה ולו אחוז קטן מהפוטנציאל.

במקביל, שדות הנפט הגדולים במפרץ הפרסי הולכים ומתייבשים. בחריין, שבעבר כלכלתה הייתה תלויה כמעט לחלוטין בנפט, צופה זה שנים בירידה בתפוקה שהגיע לכדי פחות מ-50,000 חביות ביום. הנפט מרכיב כיום רק 11% מהתוצר הלאומי, ושיעור זה ממשיך לרדת. באיראן צורכת החברה 1.6 מיליון חביות ביום, כמות גדולה ביותר ביחס לרמת הפיתוח האיראנית. לשם השוואה מדובר בצריכה דומה לזו של ספרד, למרות שהכלכלה הספרדית גדולה פי 4. הסיבה לכך היא הסבסוד של הנפט באיראן שבשיאו אפשר לרכוש דלק במחיר סנטים בודדים. עובדה זו נוצלה להברחת דלק לטורקיה ולמדינות אחרות בהן הדלק יקר ביותר. לאחרונה, החליטה המדינה לקצץ בסובסידיות בשל ירידת המחירים והמצוקה הכלכלית נוכח הסנקציות הבינלאומיות, והדבר אמור לקצץ בצריכה המקומית. בסעודיה, הוברר לאחרונה כי השדה הגדול ביותר בעולם, ג'אוור שמו, אשר אוצר 6% מהעתודות העולמיות אינו גדול כל כך. למעשה קיים פער של לפחות 40 מיליארד חביות בין ההערכות הקודמות לההערכות כיום באשר לגודלו. גם מדינות אחרות במפרץ חשות בירידה בתפוקה. לכך ראוי להוסיף את התהייה האם מנפחות מדינות המפרץ החברות באופ"ק את היקף העתודות, לנוכח עלייה לא הגיונית לאורך השנים בכמות המדווחת [3].

תהליך זו מביא את מדינות האזור דוגמת איחוד האמירויות, בחריין, קטאר וכווית להשקיע כבר כיום בגיוון מקורות ההכנסה של משקיהן בבחינת היערכות ליום שאחרי. במקביל, שוקדות המעצמות העולמיות על שדרוג הקשרים עם המדינות הצפויות להגדיל בצורה משמעותית את קצב הפקת הנפט שלהן בשנים הקרובות.

ברוכים הבאים למפרץ הפרסי הבא

כמו המפרץ הפרסי ערב גילוי הנפט, כך גם אזור מערב אפריקה כיום הוא אחד האזורים הנחשלים ביותר בעולם. האזור גם נחשב לאחד מאזורי מלחמות האזרחים העמוסים ביותר – קונגו, סיירה ליאונה, ליבריה ואנגולה אם רק למנות כמה מדינות, מצויות שנים רבות במלחמות אזרחים אשר החריבו את הכלכלות והתשתיות המקומיות, וגבו את חייהם של מיליוני בני אדם.

כ-10% מעתודות הנפט העולמיות שוכנות ביבשת אפריקה. 4% מכלל העתודות נמצאות בסביבות מפרץ גינאה והשאר פזורות ברחבי היבשת. כדי להבין את אי מימוש הפוטנציאל של המפרץ, ניתן ללמוד מהדוגמא של סאו טומה ופרינסיפה – קבוצת איים זעירה בשטח כולל של 1,000 קמ"ר, בהם מתגוררים כ-200,000 בני אדם. מיקומם של האיים, במרכז מפרץ גינאה, 200 ק"מ מחופי גבון, הפך אותם ליעד קורץ עבור חברות הנפט, שמשקיעות משאבים רבים במיפוי הסביבה הימית באזור. ההערכה כיום היא שבמימי האיים קבורים לפחות 11 מיליארד חביות נפט [4]. אם יתברר כי אכן כך הדבר, תהפוך המדינה הזעירה לבעלת עתודות הנפט השנייה בגודלה באפריקה השחורה אחרי ניגריה. בהשוואה לגודל האוכלוסייה, לכל תושב ממוצע באיים תהיה "בעלות" על 44% יותר נפט מאשר לאזרח כוויתי ממוצע. בתוך עשור שנים מתחילת שאיבת הנפט, בהנחה שחלק גדול מהתמלוגים אכן יגיע לידי המדינה ולא לכיסי החברות הזרות, תוכל סאו טומה הדמוקרטית להפוך לאחת המדינות בעלות התוצר הגבוה ביותר לנפש בעולם!

הנפט במערב אפריקה נחשב לאחד המבוקשים בשוק העולמי. ישנם שני פרמטרים מקובלים לאפיון נפט גולמי. האחד על ציר כבד-קל, שבו נמדדת צפיפות החומרים והצמיגות. הנפט הכבד ביותר, הוא זה הכלוא בחולות הנפט – ככל שהנפט כבד יותר כך עלות הזיקוק והפקתו יקרים יותר. כשמחירי החבית נעים בסביבות ה-50-60 דולר, אין טעם כלכלי להפיק נפט מהחולות הללו. הציר השני – מתוק-חמוץ, שבו נמדד שיעור הגופרית שבנפט. ככל שהשיעור נמוך יותר, כך הנפט "מתוק" יותר, מה שמקל על תהליך ההפקה. הנפט המופק במפרץ גינאה נחשב "מתוק וקל". רק 30% מעתודות הנפט בעולם הן באיכות כזו.

יתרון נוסף של הנפט המערב אפריקני נובע ממיקומו ביחס לארה"ב, כאמור צרכנית הנפט הראשית בעולם. חלק גדול מהנפט באזור מפרץ גינאה מופק בעלות גבוהה יחסית בקרקעית הים, אך קרבת האזור לצפון אמריקה מוזילה את עלויות השינוע – מיכלית היוצאת מהאזור תעגון בחופי ארה"ב בתוך שבועיים, לעומת שישה שבועות הנדרשות למיכליות היוצאות מהמפרץ הפרסי.


חוף הים בסאו טומה ופרינסיפה – האם האוצר האמיתי נמצא דווקא מתחת לפני השטח? צילום: ג'ימקסימו

שתי המדינות הבולטות בזירה: ניגריה ואנגולה

יצרנית הנפט החשובה כיום במערב אפריקה היא ניגריה, היצרנית ה-12 של נפט בעולם, היצואנית השמינית בגודלה והעשירית מבחינת היקף עתודות הנפט שלה. השפעת הנפט על המשק הניגרי מכרעת – הזהב השחור מהווה 40% מהתוצר הלאומי של ניגריה, ומקור ל-80% מהכנסות הממשלה.

בשנים האחרונות מתמודדת ממשלת ניגריה ביתר שאת עם קבוצות גרילה שמקורן בדרום מערב המדינה, באזור הדלתא של נהר הניגר הנשפך למפרץ גינאה. באזור זה חיות מספר קבוצות אתניות, שחלק גדול מהנפט מופק באזור מחייתם. קבוצות אלו מוחות על כך שהממשל הפדרלי המרכזי בניגריה מתעלם מכך ומעביר רק חלק מזערי מתמלוגי הנפט לאנשיהם, ובכך מועיד אותם למצוקה כפולה – גם רמת חיים נמוכה מהממוצע הלאומי בניגריה, וגם חשיפה למפגעים סביבתיים הנלווים לחיפושים והפקה של נפט.

במסגרת פעולות המחאה, פוגעים ארגוני הגרילה בצינורות נפט ובתשתיות אחרות, חוטפים אנשים העובדים בתעשיית הנפט, זרים על פי רוב, ומשליטים טרור על האזור. ידה של ממשלת ניגריה קצרה בינתיים מלהתמודד עם הבעיה, והתוצאה היא ירידה דרמטית בהפקת הנפט באזור. עקב כך, ניגריה לא מצליחה לממש את פוטנציאל הייצור שלה, המוערך ב-3.2 מיליון חביות ביום, ומייצרת בפועל רק כמחצית [5]. פגיעה חמורה זו בכושר הייצור משפיעה באופן ישיר על התקציב הממשלתי בניגריה, והיא הייתה אחת הגורמים לעלייה הדרמטית במחירי הנפט בעולם בשנים שלפני המשבר הכלכלי.

הפגיעה בכושר הייצור גרמה לניגריה לאבד בשנה האחרונה את הבכורה כיצרנית הנפט המובילה באזור. מי שכבשה את הפסגה היא אנגולה, המתאוששת מאימי מלחמת האזרחים שנמשכה 27 שנה.

באנגולה מייצרים מדי יום כ-2 מיליון חביות נפט, והשיעור הזה מצוי בעלייה מתמדת. 45% מהתוצר של אנגולה ו-80% מהכנסות הממשלה, מקורם בזהב השחור. בדומה לשאר המדינות במפרץ גינאה, גם אנגולה מוכרת את רוב הנפט שלה לארה"ב וסין – ב-2007, 32% מהייצוא של אנגולה, רובו ככולו נפט, הגיע לארה"ב ושיעור דומה הגיע לסין.

נתונים אלה מדגימים היטב את חשיבותה הגוברת של מערב אפריקה כספקית נפט, כמו גם את הפיכתו של מפרץ גינאה לשדה קרב "קר" בין ארה"ב וסין, העושות מאמצים כבירים להשיג גישה למשאבי הנפט של מדינות האזור. כך למשל, העניקה ממשלת סין הלוואה נוחה של מיליארד דולר לאנגולה לפני כמה חודשים לפיתוח הסקטור החקלאי, לאחר שכבר העניקה לה קודם לכן חמישה מיליארד דולר לשיקום נזקי מלחמת האזרחים. אנגולה, שסחרה עם סין בהיקף של 25.3 מיליארד דולר בשנת 2008, היא כיום שותפת הסחר הגדולה ביותר של סין באפריקה השחורה [6]. לשם השוואה, המסחר בין סין ליצרנית המובילה השנייה באזור, ניגריה, מסתכם בפחות מ-5 מיליארד דולר [7]. בסך הכול, 85% מהייצוא הכללי האפריקני לסין, מקורו בחמש מדינות ומורכב ברובו מייצוא נפט – אנגולה, גינאה המשוונית, קונגו-ברזוויל, ניגריה וסודן.

סין, הצמאה לנפט, אינה מסתפקת ברכישת נפט "מן הקיים", והיא מממנת מיזמים בעלי פוטנציאל להגדיל את היקף ייצור הנפט – ב-2006, השקיעה חברת הנפט הסינית סינופק 2.2 מיליארד דולר בשני מיזמי חיפוש נפט מול חופי אנגולה [8]. השקעה זו הייתה אחת משורה של השקעות סיניות לפיתוח שדות הנפט האפריקנים, פיתוח המסייע בהפיכתה של מערב אפריקה לאחד האזורים החשובים במפת הנפט העולמית, וככול הנראה למתפתח ביותר.

סוכנות האנרגיה הבינלאומית מעריכה כי עד שנת 2030, יוכפל פי 3.5 היקף הנפט שסין מייבאת, ל-13.1 מיליון חביות ביום. גם במקומות מהם מייבאת סין את הנפט צפוי שינוי – ב-2007, היווה המזרח התיכון מקור למחצית מהנפט שזרם לסין, אפריקה היוותה מקור לשליש, והשאר הגיע ממקומות אחרים. שדרוג היחסים בין סין למדינות אפריקה ולמדינות אמריקה הלטינית, צפוי להגדיל בשנים הקרובות את חלקם של שני אזורים אלו בכלל הנפט המיובא לסין, על חשבון המפרץ הפרסי.

ארה"ב מצדה, תרכוש כבר בשנה הבאה רבע מהנפט שלה באפריקה, רובו ככולו במערב היבשת. על אף הנתח האמריקני המשמעותי, הם מנועים מלסחור עם כל היצרניות הבולטות ביבשת בעקבות הסנקציות המוטלות על סודן. זו האחרונה בתגובה, שולחת את רוב הנפט שלה לסין.


לואנדה, בירת אוגנדה, כיום – על סף פיתוח מסחרר? צילום: בנואה רוזאו

שחקניות נוספות באזור

עד לפני 12 שנה, "כיכבה" גינאה המשוונית בכל הרשימות השחורות של הכלכלה העולמית. המושבה הספרדית לשעבר הייתה לאחת המדינות העניות ביותר בעולם, והתקיימה מאז עצמאותה ועד לימינו תחת שלטון רודני ואכזרי ביותר. גילויי הנפט בסוף שנות ה-90, הזניקו את המדינה קדימה, למרות שעיקר העושר מנוצל על ידי האליטה השלטונית הצרה. ב-1998, כשגילויי הנפט בגינאה המשוונית רק החלו להשפיע, הייתה רמת התוצר לנפש במדינה הקטנה 1,000 דולר לשנה. שעור זה הוכפל תוך שנתיים. כיום מהווה הנפט מקור ל-60% מהתוצר ו-90% מהייצוא.

בשנים האחרונות, הייתה גינאה המשוונית למדינה בעלת התוצר הגבוה לנפש בכל אפריקה. גבוה כל כך, שעל הנייר רמת החיים הממוצעת במדינה זו הייתה צריכה להשתוות למדינות מערב אירופיות כגון איטליה. אולם בפועל, מחזיקה גינאה המשוונית בשיא שלילי לא מחמיא – היא מדורגת שלישית בעולם בדירוג של אי-שוויון חברתי, מה שמצביע על כך שרוב רווחי הנפט מוצאים דרכם לכיסיהם ולחשבונות הבנק של האליטה השלטת, מציאות המוגדרת על ידי מומחים כקלפטוקרטיה – שלטון הגנבים. שלטון זה ממשיך להתקיים לא מעט בזכות הגיבוי שהממשל האמריקני, הלקוח העיקרי של הנפט מגינאה המשוונית, מעניק לו. מיותר לציין כי גם סין, צרכנית לא פחות חשובה, אינה נוהגת לשאול שאלות בעצמה בכל הנוגע למנהל תקין.

בגבון, ענף הנפט הוא מקור ל-50% מהתוצר הגולמי, ו-80% מהייצוא. כשהגיע הפעילות בענף לשיאו במדינה, בסוף העשור הקודם, הפיקה גבון 370,000 חביות ביום. כיום עומד נתון זה על כרבע מיליון חביות ביום, לא מעט בשל השקעה מועטה יחסית בפיתוח שדות נפט ותשתיות ובחיפוש אחר שדות חדשים. לקראת 2009, הודיעה ממשלת גבון כי תמכור זכיונות חיפוש לאזור ימי המשתרע על שטח של 110,000 קילומטרים רבועים [9]. שליש מהייצוא של גבון ב-2007 היה לארה"ב ו-16% לסין. גם כאן, החלק הסיני בעוגת הייצוא גדל בהתמדה, וייתכן ובתוך כמה שנים תעקוף סין את ארה"ב.

ישנן עוד שחקניות חשובות בשוק הנפט המערב אפריקני, או כאלה שעתידות להשתייך למועדון זה – קמרון, חוף השנהב, קונגו-ברזוויל וקונגו-קינשסה, מייצרות נפט בכמות קטנה יחסית, אולם בשטחן פועלות חברות זרות במאמץ לפתח את שוק הנפט המקומי. סאו טומה שהוזכרה לעיל היא כאמור מדינה שצפויה לפרוץ בעתיד הנראה לצמרת רשימת יצרניות הנפט באפריקה.

עוד לפני כן, צפויה גאנה להצטרף לשחקנית משמעותי באזור – במאי 2008, התגלה שדה נפט ענקי במימיה של הקולוניה הבריטית לשעבר. כשתתחיל להפיק ממנו נפט, תהפוך גאנה לשחקנית חשובה בשוק הנפט האזורי ואולי אף העולמי. ההערכות הראשוניות דיברו על פוטנציאל הפקה יומי של רבע מיליון חביות ביום, בדומה לכושר ההפקה הכולל של גבון הנחשבת לאחת מיצרניות הנפט החשובות במערב אפריקה. גודל השדה עשוי להגיע ל-1.8 מיליארד חביות [10], ובעוד שנה כבר יתחילו להפיק ממנו נפט [11].

מרכזיות הנפט בכלכלה המקומית

כפי שניתן לראות בנתונים שלעיל, הנפט תופס כבר היום מקום מרכזי בכלכלות של מספר מדינות במערב אפריקה – בין 40-60% מהתוצר המקומי בניגריה, אנגולה, גבון וגינאה המשוונית. שיעורים אלה דומים למצב הקיים במדינות המפרץ הפרסי, בעיקר בכווית, סעודיה וקטאר – שם מרכיב הנפט 45-60% מהתוצר המקומי. בקרב היצואניות הנפט בשני האזורים, תופס הנפט בעוגת הייצוא הכוללת של המשק 85-90%.

ההשפעה הכה דרמטית של הנפט על הכלכלה המקומית במערב אפריקה, ראוי שתיבחן לאור הניסיון מהמפרץ הפרסי. באזור זה של העולם, עלתה רמת החיים בקטאר, כווית ואיחוד האמירויות והגיעה עד לרמות מערב אירופיות. בתורהּ, השפיעה עלייה זו על תחומי חיים רבים אחרים וביניהם מערכת חינוך משופרת, מערכת רווחה מהטובות בעולם, מערכת בריאות מתקדמת ועוד. הפניית המשאבים לפיתוח התשתיות, הצליחה ליצור באזור מדברי ודל במשאבים מלבד אוצרות האנרגיה, מדינות שהיו מושא לקנאה עולמית.

מלבד שדרוג כלכלי, מובטח למדינות מפרץ גינאה גם מעמד גיאו-פוליטי משודרג . די אם ניזכר עד כמה השפיעה מלחמת איראן-עיראק על מחירי הנפט במהלך שנות ה-80, כיצד התגייס העולם לשחרר את כווית ועד כמה רבה ההשפעה הסעודית בוושינגטון.

בהשוואה למדינות המפרץ, למדינות מערב אפריקה חיסרון בולט והוא מחלות הילדות הפוסט-קולוניאליות מהן טרם החלימו. אלו באות לידי ביטוי בתלות במעצמות זרות, חוסר יציבות פוליטית, שחיתות שלטונית עמוקה וכיו"ב. תחלואים אלו פוגעים ביכולת הצמיחה של מדינות האזור, אך לא מנטרלים אותה לגמרי. מנגד, למדינות מערב אפריקה יתרון בולט על מדינות המפרץ הפרסי ערב התחזקות הנפט בעולם – המשקים במערב אפריקה מגוונים בתחומי ההכנסות שלהם הרבה יותר ממה שהיו המשקים במפרץ הפרסי, שהחלו לפעול לגיוון הכלכלה רק בשלב מאוחר יותר, ויש יאמרו מאוחר מדי.


תנופת הפיתוח בדוחא, מסמלי הרווחים מתעשיית הנפט – בקרוב במערב אפריקה? צילום: אמג'רה, ויקיפדיה

ארה"ב וסין מפגינות נוכחות

עד כמה עלתה חשיבותה של מערב אפריקה נראה כולנו ביולי הקרוב, לאחר פסגת ה-G8 באיטליה. הנשיא אובאמה יטוס ישירות מהפסגה לגאנה לביקור בן יומיים. יהיה זה ביקורו השני של אובאמה באפריקה בתוך חודש, אחרי ביקורו הצפוי במצרים והראשון שיוקדש לקשרים עם אפריקה. גאנה תהיה היעד האפריקני היחיד בביקורו זה [12]. הנשיא האמריקני עומד לעסוק רבות ביחסים הכלכליים עם המדינה האפריקנית, בה מבקשים האמריקנים להקים בסיס צבאי חדש [13].

באוקטובר 2008, הושק באופן רשמי הפיקוד האמריקני באפריקה (AFRICOM), שאיחד כמה פיקודים אזוריים קטנים. הפיקוד החדש, שאזור אחריותו הגיאוגרפית מבחינת האמריקנים הוא כל אפריקה למעט מצרים וכולל גם קבוצות איים שונות מחוץ ליבשת, הוקם כדי להתמודד עם אתגרים ביטחוניים של המאה ה-21 ובראשם הטרור העולמי, שכבר השיג דריסת רגל גדולה במזרח היבשת [14]. איחוד הפיקוד האמריקני, יאפשר בעתיד להתערב צבאית ביעילות רבה יותר מכפי שזה קורה כיום. לפי שעה יושב הפיקוד בשטוטגרט שבגרמניה, בשל חוסר עניין מצד מדינות אפריקניות לארח אותו. אחת המועמדות לאירוח הייתה ניגריה [15], שהביעה חוסר רצון בולט להקמת בסיס בשטחה ואף הביעה התנגדות להקמת בסיס במערב אפריקה. ניסיון אמריקני אם כן להקים בסיס בגאנה, יגרור מחאה חריפה מצד ניגריה, כזכור אחת מיצואניות הנפט החשובות של האמריקנים, אך הוא וודאי יעניק הטבות לגאנה המארחת, מעבר להגנה הצבאית הקבועה לה תזכה.

גם ליבריה, אשר מאז 2006 עושה צעדים לכיוון הדמוקרטיה בהנהגתה של הנשיאה אלן סירליף-ג'ונסון, מועמדת לארח את הפיקוד האמריקנית. הקמת בסיס אמריקני מרכזי במדינה כה ענייה, עשויה לתרום רבות לביטחון המקומי ולכלכלה, מאחר ובסיסים אמריקנים מייצרים בדרך כלל אלפי מקומות עבודה לאזרחי המדינה המארחת. נשיאת ליבריה תמכה בבקשה האמריקנית, אך הדיון הציבורי בנושא במדינה האפריקנית לא הוכרע [16]. דווקא האמריקנים החליטו לבסוף כי לא יקימו לפי שעה את הבסיס בליבריה, אך המשיכו להדק את היחסים עם המדינה, ולמעשה הם האחראים על אימון הצבא הליברי כיום [17].

בזמן שהאמריקנים ממתינים לאישור מצד אחת ממדינות מערב אפריקה העשירות בנפט להקמת הפיקוד, מוסיף הצבא האמריקני לתפעל בסיס גדול בג'יבוטי אשר בקרן אפריקה, שהפך לעמדה קדמית במערכה, לנוכח סמיכותה של המדינה לאחת מהזירות הפעילות והמורכבות ביותר של המלחמה העולמית בטרור.

גם הסינים מגבירים את מעורבותם הצבאית. סין מחזיקה כיום אלפי חיילים באפריקה, מרביתם במערב היבשת. היא בונה נושאות מטוסים אשר תהיינה מבצעיות עד אמצע העשור הבא. על פי ההערכות, אחת מנושאות המטוסים תוצב באוקיאנוס האטלנטי, באופן שיוכל לאפשר לסינים להגיב במהירות הן במערב אפריקה והן בדרום אמריקה, שני אזורים בעלי חשיבות עצומה לכלכלה הסינית. לסינים יש אינטרס נוסף להראות נוכחות באוקיאנוס האטלנטי – באזור זה הנוכחות הצבאית הבולטת הכמעט יחידה היא של האמריקנים, בעוד שהאמריקנים מפגינים נוכחות במזרח הרחוק למורת רוחם של הסינים.

מפרץ גינאה!

השנים הקרובות תהיינה בסימן של עלייה בהשפעתה של מערב אפריקה על עוגת הנפט העולמית. המרכיב המערב אפריקני בייבוא הנפט בארה"ב ובסין, הופך את האזור כבר כיום לשני בחשיבותו רק למפרץ הפרסי בעיני שתי המעצמות, ובדרך להפוך לאזור החשוב ביותר. ניגריה ואנגולה, שתי המפיקות הגדולות, הן גם חברות באופ"ק, אולם ישנן עוד יצרניות רבות שאינן חברות בקרטל, וזוהי סיבה נוספת עבור המעצמות לחזק את השפעתן במערב אפריקה. העובדה כי טרם התגלה מלוא הפוטנציאל של האזור, לעומת הירידה בתפוקה הצפויה במפרץ הפרסי, מוסיפה נדבך נוסף לחשיבות העולה של מפרץ גינאה באסטרטגיה האמריקנית והסינית.

בטווח הרחוק, ישנן השלכות רבות נוספות על הזירה הבינלאומית, במידה ואכן יתבצעו חילופי תפקידים בין מפרץ גינאה למפרץ הפרסי – כוחו של אופ"ק ייחלש, היצע הנפט יגדל ומחירי הנפט יירדו משמעותית. הגאות הכלכלית באפריקה תבטל או תפחית את הצורך של עמי האזור בסיוע חיצוני, וייתכן והמדינות העשירות אף תתחלנה לסייע למדינות העניות יותר ביבשת.

אחת הדרכים לסייע עשויה להיות מעבר למענקים כלכליים, גם בפתיחת שערי המדינות לעבודה זולה ממדינות עניות יותר. מדינות המפרץ הפרסי פעלו כך במשך שנים, וכיום רוב האוכלוסייה בחלק מהמדינות היא זרה, בעיקר מדרום אסיה. הסיבה לכך היא שאזרחי מדינות המפרץ נהנים מרמת חיים גבוהה, ומשירותים רבים הניתנים בחינם, והם מרכיבים בעיקר את הסקטור הניהולי. את העבודות הפשוטות הם מותירים לזרים, כולל עבודות שאינן קשורות לענף הנפט. המדינות הקטנות של מערב אפריקה כגון גינאה המשוונית, עשויות לפתוח את שעריהן לפועלים זולים ראשונות.

ניגריה, במידה ותעבור רפורמות ניהוליות ותשוב לתפוקת שיא, עשויה לטפס במהירות במעלה דירוג הכלכלות העולמי, ולהפוך עד אמצע המאה למעצמה כלכלית בעלת השפעה עולמית. תחזיות שונות מצביעים על כך שב-2050 תהפוך ניגריה לאחת מעשר הכלכלות הגדולות בעולם. הגם שפרמטרים רבים תלויים בהתגשמות התחזית ומאחר ומדובר בטווח שנים גדול המקשה על החיזוי, אין ספק שלניגריה יש את הפוטנציאל ואת הכלים.

אך העתיד אינו מובטח. בעיה מרכזית הניצבת בפני חלק ממדינות מערב אפריקה היא אופי המשטרים. בניגריה נחשב השלטון לאחד המושחתים ביותר וכך הם פני הדברים בגינאה המשוונית. רוב רובם של תגמולי הנפט מגיעים לכיסיהם של הפקידים הבכירים, ולמעט הערים הגדולות, לא מורגשת תנופת פיתוח במדינות אלה. באנגולה ובגינאה המשוונית מתקיימות הפרות זכויות אדם בקצב סיטוני, הפרות העברות בשתיקה על ידי הקהילה הבינלאומית. עוצמתו של הנפט הופכת לא פעם לפרדוקס – המדינה נהיית ענייה יותר ומושחתת יותר, ואיש לא נחלץ לעזרת התושבים בשל החשש לפגיעה ביחסים עם המדינות שידיהן על השיבר.

מעורבות הסינים באזור מחריפה את הבעיה, שכן היא מהווה אלטרנטיבה נוחה למערב. הסינים מעולם לא העמידו שום תנאים בנוגע למנהל תקין או לשמירה על זכויות אדם. הם דוגלים בכיבוד הריבונות של המדינות השונות ובאי-התערבות בענייניהן הפנימיים. בשל כך, יכולות מדינות אלה להרשות לעצמן להיכנס לעימות עם המערב ואפילו להסתכן בסנקציות, מאחר ולנפט שלהן יש ביקוש.

גם במפרץ הפרסי נדרשו יצרניות הנפט לפעול לשימור יציבות השלטון. בעוד חלק מהמדינות (איראן, עיראק) נכשלו ועברו מהפכות, הרי שסעודיה, כווית ונסיכויות הנפט הקטנות הצליחו לשמור את השושלת המונרכית בשלטון עד היום. הישג זה התאפשר הודות למנגנון שליטה ששיתף את כל משפחת המלוכה. מקרב המשפחה נבחר בעת הצורך המוכשר ביותר מבין היורשים הפוטנציאלים, בזמן ששאר חברי המשפחה, הודות לרווחי הנפט, זכו למשרות רמות דרג אף הן.

במערב אפריקה, כידוע, אין מונרכיות ולא כל המשטרים מוכיחים יציבות. כבר כיום ברור, כי לאורך זמן רק השליטים שיעצבו מגנון שליטה עם ויסות לחצים, בדומה לזה המיושם במפרץ הפרסי, יצליחו לשרוד בשלטון. האחרים יועידו את מדינותיהם למאבקים תכופים על השלטון ואף להפיכות.

מעבר להשלכות הכלכליות חשוב להבין כי מערב אפריקה היא כבר כיום זירה במלחמה הקרה השנייה על כל ההיבטים. התחרות האמריקנית-סינית כשברקע המעצמה הוותיקה באזור, צרפת, הנלחמות כולן על השפעה במקום בו פועלות גם חברות זרות רבות, ביניהן אירופיות, הודיות ויפניות, רק תחריף בשנים הקרובות לנוכח ההערכה שהצריכה הסינית תגדל ב-10 מיליון חביות ליום בתוך עשרים שנה. אף מעצמה לא תוותר על ההשפעה, ובמידה וישכילו מדינות האזור לנצל את התנאים הכלכליים והפוליטיים לטובתם, עשוי מערב אפריקה להפוך לאחד האזורים העשירים והמפותחים ביותר בעולם בתוך שנים לא רבות.

הערות

1. Energy Information Administration, U.S Government, 28/05/2009

2. "Brazilian oil wealth", Economist, 12/02/2008

3. עוד על מצב שוק הנפט במפרץ הפרסי, במאמר "בועת הזהב השחור", בגיליון יולי 2008 של סיקור ממוקד

4. Mathieu von Rohr, "Oil Speculation In Sao Tome – How to Rob an African Nation", Spiegel, 06/02/2009

5. Dulue Mbachu, "Nigeria oil production drops to 50% of capacity as fighting continues", Bloomberg, 21/05/2009

6. "Angola wins new billion-dollar loan from China", AFP, 12/03/2009

7. Sunday Williams, "Nigeria: China Trade Hits N510 Billion", All Africa, 25/09/2008

8. Stephanie Hanson, "Vying for West Africa’s Oil", council on foreign relations, 07/05/2007

9. "Gabon prepares oil licensing round for 2009"' Afrol News, 13/06/2008

10. Daniel Nonor, "Ghana: Tullow Makes Inroad Into Deepwater Tano Well, Extends Jubilee Field", All Africa, 08/01/2009

11. James Moore, "Tullow's shares soar 24% after discovery of huge oil reserves off Ghana" The Independent, 07/05/2008

12. "Obama to visit Ghana in July", CNN, 17/05/2009

13. John Amponsah, " Obama, Ghana, the Black Gold and Strategic Initiatives", Modern Ghana, 21/05/2009

14. עוד על הטרור המשתולל במזרח אפריקה, במאמר "שלוש מדינות לעם אחד" בגיליון זה

15. Alex Last, "Nigerian doubts over Africom base", BBC News, 20/11/2007

16. Nico Colombant, "Bush Comments Spark Debate On AFRICOM In Liberia", VOA News, 20/02/2008

17. "Liberia: Africom Commander Visits Country Today", All Africa, 28/08/2008


מאמרים נוספים